איתור סניפים וכפרי בוגרים
אנו מבקשים בכל יום שלוש פעמים קיבוץ גלויות, אך מהי הבקשה המסתתרת בברכה זו באמת, בקשה לחזור לארץ או אולי בקשה לחזור למהות היהודית? ואולי בעצם אנחנו מבקשים על עצמנו – אולי נידחי עם ישראל הם גם אנחנו?
מתוך תפילת עמידה
“תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ וְשא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּו יִשרָאֵל”
זוהי הברכה העשירית בתפילת עמידה, הראשונה שמתמקדת בייעוד הלאומי של עם ישראל לאחר רצף ברכות המתמקדות בצרכיו הפרטיים של המתפלל.
בפירושו לפסוק “כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ“ (ישעיהו יח, ג), מסביר רד”ק כך:
“…וזה דרך משל: כי כשירצה אדם לקבץ עַם ישא נס בהרים כדי שיראו הנס למרחוק ויבאו, וכן יתקע בשופר וישמעו הקול למרחוק ויבאו – כן יקבצו בני ישראל אל ארצם מפה ומפה בעת הישועה; וכן הגוים יביאו אותם ויקבצו אותם כאלו נשאו להם נס ותקעו בשופר”.
ברכת ‘קיבוץ גלויות’ מבוססת על פסוק מספר ישעיהו:
ישעיהו כז, יג
“וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם”
מלבי”ם מצביע על כפילות בפסוק, ומסביר מה ייחודה של כל ‘קבוצה’:
מלבי”ם על אתר
“יתקע בשופר גדול, ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם (את אלו) שבארץ אשור – אובדים, כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים – הם רק נדחים”
ראינו כי יש הפרדה בפסוק בין מי שהם רק רחוקים גאוגרפית לבין מי שהתרחקו גם מבחינה מהותית, וכי גם בברכה שאנו אומרים בתפילה אנו נדרשים לשתי הבעיות האלה:
תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ – בקשה על הריחוק הרוחני,
וְשא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ – בקשה על האיחוד הפיזי.
הפסוקים בספר דברים (ל, ג–ו) המתארים את שיבת עם ישראל לארצו, מטשטשים את החלוקה הברורה ל’שתי הבעיות’ שעסקנו בהן עד כה:
“וְשָׁב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה׃
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃
וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ׃
וּמָל ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ”.
הרב קוק בחר לסיים את דברי ההקדמה לספרו ‘אורות התשובה’ בפסוקים שהבאנו מספר דברים, ולא בכדי; הרב קוק ראה בשני החלקים – השיבה לרוח והשיבה לארץ – חלק אחד.
על הפסוק “אם יהיה נדחך בקצה השמים” שואל הרב: וכי יש גולים בשמיים?!
אלא שאלו גולים שהתרחקו ממהות היהדות, השמיים מסמלים את התשובה על ההתרחקות הרוחנית.
כשאנו מבקשים על הגשמת הייעוד הלאומי של עם ישראל, אנו מבקשים על שני רבדים – חומרי ורוחני.
ראינו גם כי שני החלקים הללו משתלבים לגמרי זה בזה והופכים תהליך אחד, שבו הפיזיות מדגישה את הרוחניות, ולהפך. רק השלמת שני הרבדים יוצרת מציאות שלמה, קיבוץ גלויות וגאולה אמיתית.
הבנה עמוקה זו של הברכה מרחיבה גם את ‘קהל היעד’ שאליו היא פונה ועליו היא מדברת.
לסיום, חשבו: