Page 13 - זרעים - תשרי תשע"ב

‫שיחת נפש‬

‫שופר קטן היה לי והייתי נושא אותו עמי בימי אלול ולא רק בזמן‬
‫הסליחות אלא אף לבית הספר היסודי נשאתיו עמדי‪ .‬הייתי‬
‫תוקע בו ומריע‪ ,‬בלכתי בדרך ובין שיעור לשיעור‪ ,‬ובימים של‬
‫קורת רוח הייתי שולף אותו מתיקי בכינוסים שמחים ומצטרף‬
‫לתזמורת או לטייפ מנגן‪ ,‬מתאים תקיעותיי למקצב השירים‬

‫של קורת רוח הייתי שולף אותו מתיקי בכינוסים שמחים‬ ‫מאת‪ :‬אבישי מזרחי‬
‫ומצטרף לתזמורת או לטייפ מנגן‪ ,‬מתאים תקיעותיי למקצב‬ ‫בוגר שבט אמונה וראש המדרשה לבנים בר‪-‬אילן נתניה‬
‫השירים‪ .‬כל כך שמחתי בשופר הזה וחשתי שבתרועותיי‬ ‫אורות קלושים זוחלים בכבישיה הצרים של קרית שמונה‪ .‬שעת‬
‫אני טווה ניגונים חדשים ומוסיף נופך עדין ומיוחד למוזיקה‬ ‫בוקר מוקדמת‪ .‬רוכסי הרי נפתלי מכסיפים‪ ,‬אור דק מפציע‬
‫המתנגנת‪ .‬דומה שלא כולם חשבו כך שכן באחת ממסיבות‬ ‫ביניהם‪ .‬ימי אלול‪ .‬אוויר אחר ממלא את העיירה הטובלת בירוק‪.‬‬
‫כיתה א’ ננזפתי בידי המנהל ושופרי הוחרם‪ .‬ברי היה לי כל כך‬ ‫ילד קטן הייתי וסקרן‪ ,‬וזיק שובבות ריצד בעיניי‪ .‬בימי אלול‬
‫שתקיעותיי תורמות ומוסיפות‪ ,‬משמחות ומרנינות‪ ,‬ולא הבנתי‬ ‫מעיר הייתי את השחר‪ ,‬בוקע קרומי שינה ומתגבר כארי‪ .‬הייתי‬
‫מה פסול מצא בשופרי ובתקיעותיי‪ .‬אולי חשב המנהל כי‬ ‫מתלווה לאבי ע”ה‪ ,‬כורך ידי בזרועו החמה ופוסע עמו לבית‬
‫ערבבתי יגון בשמחה ועצב ביום טוב‪ ,‬ברם הקול הדק הפשוט‬ ‫הכנסת‪ ,‬לאמירת סליחות‪ .‬פעמים למניין במתנ”ס “תקוותינו”‬
‫וגם זה השבור והמרוסק תמיד הציפו את לבי בגלי אורה‬ ‫ופעמים לבית הכנסת התוניסאי “אור תורה”‪ ,‬ולא הרי זה כהרי‬
‫ושמחה‪ ,‬הרקידו נימים דקים בנפשי ונסכו בהם עליזות וחדווה‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬שבמתנ”ס תקוותינו מניין מצומצם היה‪ ,‬חבריו מדובקים‪,‬‬
‫בבית הכנסת התלוו תמיד תקיעותיי לבעל התוקע הבוגר‪ .‬גבוה‬ ‫והיו באיו בעלים בעמם‪ ,‬פועלים ואנשי עבודה‪ ,‬וממהרים היו‪,‬‬
‫היה בעיניי ורחב ממדים וכרסו הולכת תדיר לפניו‪ .‬הן‪ ,‬התקיעות‪,‬‬ ‫נחפזים תדיר‪ ,‬ואף היו מאיצים בחזן מסלסל שהיה נמשך בקולו‪.‬‬
‫נכרכו סביב תקיעותיו וטיפסו עמן אל על‪ .‬פעמים רבות החווירו‬ ‫קטן היה בית הכנסת‪ ,‬ספסליו מדודים ובימת עץ קטנה‪ ,‬אמה‬
‫תקיעותיו לתקיעותיי‪ ,‬שהרי בקי הייתי בשופרי‪ ,‬הכרתי היטב‬ ‫על אמה‪ ,‬דחוקה ביניהם‪ .‬לא כן היה בית הכנסת אור תורה‪,‬‬
‫את רזיו‪ ,‬ידעתי כיצד בדיוק לקמוץ את שפתיי והיאך למקמן‪,‬‬ ‫שאלמלא היה בית הכנסת של יוצאי תוניס מכנים היו אותו בית‬
‫לכמה אוויר זקוק השופר כדי שלא יחרחר ויגווע ובאיזה אופן‬ ‫הכנסת הגדול‪ ,‬כדרך שמכנים יוצאי אשכנז את בית הכנסת‬
‫לנשוף בו כדי לעשות קולותיו צלולים וערבים‪ .‬מאוהב הייתי‬ ‫הגדול ביותר בעיר‪ .‬זקנים רבים היו בו אשר כבר באשמורת‬
‫בשופרי זה ולא הנחתי שבוע בלי שמירקתי וצחצחתי ניקיתי‬ ‫תיכונה היו מדדים לבית הכנסת‪ ,‬זה במקלו וזה בקלנועיתו‪.‬‬
‫ושפשפתי‪ ,‬בלי שהטלתי בו כוהל לחיטוי ואחר שטפתיו היטב‬ ‫כוסות תה מהבילים מונחים היו על השולחנות וריח חזק של‬
‫להעביר ריחו הנודף‪ .‬משהו בצורתו השפופה‪ ,‬בקולו העמוק‬ ‫נענע היה נודף מהם‪ .‬התפילה הייתה מתנהלת ל ִאטה‪ ,‬מפייטים‬
‫ובצלילים הפשוטים והנוגעים‪ ,‬הצית בי קרבה מיוחדת‪.‬‬ ‫על מי מנוחות וקולם בוקע ועולה‪ ,‬מתפתל והולך‪ .‬מעולם לא‬
‫בבגרותי קפצה עליי ארשת מבוכה‪ ,‬צל ביישנות מטריד‬ ‫פסקה תפילה מבית הכנסת אור תורה ואף בימי מצור ומצוק‪,‬‬
‫והשופר האהוב הוצפן בארון‪ .‬שנים רבות הונח שם בבדידותו‪,‬‬ ‫כשרוחות מלחמה סערו והדי התפוצצויות היו נשמעים‬
‫ורק לעתים שזפו קרני השמש את גוו הכפוף‪ .‬עם שוך קרבות‬ ‫למרחוק‪ ,‬קולות נעימה ותפילה לא נדמו מחלל בית הכנסת‪,‬‬
‫מלחמת לבנון השנייה‪ ,‬שבתי לעיר הולדתי החרוכה‪ ,‬אשר‬ ‫ובאיו היו מתמידים לפוקדו‪ .‬מקצב חיים אחר היה בבית הכנסת‬
‫מבלי בניה ישבה ירח ימים‪ ,‬מוכה וחבולה‪ .‬באשמורת ראשונה‬ ‫אור תורה‪ ,‬שקט ורוגע‪ .‬מעולם לא שמעתי חזן הנחפז בקולו‬
‫פקדתי את בית הכנסת‪ .‬מניין סליחות‪ .‬לא הרחק משם בית‬ ‫או בולע מילותיו כאילו כפאו שד‪ .‬לבד מאותו היום שבו נחתו‬
‫פצוע שותת אבק‪ ,‬קירותיו מנוקבים ככברה והם‪ ,‬המתפללים‪,‬‬ ‫טילי קטיושה רבים והציבור נעמד דרוך‪ ,‬בתפילת לחש‪ ,‬הכול‬
‫מצטופפים למרגלותיו‪ ,‬שופכים שיח וקולות שופר רוטטים‬ ‫מצמידים רגל לרגל‪ ,‬מתוחים‪ ,‬ברקע קול שאון והמולה‪ ,‬צופרים‬
‫מרעידים לבבות‪ .‬חזרתי באישון ליל אל בית אמי ואל חדר‬ ‫מנסרים באוויר‪ .‬רבי מערבי הכהן עלה לדוכן אותה שעה‪,‬‬
‫הורתי ומצאתיו שם שוכב בארון‪ ,‬בודד‪ ,‬כתרו סדוק ותוכו‬ ‫כיפה תכולה מסורתית עטה לראשו‪ ,‬והגם שבמנהגו שבכל‬
‫מאובק‪ .‬משהו נצרד בקולו‪ ,‬כמו זקנה קפצה עליו‪ .‬נשמתי אותו‬ ‫יום מאריך היה בתפילתו ‪ -‬באותו היום קולות הנפץ הקרבים‬
‫אל ריאותיי‪ .‬תקעתי בו והרעתי ושוב תקעתי‪ ,‬תקיעה גדולה‪,‬‬ ‫ויללות האמבולנסים השועטים האיצו תפילתו ומקצב נשימותיו‬
‫שברים‪ ,‬תרועה‪ ,‬כמנסה להחיותו‪ .‬מנשים אותו ואת חיי‪ .‬מנסה‬ ‫והוא רץ ונחפז בתפילתו‪ ,‬ושלא כהרגלו אף בלע מילותיו ובלל‬
‫להשיב לקולות חרושי הקמטים את מצהלות הילד שטבעו‬ ‫משפטים‪ ,‬בנשימה אחת דיבק אותם‪ ,‬חטופות‪ ,‬כבני המן‪.‬‬
‫בהם‪ .‬הקולות העמומים מערבבים את השטן וגם אותי‪ .‬אני‬
‫שופר קטן היה לי והייתי נושא אותו עמי בימי אלול‪ ,‬ולא רק‬
‫אוחז בהם‪ ,‬אוסף את השברים והתרועה ותוקע‪.‬‬ ‫בזמן הסליחות אלא אף לבית הספר היסודי נשאתיו עמדי‪.‬‬
‫הייתי תוקע בו ומריע‪ ,‬בלכתי בדרך ובין שיעור לשיעור‪ ,‬ובימים‬

‫זרעים ‪ -‬עלון תנועת בני עקיבא בישראל | תשרי תשע"ב ‪13‬‬