Page 12 - זרעים-שבט תשפ"ד-ינואר 2024
P. 12
רעות אברג'יל:
"עשינו מה שיכולנו ,ובסופו של דבר היה חודש ארגון
הרבה יותר טוב משציפינו .זה לא היה קל .בהרבה מאמץ
ועבודה קשה הצלחנו להוציא את הטוב ביותר"
את הראש זה על כתפו של זה כשהיה אינם מוכנים לחזור עד שלא ישתנו בו בונים במושב ,ואין סיכוי שנעזוב".
קשה .כשמתמודדים עם כאב גדול טוב מרכיבי הביטחון וכל עוד הוא אינו ערוך לבוסקילה ארבעה ילדים בגילי מעון
שיש מישהו לדבר איתו שחווה את אותם לקליטה מחודשת של התושבים .סלעית: ובית ספר יסודי .על הקהילה במושב הוא
"אני מצפה לחזור למושב הנעים שאני מדבר בהרבה אהבה ,ועל האפשרות לעזוב
דברים כמונו ומבין את הכאב שלנו. רגילה אליו ולא לשטח מלחמה .שיהיה לתמיד את המושב הוא אינו מוכן אפילו
"עכשיו במושב המצב מורכב :מצד אחד לחשוב" :הקהילה מאוחדת ומגובשת ,כיף
נשימה עמוקה בבית שלנו ,ומצד שני בטוח ללכת ברחובות ,לשחק בגינה". במושב ,יש אווירה נעימה ,הרבה עזרה
פחד שלא נגמר .זמרת לא נראית כמו מורן הלל ,גננת ואם לשישה ,עברה הדדית .בתחילת הדרך העדפתי להישאר
שהייתה לפני שמחת תורה .ההתעקשות לזמרת לפני תשע שנים כדי לגדל את לגור בעיר ,אבל אשתי התעקשה על
של הילדים והגעגועים הם שהחזירו הילדים במקום שיש בו מרחבים .עם המושב .היום אני זה שרוצה להישאר בכל
אותנו .כאימא הייתי מוותרת ,כי אני פרוץ המלחמה התפנו היא ובני משפחתה
רוצה לתת לילדים שלי את ההגנה הטובה לירושלים ,ומשם המשיכו להרצלייה. מחיר".
ביותר ,אבל בסוף החלטנו כמשפחה "במלון עשו מאמצים להיטיב איתנו", "כיף לחזור הביתה ,התגעגעתי" ,משתפת
לחזור .מה שמחזיק אותי זו אמונה מאוד היא אומרת" ,באמת אנשים מהממים .אבל גם רננה שרוני ,שמשפחתה כבר חזרה
גדולה שהקב"ה יגן עלינו ובעיקר הכוח מלון זה לא בית ,והחלטנו לשוב הביתה. למושב" .בשלב מסוים כבר נמאס
של הילדים ,שלא מוכנים לוותר על הבית מהמלון ,ורוב החברים חזרו לבתים .יש
המושב הוא המקום הטבעי לילדים. אומנם עוד ירי מעזה ,בעיקר בלילה ,אבל
שבו הם גדלו". "יש קשיים בחזרה ,אבל זה עדיף בהרבה זה לא מפריע יותר מדי .יש חיילים במושב
יש לך קשר עם המשפחות שבחרו מהמצב הקודם .כרגע במושב כל אחד ששומרים עלינו ,וההתרגשות להיות בבית
אוסף את עצמו מהטלטלה שעבר,
בינתיים שלא לחזור? וכקהילה אנחנו מתארגנים לדאוג לחיילים עולה על הכול.
"בוודאי ,בעיקר בטלפונים וסביב השאלות שלנו שנמצאים במושב ובסביבה .למדנו "זו זכות בשבילי לגור בעוטף .גם אם
על המושב ואם מפחיד או בטוח לחזור. להעריך את השגרה .הרעש של המלחמה מפחיד ויש סכנות ,אני מרגישה שהקב"ה
כולם רוצים לחזור הביתה .משפחות שומר עליי ,והצבא והממשלה לא ייתנו
משלמות מחיר יקר על המגורים בחוץ, מפחיד ,אבל אני בעד להיות בבית". לנו להיפגע שוב .אני גאה לגור פה
אבל הפחד שלהן עוד לא מאפשר להן גם אושרית כהן ובני משפחתה פונו ולשמור על המדינה שלי .כבר שמעתי
לעשות את הצעד חזרה .למדנו בתקופה מהמושב עם פרוץ המלחמה .היא גרה דיבורים שמשווים את מה שקרה לנו
הזו שכשאנחנו ביחד ,כמשפחה ,החוסן במושב כבר 22שנה ,מיום שנישאה לבן לשואה .בעיניי אי אפשר להשוות בכלל
שלנו ממש גבוה .שילבנו זרועות כדי המושב .ברגע שיכלו הם התפנו לאילת את המצב שלנו למה שקרה לפני שמונים
להילחם עם החרדות ועם העצב .למדנו ("חיפשנו מקום מבודד לתת לילדים שנה .היום יש לנו מדינה וצבא ,ועם
שאנחנו בהחלט חיים במקום מדהים להירגע") ,אבל לאחרונה גם הם חזרו
ישראל חי".
ואנחנו חלק מקהילה מדהימה". לגור במושב. מנגד ,יש משפחות שנכון לזמן כתיבת
לסיכום אומר בוסקילה את מה שכולנו איך הקהילה מתנהלת מאז החזרה למושב? שורות אלו מסרבות לחזור הביתה.
מסכימים עליו ,רק צריכים לזכור וליישם "קודם כול ,הפינוי גרם לנו להתחזק משפחת סעדה עוד לא חזרה למושב מאז
גם בעיתות שלום" :עם ישראל צריך כקהילה .היינו באילת עם הרבה חברים אותה שבת .זו אמירה של המשפחה :הם
להיות מאוחד ומגובש .האחדות היא אחרים מהקהילה ,ממש גרנו יחד ,הנחנו
הכוח שלנו ,ביחד אנחנו אגרוף ברזל.
כל אחד מאיתנו צריך לעשות מה שהוא סלעית סעדה" :החלטה לקיים את חודש
יכול כדי לעזור ולהציל את חברו ,והקב"ה
ארגון ,אף שהיא נעשתה בלב חצוי,
יחזיר לנו כפל כפליים". הייתה החלטה נכונה ומבורכת.
היא יצרה אי של שפיות בתוך
חוסר השפיות שאנחנו חווים"
ביטאון תנועת בני עקיבא בישראל 12
