Page 23 - זרעים - אדר א תשע"ו
P. 23
עדן ברדה. טור אישי
עשיתי מנוחה קלה וקראתי את הספר "דעה החאיימיננגוויתזםמשיןאליו
צלולה" שהיה מונח לי על המדף כבר כמה
חודשים ,ובין דף לדף נדדו מחשבותיי שוב :״אולי "המשימה הזאת תתאים לך בול ,אתה תאהב את זה" ,הבטיחה לי רכזת
היו היום פיגועים? אולי מישהו מחפש אותי עכשיו? סיירת תקשורת" .במשך יום שלם אתה לא נוגע בפלאפון ,במחשב,
אני חושב שכדאי שאנסה להתנתק ביום אחר ,זה
פשוט לא בשבילי .בטח אימא שלי שכחה שאין באינטרנט ,בוואטסאפ – ולאחר מכן מספר על כך .הולך?"
לי פלאפון היום ,היא כנראה לחוצה עכשיו ,כדאי "לא הולך ,רץ" ,ישר הסכמתי ,מאחר שהרגשתי שאני צריך קצת
שאלך למשטרה לומר להם שלא נחטפתי או משהו״.
טוב ,במשטרה לא הבינו מה אני רוצה מהם. שקט מהפלאפון.
ההורים שלי ,שקוראים את הטור הזה ,כנראה ובאמת השעתיים הראשונות של 'יום ללא תקשורת' היו נפלאות .לא
צדקו ,ועכשיו אני סוף סוף מוכן להודות בזה .אני הרגשתי שום חיסרון וחשבתי שהמשימה הזו קטנה עליי ,שאני תופר
מכור .לקראת סוף היום לקחתי את האופניים של אותה בקלות .לקראת השעה עשר החלה נקודת שבירה בביטחון המפורז
שפרגנתי לעצמי ,פלוס היסטריה קלה .התחלתי להרגיש כאילו משהו
חבר שלי לנסיעה ברחובות תל אביב. חסר בי ,עצם בגוף ,רק אתמול הייתי בן אדם חופשי ,שמח ,שמשחק
אחרי חמש שנים שלא רכבתי על
ב"קנדי קראש" ,ומה עכשיו?
אופניים אני יכול לומר בפה מלא היד שלי הוסטה בטבעיות לכיס שבו מונח בדרך כלל הפלאפון –
שמי שהמציא את המשפט ״זה לבדוק אם יש חדש ,לצחוק עם החברים מעוד סרטון או תמונה מגוחכת
כמו לרכוב על אופניים ,לעולם – אבל מה שמצאתי שם זה רק פנקס שהנחתי מוקדם בבוקר מתוך רצון
לא שוכחים!" צריך להתנצל
לפני שתי נשים וכלב שכמעט לכתוב את מהלך היום המעניין הזה.
דרסתי. למדתי גמרא בבית המדרש ,ובין לימוד ללימוד חדרו למוחי תאוריות
אחרי 15דקות איבדתי
את הדרך ,איזה מזל שיש קונספירציה.
״וייז״ .או במקרה שלי ,איזה "זהו! אני בטוח בזה!" הכרזתי לפני חבריי" ,אני מוכן להתערב
מזל שלאנשים אחרים יש ״וייז״.
חזרתי לישיבה 24 ,השעות שלהורים שלי יש יד בדבר".
כשראיתי את המבטים שלהם הבנתי שאני צריך לצאת קצת לרחוב.
חלפו עברו ,עת הזמיר הגיע ,וקול
הצליל המעצבן הזה של פתיחת הפלאפון להתאוורר ומהר .אולי לראות אם יש משהו מעניין שמתרחש סביבי.
"תכלס" ,חשבתי לעצמי תוך כדי שוטטות" ,הכול נראה כל כך רגוע
נשמע בחדרנו. פה ,נראה לי שאוכל להחזיק מעמד לפחות עוד שבוע בלי הפלאפון .תמיד
לא ,אראלה לא התקשרה .למעשה רק שני אנשים ידעתי שאוכל להפסיק עם ההתמכרות הזאת מתי שרק ארצה! נראה
התקשרו ,שלושה מסרונים התקבלו ,אחלה פידבק לי שכדאי שאכתוב על זה משהו בפייסבוק ,רק איפה שמתי את הפל…
על סטטוס שכתבתי אתמול בפייסבוק ו 167-הודעות
המשימה הזאת עוד תהרוג אותי״.
בוואטסאפ ,אל תתלהבו 165 ,מתוכן היו מקבוצות.
עשר דקות אחר כך כבר הספקתי להתעדכן בהכול.
״זהו? יום שלם וזה כל מה שפספסתי?״ חשבתי.
החלטתי לנסות את זה שוב ,אולי אפילו פעם בחודש,
ולקחת אתי עוד כמה אנשים כדי שהפעם יהיה לי יותר מה
לעשות.
ואיך לומר? בסך הכול אחרי היום הזה העולם לא
התהפך ,אבל אני חושב שמשהו בי כן.
"היד שלי הוסטה בטבעיות לכיס שבו מונח בדרך כלל
הפלאפון – לבדוק אם יש חדש ,לצחוק עם החברים
מעוד סרטון או תמונה מגוחכת – אבל מה שמצאתי שם
זה רק פנקס שהנחתי מוקדם בבוקר מתוך רצון לכתוב
את מהלך היום המעניין הזה"
23
