Page 8 - זרעים - אב תשע"ה

‫חדש!‬ ‫יאיר אורבך‬
‫החיים עצמם‬

‫אלעד ליפשיץ‬

‫או לפחות כך חשבתי‪ .‬בין ההורים שלי להורים שלה‬ ‫מסע משותף‬
‫הפרידו בסך הכול עשרה קילומטרים ושני כפרים‪,‬‬ ‫אני התחתנתי בט"ו באב‪ .‬אני יכול לומר את הנתון‬ ‫יום הנישואין‬
‫טייבה וטירה‪ ,‬שאותם אני מכיר היטב (כלומר‪ ,‬אני‬ ‫הזה בריש גלי‪ ,‬כי פעם לא יכולתי‪ .‬כשבאים לבעל‬ ‫העלה בפני‬
‫מקצר דרכם את הנסיעה לנתניה)‪ .‬וכך‪ ,‬בלי לחשוב‬ ‫אולם ואומרים לו שרוצים להתחתן בט"ו באב‪ ,‬אפשר‬
‫הרבה (ויש שיגידו בלי לחשוב בכלל)‪ ,‬החלטנו ללכת‬ ‫לראות חיוך קטן בזווית השפתיים שלו‪ .‬הוא יודע‬ ‫אורבך זיכרונות‬
‫על זה‪ .‬בבוקר ראש השנה הלכתי לתפילת ותיקין‬ ‫שהנה הגיע זוג פראייר שישלם יותר כסף למנה עבור‬ ‫מהשנה‬
‫אצל הוריי בכוכב יאיר‪ ,‬ולאחר מכן יצאנו ברגל לבית‬ ‫התאריך הנחשק‪ .‬אז אמרנו שאנחנו רוצים להתחתן‬
‫הוריה בתל‪-‬מונד‪ .‬הדרך הייתה די קלה ולקחה לנו‬ ‫בארבעה באוגוסט‪ .‬רק אחרי שחתמנו על חוזה‪ ,‬גילה‬ ‫הראשונה‬
‫שלוש שעות נטו (חצי שעה הלכה על התלבטות אם‬ ‫בעל האולם שהארבעה באוגוסט הוא ט"ו באב‪ .‬אני‬ ‫לנישואין‪,‬‬
‫מה שאנחנו רואים זה כפר יעב"ץ או טייבה)‪ .‬הגענו‬
‫להוריה‪ ,‬אכלנו ארוחת חג‪ ,‬נחנו קצת ויצאנו בחזרה‬ ‫חייכתי; הוא פחות‪.‬‬ ‫והאתגר‬
‫לדרך‪ .‬הדרך חזור הייתה יותר מסובכת‪ :‬עברנו ממש‬ ‫תחילת הנישואין היא תקופה לא קלה‪ .‬איש‬ ‫הראשון שעמד‬
‫בתוך הכפרים ובתוך חצרות של אנשים‪ ,‬טיפסנו על‬ ‫ואישה‪ ,‬שלא מכירים במאה אחוז אחד את השני‪,‬‬
‫גדרות וקירות משל היינו בתוך עזה‪ .‬בחשיכה‪ .‬ארבע‬ ‫עוברים לגור יחד וצריכים להתמודד עם כל השיגעונות‬ ‫מולם כזוג‪:‬‬
‫שעות‪ .‬בלי סמארטפונים‪ .‬בלי הסחות דעת‪ .‬רק אני‬ ‫של הצד שני‪ .‬פתאום צריך להוריד את קרש האסלה‪,‬‬ ‫"היכן עושים‬
‫ואשתי‪ .‬ועדר עזים‪ .‬אבל זה כבר לסיפור אחר לגמרי‪.‬‬ ‫מגלים שציפורניים גזוזות לא באמת מעלימות את‬ ‫את החגים?"‬
‫עצמן‪ ,‬צריך לחפוף עם שמפו סרפד אחת לשבוע כי זה‬ ‫תובנות על מסע‬
‫אפשר לומר שהעזים חייכו‪ .‬אני לא‪.‬‬ ‫בריא‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬לפעמים אני חייכתי יותר והיא חייכה‬ ‫משותף שנקרא‬
‫זו לא הייתה סתם דרך‪ .‬זה היה מסע‪ .‬מסע פיזי‬
‫שהיה קשה לשנינו ובו סחבנו אחד את השנייה‬ ‫פחות‪ .‬לפעמים הפוך‪.‬‬ ‫זוגיות‪.‬‬
‫(וההפך)‪ ,‬אך זה היה גם מסע נפשי‪ .‬מסע שבו הבנו‪,‬‬ ‫חלפה שנה‪ .‬אף אחד לא זכר מה היה בחתונה‬
‫אני ואשתי‪ ,‬שאם נחשוב מחוץ לקופסה נוכל למצוא‬ ‫שלנו‪ .‬גם לא היה יותר מדי זמן להתעסק בזה‪ ,‬כיוון‬
‫פתרון לכל דבר‪ .‬נוכל להרוויח את האולם במחיר יותר‬ ‫שניצב מולנו אתגר חדש ומאיים בשם "חגים"‪ .‬פעם‪,‬‬
‫זול‪ .‬נוכל להסתדר עם השיגעונות של שנינו‪ .‬נוכל‬ ‫החגים היו משהו פשוט‪ .‬היית חוגג אותם בבית עם‬
‫לעבור ביחד כל אתגר‪ ,‬פיזי או נפשי‪ ,‬שיעמוד בפנינו‪.‬‬ ‫משפחתך וכאן היה נגמר הסיפור‪ .‬לא עוד‪ .‬מעתה‪,‬‬
‫נוכל לאהוב ולהיות יחד‪ .‬ב"יחד" הזה אין מחשבה של‬ ‫יש שתי משפחות שצריך ל ַרצות‪ :‬המשפחה שלך‬
‫כמה אני מוותר‪ ,‬אלא כמה אני נותן‪ .‬זו לא מערכת של‬ ‫והמשפחה שלה‪ .‬כל המשפחה שלי הגיעה לראש‬
‫יחסי גומלין‪ .‬זו שותפות‪ .‬והיום? שנינו מחייכים‪ .‬וגם‬ ‫השנה‪ ,‬ולרוע מזלי גם כל המשפחה של אשתי הגיעה‬
‫לראש השנה (פלוס אח שהגיע מחו"ל‪ ,‬ובהחלט נתן לה‬
‫עיזה‪ .‬אבל זה באמת בפעם אחרת‪.‬‬ ‫כמה נקודות 'פ ֹור' עלי)‪ .‬כל אחד מאתנו משך לצד שלו‬
‫שיהיה לכם חג אהבה שמח‪ ,‬אני צריך לזוז לחפוף‬ ‫ולא היה מוכן לוותר‪ ,‬עד שאשתי זרקה לחלל החדר‬
‫רעיון (זה לא באמת היה חדר‪ ,‬אבל 'חלל הטבע' נשמע‬
‫בשמפו סרפד‪...‬‬ ‫פחות טוב) – "בוא נלך ברגל"‪ .‬לרגע הרעיון נשמע‬
‫מופרך‪ ,‬אבל אחרי כמה שניות אמרתי‪" :‬לזה אני מוכן"‪.‬‬

‫‪8‬‬