איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערך“[…]היה גם חצי זוג תפילין של יד שהיה כל היום בתנועה. הילדים היו מניחים אותו ומתפללים. פעם החליפו בעד כיכר לחם ספר משניות והיו לומדים משניות. קבוצת ילדי בעלז למדו שיעורים כסדרם כמעט בכל יום” (מ’ אליאב, אני מאמין).
בתוך כל התופת הנוראית התעקשו יהודים בימי השואה להקפיד על שמירת מצוות. למה? מה יש בתורה ובמצוות שגורם ליהודים רבים כל כך לאחוז בהן אפילו תמורת חייהם? בפעולה נעסוק בשאלות אלו ונראה כיצד כל זה יכול להשפיע על חיינו כיום.
פתיחה:
אפשרות 1 – השמיעו שירים ברקע או שירו אותם עם החניכים כדי להכניס אותם לאווירה (נספח 1).
אפשרות 2 – הציגו לחניכים חפיסת שוקולד או כל ממתק אחר. שאלו אותם מה הם מוכנים לעשות בשביל לקבל את השוקולד הזה. עשו מעין מכירה פומבית, והחניך שמוכן לעשות את הדבר המיוחד או הנועז ביותר יזכה בחפיסת השוקולד.
שאלו את החניכים: מה הייתם מוכנים לעשות בשביל לקיים מצוות?
אפשרות 3 – הניחו על הרצפה כרטיסיות ערכים (נספח 2) ובקשו מהחניכים לדרג את הערכים מהחשוב ביותר לחשוב פחות. סביר להניח שיהיה דיון על ערך החיים, והוא יהיה החשוב ביותר בעיני החניכים. הסבירו לחניכים שבימי השואה היו אנשים שערך קיום תורה ומצוות עלה בעיניהם אפילו על ערך החיים, ובפעולה היום נדון בזה.
שלב א:
אפשרות 1 – תלו ברחבי החדר סיפורים על מסירות נפש של יהודים בשואה למען קיום מצוות (נספח 3). בקשו מהחניכים להסתובב במרחב ולבחור את הסיפור שנגע לליבם ביותר. לאחר כמה דקות אספו את הקבוצה ושמעו איזה סיפור הכי נגע לליבם ומדוע.
שאלו: אילו תחושות עולות לכם מהסיפורים האלו?
אפשרות 2 – קראו עם החניכים סיפורים על מסירות נפש של יהודים למען קיום מצוות (נספח 3). אפשר להקריא כל סיפור בקבוצות קטנות וכל קבוצה תציג את הסיפור שלה לפני כל השבט או שכל קבוצה תדון בשאלות על כל סיפור (נספח 4).
שלב ב:
אפשרות 1 – שאלו את החניכים: מדוע נראה לכם שיהודים התאמצו כל כך לשמור על המצוות בזמן השואה?
בקשו שני מתנדבים. פנו למתנדב הראשון ובקשו ממנו למלא משימה כלשהי (להקיף את הסניף שלוש פעמים, לעשות 30 שכיבות סמיכה, לעמוד שלוש דקות על רגל אחת וכדומה). לאחר מכן בקשו מהמתנדב השני לעשות את אותו הדבר, אך הבטיחו לו שאם יבצע את המשימה כראוי, יקבל סוכרייה על מקל.
אחרי ששני המתנדבים ימלאו את המשימה שאלו את החניכים: למי לדעתכם היה קל יותר לבצע את המשימה? מדוע?
מובן שלמי שהובטח פרס המשימה הייתה פשוטה יותר. הסבירו לחניכים שכאשר יש לנו מטרה אנחנו מסוגלים לעמוד בדברים קשים בקלות רבה יותר. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו לא עושים דברים סתם אלא שיש להם משמעות.
ערך החיים בשואה היה מורכב מאוד. בכל יום מתו אלפים ויותר. היהודים הרגישו שהם חייבים שיהיה להם בשביל מה לחיות, משהו גדול יותר מכאן ועכשיו, ולכן הקפידו כל כך על קיום המצוות. החיבור לעם היהודי, למה שמייצג אותו לכל אורך הדורות, נתן להם כוח לשרוד. הם הרגישו שיש להם למען מה להילחם. כמאמר ניטשה: “מי שיש לו ‘למה’ יכול להתמודד עם כל ‘איך'”.
אפשרות 2 – ערכו דיון באמצעות השאלות האלה:
הקריאו את עדותו של יונה עמנואל (נספח 5) והסבירו כי קיום מצוות הוא חלק מהחיבור שלנו אל הנצח ואל עם ישראל. היהודים בשואה הרגישו יותר מתמיד חלק מהשושלת הזאת, שנרדפה תמיד. קיום המצוות אולי נתן להם איזו תקווה שכפי שנבואות החורבן התגשמו כך יתגשמו גם נבואות הנחמה. עם ישראל חי וקיים.
אפשרות 3 – קראו את הקטע של חיים גורי (נספח 6) ושאלו את החניכים: כיצד קטע זה קשור לסיפורים שראינו קודם?
הסבירו שהנאצים יימח שמם רצו להשמיד אותנו, לכן כל פעולה שעשינו שמנעה או עיכבה את התהליך הזה הייתה בעצם התנגדות. הנאצים רצו למחות בין היתר גם את התרבות היהודית, את קיום דבר ה’ בעולם, כמו עמלק, לכן היה קיום מצוות אחת ההתנגדויות הגדולות ביותר שהיה אפשר להתנגד. הרבה אמרו אחר כך שהיהודים באירופה הלכו כצאן לטבח. אבל קיום מצוות בתקופה נוראית כזאת הראה שהם התנגדו למעשיהם ולרצונם של הנאצים.
שלב ג:
אפשרות 1 – הניחו על הרצפה כרטיסיות מצוות (נספח 7) והסבירו שאחרי שראינו את מסירות הנפש שהייתה ליהודים בשואה למען קיום מצוות, אך טבעי שגם אנחנו נתחזק בעניין הזה. הזמינו כל חניך וחניכה לבחור מצווה שהם מתחזקים בה בזמן הקרוב או בחרו מצווה אחת שבה אתם מתחזקים בשבט לעילוי נשמת קדושי השואה (אם בוחרים משימה שבטית, חשוב להגדיר בדיוק מה אתם מקבלים עליכם כדי שתוכלו בשבועות הקרובים גם למדוד שאכן התקדמתם בה. לדוגמה, אם בוחרים שמירת הלשון, חשוב להגדיר במדויק: לא מדברים לשון הרע בין הפעולה לערבית. או תפילה: כולנו לא מדברים בכלל בשעת חזרת הש”ץ במנחה בסניף).
אפשרות 2 – הסבירו שאחרי שראינו את מסירות הנפש שהייתה ליהודים בשואה למען קיום מצוות, אך טבעי שגם אנחנו נתחזק בעניין הזה. חלקו לכל חניך וחניכה כרטיסייה (נספח 8) שמזמינה אותם לבחור באיזו מצווה הם מתחזקים לעילוי נשמת קדושי השואה. החניכים יקשטו את הכרטיסייה שלהם, ואפשר לעשות להן ללמנץ אותן ולהפוך אותן לסימניות או למגנטים לתלייה על המקרר בבית.
נספח 1 –
הליכה לקיסריה (חנה סנש)
אלי, אלי
שלא ייגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
החול יזכור (נתן יונתן)
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזיכרונם הוא לעולם לא ימחה.
הכול ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו, הידידות, האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
הכול ישוב אל המצולות…
רקמה אנושית (מוטי המר)
כשאמות
משהו ממני ימות בך
ימות בך
אם נדע
איך להרגיע
איך להרגיע
כשתמות
משהו ממך בי
משהו ממך בי
את האיבה
אם רק נדע.
ימות איתך ימות איתך
אם נדע
אם נדע
להשקיט את זעמנו
כי כולנו
כן כולנו
על אף עלבוננו
לומר סליחה.
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
אם נדע להתחיל מהתחלה.
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
משהו נשאר איתו.
כי כולנו…
פרח (צרויה להב)
שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך
הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך
בעיניים יבשות.
את חיוכך, תינוקת,
קברו באדמה
איך צומח שקט
מתוך המהומה.
מי שלחץ על הדק
דם את ליבו מכתים
במלחמות לצדק
גם ילדים מתים.
את החיים לקחו לך…
שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך…
וחלומך ברוח
חרוז למנגינה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.
כשהלב בוכה (יוסי גיספן)
כשהלב בוכה רק א-לוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.
שמע ישראל, אלוהיי, אתה הכול יכול
נתת לי את חיי, נתת לי הכול
בעיניי דמעה, הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל, אלוהי, עכשיו אני לבד
חזק אותי, אלוהיי, עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח.
כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום.
שמע ישראל, אלוהי…
נספח 2
כרטיסיות ערכים
……………………………………………………………………………………………………………..
משפחה
……………………………………………………………………………………………………………..
חיים
……………………………………………………………………………………………………………..
תורה ומצוות
……………………………………………………………………………………………………………..
עזרה לזולת
……………………………………………………………………………………………………………..
אהבה
……………………………………………………………………………………………………………..
אמון
……………………………………………………………………………………………………………..
יושר
……………………………………………………………………………………………………………..
נספח 3 –
סיפורי מסירות נפש
אחת המשפחות בקובנה נטמעה לחלוטין בין גויים, לא מלה את הבן שנולד לה והתנתקה מצור מחצבתה.
כשגזרו הנאצים על יהודי קובנה לעזוב את העיר ולהסתגר בגטו בסלובודקה לא פסח הצורר גם על המשפחה הזאת.
“גורל המשפחה הזאת שלקתה כפליים על אף עזבם את עמם ונאצם את קדוש ישראל היה נורא, כי שאלו את עצמם – על מה תוכו? הרי ככל הגויים הננו, הם לא יכלו להבין שבעיני הזדים הארורים כל אשר בשם ישראל יכונה, כל שהורתו ולידתו בקודש מזרע ישראל, אחת דתו הוא להישמד וליהרג, גורל זה גרם שבנם הערל תתעטף עליו נפשו, יתגברו בלבו רגשי אהבה וחיבה לעמו האומלל, ויגבר בו הרצון להיות כאחד מבני עמו, במוחו נקרה השאלה: אם במותי איני נפרד מעמי, וגורלי עלול להיות כגורל כולם, למה אהיה נפרד בחיים ולא יהי על בשרי חותם אות ברית קודש? למה אהיה כאחד הערלים הטמאים האלה האוכלים את עמי ועושים לשמה את נוויהם נאות יעקב? הרהורים אלה גרמו שגמל אצלו הרצון למול כדת וכדין ולהיות בכול כאחד מהמון בית ישראל”.
“והנה לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’, גמלה בלבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית כדת וכדין. ובשארית כוחותיי ממש טרחתי כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר אשר התגלגלו בחצר המחנה […] מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו מתוך הזיכרון את מגילת אסתר […] חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים […] בסך הכול היה לנו עיפרון אחד […] העיפרון עבר מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת חלק במצווה זו של כתיבת המגילה […] נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים והמרצחים […] הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה […] למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו מאווירת המחנה, כיוון שהעזנו לקרוא בקול ‘ארור המן’ והכוונה הייתה ברורה לכל מיהו ‘המן’ זה” (יעקב פרנקל אצל מ’ פראגר, אלה שלא נכנעו).
הכול אסור לנו; והכול אנחנו אשמים! את “פרנסתנו” אנו מוצאים באיסור ולא בהיתר.
וכן בנוגע לתפילה בציבור: מניינים נסתרים למאות בכל מלוא ורשה עורכים תפילה בציבור ואינם מדלגים אף על הפיוטים היותר קשים. גם מגידים ונואמים אינם חסרים בהם; הכול כמנהג ישראל מקדמת דנא. במקום שאין מסירה אין האויב יודע בין ימינו לשמאלו. וחזקה היא על אדם מישראל, אף על ישראל יליד פולניה, שלא ילך להלשין על יהודים העומדים לפני קונם.
בוחרים על יד בית התפילה הראשי באיזה חדר צדדי שחלונותיו נשקפים כלפי החצר ויוצקים צקון לחש לפני אלוהי ישראל. הפעם בלי משוררים ומקהלות רק תפילה בלחש, אבל לעומת זאת תפילה שבלב; אף לבכות ולשפוך דמעות אפשר בחשאי, ושערי דמעות אינם ננעלים.
“[…]כאשר ניתנה פקודת הצוררים לשרוף את בית הכנסת בלאסק, ציווה [הרב] על היהודים לסרב לפקודה וקרא לצעירי קהילתו להתנגד בכוח למבצע גם אם המבצעים יהיו הנאצים עצמם. על רקע הניסיון להצית את בית הכנסת פרצו התנגשויות ראשונות בין חיילים נאצים לצעירים יהודים, שהרגו נאצי אחד ואף הצליחו להוציא מידי הרשעים את ספרי התורה שזממו לחלל ולטמא. הנאצים צרו על בניין בית הכנסת שבו התבצרו צעירים יהודים. הנצורים ניהלו קרב עז שנמשך 24 שעות. הם קברו בחצר את כל ספרי התורה, וסופם שנהרגו על קידוש השם”.
אחת הגזרות הקשות שנחתו על יהודים חרדים הייתה גילוח פאת הזקן. סימן היכר זה היה לצנינים בעיני הנאצים, ובתואנות של היגיינה ומלחמה בהפצת מחלות דרשו את סילוקו.
היו גם גדולי ישראל שרצו למנוע את זיהוים ונאלצו לעשות כן.
יהודים נאבקו על שמירת דיוקנם במסירות נפש. המסרבים לפקודה היו בסכנת נפשות.
“קשה מאוד היה לנו לדעת תאריכים, חגים וכו’. רבים התקשו אף להבדיל בין יום ללילה. חילופי לוח השנה נראו כשייכים לפלנטה אחרת. אך היו בינינו כמה נערות דתיות, וביניהן אחת במיוחד, בת של רב, שידעה תמיד את הימים והחגים […] היא סיפרה לנו שחנוכה ממשמש ובא. כשהתקרב היום, אמי ואני תכננו להשיג משהו שישמש לנו כמנורה. הנר יהיה כמה חוטים דקיקים, וגם השמן היה דבר של מותרות ממש, אבל הבעיה העיקרית הייתה החנוכייה. לפתע מצאנו פתרון – כמה מהבנות יצאו לעבוד מחוץ לשערי המחנה, ולתדהמתנו עברנו דרך שדה תפוחי אדמה. בשעה שהסוהרת שלנו הייתה עסוקה לרגע לקחנו כמה תפוחי אדמה, הסתרנו אותם מתחת לבגדינו ושמרנו אותם לסוף היום. תפוחי האדמה הללו היו תוספת חשובה לתפריטנו הדל […] אך בערב נר ראשון של חנוכה כל תשומת הלב הופנתה ממזון גופני למזון רוחני. אף שבמקרים מסוימים תוספת הקלוריות הייתה הדבר היחידי שהחזיק אותנו בחיים, היה צורך גדול יותר להדליק נרות ולהכריז על ניצחון רוחני על שובינו. לכן שמנו בצד ארבעה תפוחי אדמה, חתכנו אותם לחצי וניקינו אותם כדי שישמשו חנוכייה. אנחנו, נערות צעירות באושוויץ, חגגנו את ניצחון מתתיהו והחשמונאים”.
ימים אחדים לפני הפסח נכנס לסדנה שבה עבדתי בהכנת שלטים אחד מאנשי הס”ס ושאלני אם יכול אני להכין בשבילו מטרות לקליעה. ברגע זה נצנצה מחשבה במוחי והצעתי לו להכין מטרות גדולות שעליהן מודבקות תמונות של חיילים יורים. לשם כך, אמרתי לו, דרושה כמות גדולה של קמח, לשם הכנת דבק […] הצעתי מצאה חן בעיני הגרמני, והוא נתן לי פתק למחסן המזון לשם קבלת 5 קילו קמח. בראותי את קצה הישועה יצאתי מייד אל האחראי למטבח וסיפרתי לו על העניין. הלה, צ’כי ממוצא גרמני, התעניין מאוד בתוכנית אך מייד הביע את החשש שבעצם מתכוון אני לקמח לשם אפיית מצות. אזרתי אומץ והודיתי בכך בהוסיפי בקשה לתת לי 10 קילו קמח. להפתעתי המרובה נעתר לבקשתי בתנאי שלא אוציא את הקמח בבת אחת אלא בכמויות קטנות. לא האמנתי למשמע אוזניי, אך נכון היה הדבר, ובידי אישור ל-10 קילו קמח. מזלי שיחק לי גם במחסן עצמו, ובספרי שם על כוונתי האמיתית הוסיפו לי 5 קילו, ובסך הכול היו לי כבר 15 קילו קמח. בליל הסדר הראשון התאספנו בסדנה כבימי האנוסים בספרד, וביראת כבוד פתחנו באמירה: “עבדים היינו”. לכל אחד ניתנו שלוש מצות, ובמקום יין השתמשנו במים ממותקים בסוכר. כן היו לנו תפוחי אדמה לכרפס וסלק לבן למרור. במים ובמלח לא היה מחסור.
בבית החולים בגטו קובנה היו מאושפזים חולים רבים שמצבם היה חמור ונשקפה סכנה לחייהם. למרות בריאותם הלקויה והעובדה שהתזונה בגטו הייתה דלה ביותר ולא סיפקה את הצרכים המינימליים של הבריאים, קל וחומר של החולים, ביקשו יהודים אלו להצטרף לכלל ישראל ולהתענות ביום הקדוש. היה חשש שכמות האוכל הזעומה אשר תינתן לאחר הצום לא תוכל לספק את מחסורם, מה גם שנזק רב ייגרם להם מעצם הצום ומחלתם תחמיר. על אף חוות הדעת הרפואית של ד”ר זאכרין עמדו חולים אלו על דעתם להתענות ביום הכיפורים כשהם מביעים את ביטחונם בקב”ה שיסייע בידם לעמוד בנטל הצום.
ליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 5–10 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו. ולא היה אז בכלל לא רצפה ושום תנאים סניטריים. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת. היינו מסונוורות מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב.
אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב מעל כל המדפים שסובבו אותנו.
קודם הבכי הבהיל וזעזע אותנו. נתברר שבכל המקומות (ואפשר היה לעבור ממדף למדף) נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים התאספו סביבנו על המדפים השכנים והקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו, וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות. היה זה מקרה ראשון מזעזע. אחר כך אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות. אבל את הנרות השגנו איכשהו.
“בימי שבת בשעות הבוקר נפגשים לפעילות של תנועת הנוער הציונית, אני מצטרפת לפעילות. המדריכים משחקים איתנו, מלמדים אותנו שירים בעברית ומספרים לנו סיפורים מרתקים על ארץ ישראל […] ארוחת הצוהריים של שבת שונה מכל ימות השבוע. אוכלים צ’ולנט (חמין) בטעם של הגטו. הצ’ולנט הזה הכיל גריסי פנינה, תפוחי אדמה, מתובל בשמן שחור משהו. למרות הכול אני זוכרת את טעמו, טעים להפליא. בשעת הסעודה השלישית המשכנו לשמוע מפי אבא אגדות על ארץ ישראל כמו בימים ימימה. ימי השבת היו הימים היחידים שבהם נדמה כאילו איננו רעבים למרות שלא אכלנו מזון לשובע. האווירה המיוחדת של השבת, התרוממות הרוח והקדושה תרמו כנראה לאשליה של תחושת השובע”.
נספח 4 –
סיפורים ושאלות
“קשה מאוד היה לנו לדעת תאריכים, חגים וכו’. רבים התקשו אף להבדיל בין יום ללילה. חילופי לוח השנה נראו כשייכים לפלנטה אחרת. אך היו בינינו כמה נערות דתיות, וביניהן אחת במיוחד, בת של רב, שידעה תמיד את הימים והחגים […] היא סיפרה לנו שחנוכה ממשמש ובא. כשהתקרב היום, אמי ואני תכננו להשיג משהו שישמש לנו כמנורה. הנר יהיה כמה חוטים דקיקים, וגם השמן היה דבר של מותרות ממש, אבל הבעיה העיקרית הייתה החנוכייה. לפתע מצאנו פתרון – כמה מהבנות יצאו לעבוד מחוץ לשערי המחנה, ולתדהמתנו עברנו דרך שדה תפוחי אדמה. בשעה שהסוהרת שלנו הייתה עסוקה לרגע לקחנו כמה תפוחי אדמה, הסתרנו אותם מתחת לבגדינו ושמרנו אותם לסוף היום. תפוחי האדמה הללו היו תוספת חשובה לתפריטנו הדל […] אך בערב נר ראשון של חנוכה כל תשומת הלב הופנתה ממזון גופני למזון רוחני. אף שבמקרים מסוימים תוספת הקלוריות הייתה הדבר היחידי שהחזיק אותנו בחיים, היה צורך גדול יותר להדליק נרות ולהכריז על ניצחון רוחני על שובינו. לכן שמנו בצד ארבעה תפוחי אדמה, חתכנו אותם לחצי וניקינו אותם כדי שישמשו חנוכייה. אנחנו, נערות צעירות באושוויץ, חגגנו את ניצחון מתתיהו והחשמונאים”.
שאלה לדיון ולמחשבה:
כיצד לדעתכם הסיפור הזה הוא המשך לניצחון מתתיהו והחשמונאים?
אחת המשפחות בקובנה נטמעה לחלוטין בין גויים, לא מלה את הבן שנולד לה והתנתקה מצור מחצבתה.
כשגזרו הנאצים על יהודי קובנה לעזוב את העיר ולהסתגר בגטו בסלובודקה לא פסח הצורר גם על המשפחה הזאת.
“גורל המשפחה הזאת שלקתה כפליים על אף עזבם את עמם ונאצם את קדוש ישראל היה נורא, כי שאלו את עצמם – על מה תוכו? הרי ככל הגויים הננו […] גורל זה גרם שבנם הערל תתעטף עליו נפשו, יתגברו בליבו רגשי אהבה וחיבה לעמו האומלל, ויגבר בו הרצון להיות כאחד מבני עמו, במוחו נקרה השאלה: אם במותי איני נפרד מעמי, וגורלי עלול להיות כגורל כולם, למה אהיה נפרד בחיים ולא יהי על בשרי חותם אות ברית קודש? למה אהיה כאחד הערלים הטמאים האלה האוכלים את עמי ועושים לשמה את נוויהם נאות יעקב? הרהורים אלה גרמו שגמל אצלו הרצון למול כדת וכדין ולהיות בכול כאחד מהמון בית ישראל”.
שאלה לדיון ולמחשבה:
מדוע לדעתכם הרגו הנאצים גם את מי שהמיר את דתו וכבר לא ראה בעצמו יהודי?
ליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 5–10 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו. ולא היה אז בכלל לא רצפה ושום תנאים סניטריים. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת. היינו מסונוורות מהאור של הנרות ולא ידענו מה נעשה מסביב.
אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב מעל כל המדפים שסובבו אותנו.
קודם הבכי הבהיל וזעזע אותנו. נתברר שבכל המקומות (ואפשר היה לעבור ממדף למדף) נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים התאספו סביבנו על המדפים השכנים והקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות. היה זה מקרה ראשון מזעזע. אחר כך אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות. אבל את הנרות השגנו איכשהו.
שאלה לדיון ולמחשבה:
מה מיוחד כל כך במצוות הדלקת נרות שהנשים הקפידו עליה כל כך?
“בימי שבת בשעות הבוקר נפגשים לפעילות של תנועת הנוער הציונית, אני מצטרפת לפעילות. המדריכים משחקים איתנו, מלמדים אותנו שירים בעברית ומספרים לנו סיפורים מרתקים על ארץ ישראל […] ארוחת הצהריים של שבת שונה מכל ימות השבוע. אוכלים צ’ולנט (חמין) בטעם של הגטו. הצ’ולנט הזה הכיל גריסי פנינה, תפוחי אדמה, מתובל בשמן שחור משהו. למרות הכול אני זוכרת את טעמו, טעים להפליא. בשעת הסעודה השלישית המשכנו לשמוע מפי אבא אגדות על ארץ ישראל כמו בימים ימימה. ימי השבת היו הימים היחידים שבהם נדמה כאילו איננו רעבים למרות שלא אכלנו מזון לשובע. האווירה המיוחדת של השבת, התרוממות הרוח והקדושה תרמו כנראה לאשליה של תחושת השובע”.
שאלה לדיון ולמחשבה:
מדוע היה חשוב כל כך לקיים פעילות של תנועת נוער בגטו? מה זה נתן ליהודים שחיו שם?
אחת הגזרות הקשות שנחתו על יהודים חרדים הייתה גילוח פאת הזקן. סימן היכר זה היה לצנינים בעיני הנאצים, ובתואנות של היגיינה ומלחמה בהפצת מחלות דרשו את סילוקו.
היו גם גדולי ישראל שרצו למנוע את זיהוים ונאלצו לעשות כן.
יהודים נאבקו על שמירת דיוקנם במסירות נפש. המסרבים לפקודה היו בסכנת נפשות.
שאלה לדיון ולמחשבה:
מדוע היה לנאצים קשה כל כך שליהודים יש פאות וזקן?
נספח 5 –
עדותו של יונה עמנואל
“למרות הסבל והרעב, המחלות וההשפלות הרגשנו שאנחנו חלק מהעם היהודי, בעינינו ראינו שאנחנו חיים פרק בהיסטוריה המיוחדת של העם היהודי. מדי יום ניסו הגרמנים להשפיל אותנו, צעקו עלינו שאיננו בני אדם ולכן אין אנו ראויים ליחס אנוש. אך ככל שעינו אותנו יותר כך התחזקה בנו האמונה שאנחנו עם מיוחד בעולם. עם ישראל שוב עומד תחת גזרות אכזריות, אחרי שחשבנו שכל זה כבר חלף. האם קיימת הוכחה גדולה יותר לנצחיותה של התורה ולדברי נביאנו? רבים חשבו שהגויים באירופה שיפרו את יחסם ליהודים וככל שנתבולל יותר, היחס אלינו יהיה טוב יותר. והנה על גופנו הרגשנו את השקר הגס בבשורת ההתבוללות” (יונה עמנואל, יסופר לדור).
נספח 6 –
חיים גורי
“התנגד מי שהבריח כיכר לחם, התנגד מי שלימד בחשאי, התנגד מי שכתב והפיץ עלון מחתרתי, שהזהיר וקרע אשליות, התנגד מי שהגניב ספר תורה, התנגד מי שזייף תעודות “אריות” שהעניקו חיים, התנגד מי שהבריח נרדפים מארץ לארץ, התנגד מי שכתב את הקורות וטמן בחול, התנגד מי שהושיט עזרה לראוי לה ממנו, התנגד מי שאמר מילים שקרבו את קצו, התנגד מי שקם בידיים ריקות על הורגיו, התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות ומספר כלי נשק, התנגד מי ששרד, התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר, בהרים וביער, התנגד מי שהתקומם במחנות המוות, התנגד מי שמרד בגטאות, בין קירות נופלים, במרד הנואש ביותר שידע עם המורד מעודו”.
נספח 7 –
כרטיסיות מצוות
שמירת הלשון
כיבוד הורים
תפילה
צניעות
ואהבת לרעך כמוך
ברכת המזון
צדקה
קריאת שמע שעל המיטה
נטילת ידיים
נספח 8 –
כרטיסיות קבלה עצמית
