Page 12 - זרעים - תמוז תשע"ה

‫פטרה‪ ,‬גיבורי ה‪ ,101-‬פעולות התגמול‪.‬‬ ‫משה (מוץ) מטלון‬ ‫"התביישתי‬
‫הוא יוצא להגשמה‪ ,‬לגרעין הנח"ל ומשם לגדוד ‪50‬‬ ‫להגיד שאני‬
‫של הנח"ל המוצנח‪ ,‬מאמין בדרך‪ ,‬רואה את חופת‬ ‫חבר הכנסת ה‪ ,18-‬לשעבר יושב‪-‬ראש‬
‫המצנח מעליו‪ ,‬גאווה‪ ,‬סיפוק‪ ,‬שכניו רובם ניצולי‬ ‫ארגון נכי צה"ל‬ ‫מתביישת‪.‬‬
‫וכל אירוע‬
‫שואה גאים בחייל העברי הזה‪ ,‬הילד של השכנים‪.‬‬ ‫הוא נולד בתל אביב‪ ,‬השנה היא ‪ ,1953‬המדינה‬ ‫שנאלצתי‬
‫ואז‪ ,‬הפציעה!! אשפוז בבית החולים בצפת‪,‬‬ ‫בהתהוות; ערכים‪ ,‬ציונות‪ ,‬הגשמת הרעיון‪ ,‬הישראלי‬ ‫לקחת בו חלק‬
‫רגליים ללא תגובה‪ ,‬כאבים‪ ,‬הורים מודאגים המבכים‬ ‫החדש‪ .‬לימים הפך לנער‪ ,‬חניך בתנועת הנוער‪,‬‬ ‫פעיל היה‬
‫את מר גורלו‪ -‬גורלם‪ ,‬והעמידה מול האמת המרה‪:‬‬ ‫ספורטאי בכל רמ"ח איבריו‪ ,‬חולם חלומות‪ ,‬צנחנים‪,‬‬ ‫עוטף אותי‬
‫שכבת מועקה‬
‫תהיה מרותק לכיסא גלגלים!!‬ ‫גדולה מאוד‪.‬‬
‫מעבר למחלקת השיקום בתל השומר‪ ,‬התלות‬ ‫עד שיום אחד‬
‫באחרים‪ ,‬העזרה בדברים הקטנים ביותר‪ ,‬וההחלטה‬ ‫לא יכולתי עוד‬
‫לחיות‪ ,‬להתגבר על הכול‪ ,‬לא לשקוע במרה השחורה‪,‬‬ ‫לשאת‪ .‬הציעו‬
‫לי להשתתף‬
‫לצאת לדרך חדשה‪.‬‬
‫ואז‪ ,‬כן אז‪ ,‬נגמלה ההחלטה‪ :‬להתמודד לבד‪,‬‬ ‫במשהו‪,‬‬
‫לחיות לבד‪ ,‬להיות עצמאי‪ ,‬לצאת לחופשי ולנצח את‬ ‫ואמרתי‬
‫החיים! להתמודד‪ ,‬לא לוותר‪ ,‬להוכיח חיוניות‪ .‬ולימים‬ ‫בפשטות‪:‬‬
‫להגיע לעמדות מפתח‪ ,‬להינשא‪ ,‬להביא ילדים‬ ‫תודה‪ ,‬אבל‬
‫מדהימים לעולם‪ ,‬ליהנות מהחופש ומהעצמאות‬ ‫האמת שאני‬
‫מעדיפה שלא"‬
‫ולהגיע למעמד הרם של חברות בכנסת ישראל‪.‬‬ ‫גילית חומסקי‬
‫והנער הפך למבוגר חופשי עצמאי וגם סבא‪,‬‬

‫והנער ההוא זה אני‪,‬‬
‫משה מוץ מטלון‪.‬‬

‫חופשיים‪ :‬ככה הרגשנו בפעם הראשונה שנפגשנו‬ ‫צ‬ ‫צילום‪ :‬יח"‬
‫לנגן יחד‪ .‬זה היה בביתה של רעי'ה במושב בן‪-‬שמן‪.‬‬
‫כבר בהגעה לשם היה משהו משחרר ‪ -‬מקום שהוא‬ ‫אליאב אובל‪ -‬נאמן‪,‬‬
‫לא כאן ולא שם‪ .‬לא בתל אביב ולא בירושלים‪.‬‬ ‫להקת עלמא‬
‫התיישבנו בסלון והתחלנו לנגן‪ .‬ומיד הרגשנו את זה‪:‬‬
‫כשמה שאני מבטא מוצא הדהוד בלבו של האחר‬ ‫להקת ישראלית המונה את אליאב אובל‬
‫זהו חופש‪ ,‬אז אני מרגיש שיש לי מרחב שחורג מד'‬ ‫נאמן‪ ,‬אברהם מוסקל ורעי'ה מוסקל‬
‫אמותיי‪ ,‬אני כבר לא לבד‪ ...‬כשהאחר מחזיר לי משהו‬
‫שמהדהד אצלי זו כבר חגיגה‪ ...‬כעת יש לנו מרחב‬
‫משותף שבו אנחנו יכולים לחגוג יחד – לשיר‪ ,‬לרקוד‬
‫את הנפש‪ ,‬להקשיב‪ ,‬לבטא‪ ,‬לשתוק ‪ -‬להיות ביחד או‬
‫לבד‪ .‬זהו חופש‪ ...‬מאז הרגעים האלה הלכו והתפתחו‬
‫והחופש הלך והעמיק‪ ,‬וגם נוספו רבדים אחרים‪ ,‬אבל‬
‫משהו ברגעים המתוקים האלה מלווה אותנו עד היום‪.‬‬

‫תודה‪ ,‬אבל האמת שאני מעדיפה שלא‪ .‬כששאלו‬ ‫אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הרגשתי‬ ‫גילית חומסקי‬
‫למה‪ ,‬אמרתי את האמת‪ :‬אני לא אוהבת את זה‪.‬‬ ‫חופשייה באמת הייתה כשלמדתי להגיד שאני‬
‫והקלה גדולה שטפה אותי‪ .‬על הרגע הזה‪ ,‬ועל‬ ‫מתביישת‪ .‬הייתי ילדה די ביישנית‪ ,‬במערכת‬ ‫משוררת‪ ,‬סופרת ועיתונאית‬
‫כל הרגעים שעוד יבואו‪ .‬כי הבנתי בבת אחת‪,‬‬ ‫החינוך המאוד‪-‬אחידה של שנות השמונים‪ .‬אם‬
‫שתקופה מעיקה מאד תמה‪ .‬והעולם נהיה באחת‬ ‫היה טקס‪ ,‬כולם השתתפו‪ .‬הבחירה לא לקחת‬
‫מקום יותר נעים‪ .‬נראה לי שדברים השתנו מאז‪.‬‬ ‫חלק נחשבה מאוד משונה‪ .‬ומי רוצה להיות‬
‫ושהיום כבר מותר לעמוד בצד בשקט‪ .‬אני הרבה‬ ‫משונה? כשנתנו לי תפקיד‪ ,‬בהצגה או במסכת‪,‬‬
‫פחות ביישנית היום‪ ,‬והעולם פחות אחיד ותובעני‪.‬‬ ‫הגישו לי אותו כמו מתנה יקרה‪ .‬הייתי ילדה‬
‫לפעמים אני מגיעה לאירוע‪ ,‬מחייכת בשמחה‬ ‫מנומסת ותמיד אמרתי תודה‪ .‬זו הייתה מלכודת‬
‫ואומרת בכנות‪ :‬נעים לי להיות כאן אתכם‪ .‬אני‬ ‫מעגלית שאין לצאת ממנה‪ :‬התביישתי להגיד‬
‫אוהבת אתכם‪ .‬אני פשוט לא רוצה היום לברך על‬ ‫שאני מתביישת‪ .‬וכל אירוע שנאלצתי לקחת בו‬
‫הבמה או לנאום או לרקוד‪ .‬לפעמים‪ ,‬איזה פלא‪,‬‬ ‫חלק פעיל היה עוטף אותי שכבת מועקה גדולה‬
‫אני דווקא כן רוצה‪ .‬אבל עד היום האפשרות‬ ‫מאוד‪ .‬עד שיום אחד לא יכולתי עוד לשאת‪.‬‬
‫הציעו לי להשתתף במשהו‪ ,‬ואמרתי בפשטות‪:‬‬
‫לבחור בזה נראית לי לפעמים כמו נס‪.‬‬

‫‪12‬‬