פעולות ערב שבת חורף תש"ף

בס"ד

לכל חמש התמונות לחצו כאן

לקובץ למעבירי פעולת ליל שבת לחצו כאן

מעבירי פעולת ליל שבת יקרים,

זכינו, ואתם מעבירים לנו פעולת ליל שבת בשבת הקרובה. פעולת ליל שבת היא כלי מרכזי וחשוב לשיח עמוק, לדיון וללמידה משותפת.

כחלק מהנושא השנתי 'מצווה ועושה' ובהמשך לחודש הארגון בחרה התנועה לעסוק במהלך החורף בנושא תפילה.

מתוך תפיסה שמאמינה שהעולם הרוחני עומד על קיום מצוות הנובע ממחויבות לפרטים שאנו מצווים בהם, ועם זאת חייב לכלול חיבור של הלב, אנו ניגשים לבירור נושא התפילה. תפילה היא אחת המצוות השגרתיות בעולם היהודי, היא מלאה פרטי הלכות ומחויבות לקשר בין האדם לבוראו ובאותה נשימה מלאה בלב, שיחה וחיבור.

בסניפי התנועה נערכות תפילות קבועות ותפילות באירועים מיוחדים. התפילה היא חלק ממסגרת פעילות הסניף הקבועה או חלק מחוויה רוחנית באירוע. אנו רוצים שהתפילה בסניפים תהיה הלכתית ומשמחת.

נשמח אם תהיו חלק מהלימוד והבירור שלנו בנושא. תודה שאתם שותפים לדרך!

שבת שלום 🙂

קטעי לימוד הנוגעים ברעיון:

"כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו הגברים עליהם להתפלל ערבית כחובה. וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטוונו להקריב קרבן מוסף, תקנו כנגדו את תפילת המוסף".

לכתחילה טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואישה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.

אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה (ברכות ו ע"ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה קבוע וברור – מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה.

(הרב אליעזר מלמד, 'פניני הלכה' תפילה)

"מדוע עבודת א-הים נדרשת להיות כבולה למאורעות היומיום? למה לכפות לוח זמנים על הנשמה? האם הרגל בקיום מצוות אינו מהווה איום על חירות הלב?

קיום קפדני של אורח חיים בזמנים קבועים ובצורות זהות נוטה להיהפך לדבר שבשגרה, לציית חיצוני. כיצד למנוע את קיום המצוות מלהפוך לסמן זיהוי חברתי ולתפקוד מכני? זו אכן היתה דאגה מתמדת בתולדות היהדות. האם עלי לפסול את הרגל התפילה, להסתמך על השראת הלב ולעבוד את א-הים רק כשאר נחה עלי הרוח? האם עלי להחליט: אם אין הרוח שורה, עלי להתנזר מתפילה? האמת העמוקה יותר היא ששגרה מטפחת תשומת לב, שלעיתים הנשמה היתה נותרת בשנתה לולא עוררה אותה השגרה למענה. אדם מתמסר להשפעת הקודש, רק כאשר הוא שוהה על מפתן ממלכתו.

[…]לקיים מצווה משמע לפגוש את הרוח, אף הרוח אינה דבר-מה שניתן להשיגו אחת ולתמיד אלא דבר-מה שיש לחיות עמו ולהתפלל עבורו בקביעות. מסיבה זו דרך החיים היהודית היא לחזור על המעשה הדתי, לפגוש את הרוח שוב ושוב, את הרוח שבתוכך ואת הרוח שמרחפת מעל כל יצור. אין הרוח נחה רק על ההישגים שלנו, רק על המטרה שלנו; היא שורה גם על המאמצים שלנו, על הדרך שלנו. זו הסיבה לכך שעצם המעש של הליכה לבית-כנסת, כל יום או כל שבת, הוא כמנגינה ללא מילים. וכאשר נעשה בענווה, בפשטות הלב, כמוהו כילד הלהוט לשמוע מנגינה ופורש את התווים לפני אמו. כל שהילד יכול לעשות זה לפתוח ספר".

(אברהם יהושע השל, התפילה – תשוקת האדם לא-הים, עמ' 177–178)

"התפילה,

עוד לפני שהיא בקשה,

עוד לפני שהיא תודה,

עוד לפני שהיא שבח,

היא מפגש.

עמידה לנוכח,

לפני השכינה.

לכן, הצעד הראשון בבואנו להתפלל

הוא פתיחת התודעה אל הנוכחות,

אל התחושה שה' נמצא,

מעליי, מולי, סביבי, בי.

אל הידיעה שכל מה שאני רואה סביבי אינו רק עצמים דוממים, אלא חפצים מלאי חפץ פנימי, כמיהה והשתוקקות.

אל התחושה כי כל האנשים הסובבים אותי קיימים באמת, נוכחים ומלאי געגועים

ומקור החיים אף הוא כאן,

מצוי, קרוב, נוגע".

(הרב דוב זינגר, 'תכון תפילתי', עמ' 25)