אמונה יהודית בשואה

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

פתיחה: אמונה בשעת משבר

תנו לאחד החניכים לקרוא קטע (נספח 1).

שאלו את החניכים: לאיזה חלק הכי התחברתם? מה אתם עושים בתקופות קשות ובאירועים קשים? האם אתם מרגישים את הקב”ה בתקופות לא-קלות?

 

שלב א: נתמכים ונשענים

שחקו משחק הכיסאות: סדרו את הכיסאות בשורה ואמרו לחניכים לעמוד על הכיסאות, מלבד שני חניכים שיישארו לעמוד על הרצפה. כעת על החניכים שעומדים על הכיסאות להצטמצם ולעמוד על כיסאות מעטים ככל האפשר. כשכיסא מתפנה הוציאו אותו מהשורה. בהתחלה זה יהיה פשוט, אבל ככל שמספר הכיסאות יקטן, זה יהיה קשה יותר, ואז המשימה של שני החניכים שעל הרצפה היא לתמוך בחבריהם משני הצדדים ולהחזיק את קבוצת החניכים שעומדים על הכיסאות כדי לעזור להם שלא ליפול.

אמרו לחניכים: לרוב אנחנו מרגישים שאנחנו מצליחים להסתדר לבד. אנחנו עומדים על הכיסא בקלות, ולפעמים לא מרגישים את ה’ בחיים שלנו. אך דווקא בתקופות מאתגרות ולא-קלות האמונה מאפשרת לנו להישען על הקב”ה, להיתמך בו ולא ליפול.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו זוכרים את אחד האירועים הקשים יותר שהעם שלנו חווה. כשמכירים סיפורים, דמויות וחוויות ששל יהודי אירופה וצפון אפריקה, מתגלים כוחות חיים שפרצו דווקא אז, שנשענו על אמונה בקב”ה ושמירה על הקשר איתו, שהיוו משענת שנתנה כוח ברגעים הקשים.

 

שלב ב: סיפורי אמונה

אפשרות א: חלקו את החניכים לארבע קבוצות ותנו לכל קבוצה סיפור (נספח 2–5). בקשו מכל קבוצה לחשוב איך האמונה סייעה למספר באירועי השואה. לאחר מכן חזרו למעגל ובקשו מנציג כל קבוצה לשתף בסיפור ובמסקנה שעלתה בקבוצה.

אפשרות ב: קראו יחד סיפור אחרי סיפור, ובקשו מהחניכים לחשוב מה משותף לכל הסיפורים.

 

אמרו לחניכים שהסיפורים שונים זה מזה, כל אחד מהמספרים בא מאזור אחר ועבר מסלול אחר בשואה. הרגעים המסופרים קרו במקומות שונים וכללו דמויות שונות. אבל חוט שזור בין כל הסיפורים, חוט האמונה: ברגעים הקשים ביותר, בדרך למחנה, בעבודה קשה ולנוכח סכנה ממשית, האמונה חיזקה והתחזקה. האמונה בקב”ה אפשרה למספרים לבחור בחיים, להאמין שהקב”ה יציל אותם ובסופו של דבר גם לחזק את הקשר איתו.

 

סיכום הסיפורים:

בסיפור הראשון: לרב חיים מאיר היו ממש קצת מים, אבל הוא בכל זאת הקפיד להשתמש בחלק מהם לנטילת ידיים. גם כשרצו השותפים שלו ברכבת לפגוע בו על ש’בזבז’ מים, שמרו עליו הבריונים של הרכבת, והוא ראה בכך השגחה ועזרה משמיים (נספח 2).

 

בסיפור השני: דווקא כשעמד הרב חיים מאיר לפני סכנה ממשית וידע שעומדים לשלוח אותו למקום מסוכן ואין לו מה לעשות בעניין או איך להתנגד, דווקא אז התחזק באמונה שלו והאמין שהקב”ה יודע מה הוא עושה, ורק ה’ יכול להציל אותו מהמצב הזה (נספח 3).

 

בסיפור השלישי: פינחס וייסברג היה נתון לסכנת חיים יום-יומית שלו ושל משפחתו, ובכל זאת, גם כאשר הייתה לו הזדמנות להינצל ולצאת מהאזור המסוכן הוא סירב, כי רצה לשמור על השבת. הוא האמין שהקב”ה מנהל הכול, וכשהוא עושה את רצון ה’, ה’ שומר עליו (נספח 4).

 

בסיפור הרביעי: הרב ניסן היה ילד בשואה, וכשגילו שהיום פסח ישבו כולם ואמרו את ההגדה בעל פה. הקצין התעצבן עליהם, פקד עליהם להפסיק ואיים עליהם שיהרוג אותם. אבל הם לא ויתרו על פסח והמשיכו לשיר, ואף אחד ממי שהיו איתם בצריף לא הפסיק אותם מחשש לחייו. כולם הרגישו שהנשמה רוצה לחגוג את חג החירות (נספח 5).

 

שלב ג: שיתוף לחיים

ערכו סבב ובקשו מהחניכים לשתף בסיפור שהכי נגע בהם ומה הם לומדים ממנו לחיים שלהם.

 

סיכום

התחלנו מלדבר על החיים שלנו היום ועל הדרך שבה אנחנו מתחזקים ברגעים מורכבים. הבנו שברגעים של קושי ושבר גדול אנחנו נתמכים באמונה כדי שלא ליפול ומתחזקים בה. לאחר מכן שמענו סיפורים של ניצולי שואה שמצאו עצמם מתחברים לקב”ה ונסמכים על האמונה היהודית ברגעי קושי וסכנה, ובסוף למדנו מהם לחיינו שלנו.

 

נספחים:

נספח 1:

כשקשה לי אני מוצא/ת נחמה בתוך עצמי, עמוק בנשמה, שם אני מוצא/ת כוח, שם אני מוצא/ת אמונה, שם אני מוצא/ת את התקווה שתמשוך אותי קדימה.

כשקשה לי אני נשענ/ת על מי שסביבי, על המשפחה, על החברים, על אהוביי. הם נותנים לי כתף לבכות עליה, אוזן קשבת, חיבוק חם ותמיכה שתעזור לי לעבור את הקושי.

כשקשה לי אני מוצא/ת מפלט בדברים שאני אוהב/ת, במוזיקה, בספרים, בטבע, ביצירה. הם נותנים לי נחמה, הם נותנים לי השראה, הם מזכירים לי שיש יופי וטוב בעולם גם כשהכול נראה קשה.

כשקשה לי אני צועד/ת צעד אחורה, מסתכל/ת על התמונה הגדולה, נותנ/ת לעצמי זמן. אני יודע/ת שזה לא יימשך לנצח, שהקשיים הם רק חלק מהדרך.

כשקשה לי אני זוכר/ת שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שעוברים את אותם דברים. אנחנו יחד בזה, אנחנו חזקים יחד, ונעבור את זה יחד.

כשקשה לי אני לא נכנע/ת, אני ממשיכ/ה להילחם, אני ממשיכ/ה ללכת קדימה. אני יודע/ת שאני יכול/ה להתגבר על הכול, כי אני חזק/ה, כי אני אמיצ/ה, כי אני בן/ת של א-לוהים.

כשקשה לי אני יודע/ת שאני לא מושלמ/ת, שיש לי רגעים קשים, רגעים של ייאוש. אבל אני יודע/ת שאני יכול/ה להתמודד עם הכול, כי הקדוש ברוך הוא איתי.

כשקשה לי אני נותנ/ת לעצמי זמן, זמן לבכות, זמן לכעוס, זמן להרגיש. אני נותנ/ת לעצמי זמן להתאושש, זמן לצבור כוח, זמן להמשיך הלאה

כשקשה לי, אני עושה מעשה טוב, עוזר/ת למישהו אחר. שם אני מוצא/ת סיפוק, שם אני מוצא/ת משמעות, שם אני מוצא/ת את האושר האמיתי.

 

נספח 2:

מספר: הרב חיים מאיר כהנא. עבר צעדות מוות, נדודים ומחנות

ברכבת: “בשעה מאוחרת בלילה זזה הרכבת בת עשרים וחמישה הקרונות. עשרים ושניים יום נמשכה הנסיעה עד שהגענו ליעד. ברכבת האנשים נעשו עד כדי כך אדישים ולא מסוגלים לחשוב, שכמעט לא דיברו ביניהם, שכבו בצפיפות וחיכו לחלוקת מעט האוכל. החלוקה לא הייתה בשעה קבועה, אלא פעם ביום ופעם בלילה בשעה מאוחרת, ולפעמים היו מחלקים את האוכל בהפרשי זמן קצרים, ואחר כך עבר יום או יותר שלא קיבלנו כלום. באותה דרך נעשתה חלוקת המים. היה זה מחסדי ה’ שהבריונים של הרכבת הגנו עליי מפני הנוסעים האחרים כשהשתמשתי בחלק ממעט המים לנטילת ידיים”.

 

נספח 3:

מספר: הרב חיים מאיר כהנא. עבר צעדות מוות, נדודים ומחנות

במחנה: “הייתי מאוד חולה, ובמשך השבוע הבא נכנס אליי רופא המחנה פעמים מספר ונתן לי תרופות, ובאמת התאוששתי מחולשתי ואף יכולתי ליישר את רגליי ולרדת מפעם לפעם מן המיטה. בינתיים נעשו כל ההכנות להעביר את כל היהודים מהמשלוח שלי למחנה התופת הנוראי, ולקראת סוף השבוע העמיסו אותם על משאיות והובילו אותם לדרכם. כשלא מצאו אותי בצריף הכללי חיפשו ומצאו אותי בבית החולים. והאחראי הנאצי, שהיה רשע ושונא ישראל, הטיח בפניי הערה אנטישמית לגלגנית, ותכף ציווה על רופא אחר לבדוק אותי. הרופא השני קבע שאני ‘ראוי’ לנסיעה, ומבלי לשאול את הרופא הראשי, שלא היה במקום באותה שעה, ציווה עליי להתלבש ולהתלוות אליו. היה זה ערב שבת קודש, וחרדה גברה עליי, כי שמעתי לאן אני נשלח. אבל נזכרתי ברגעים אלה באמרת קודש של האדמו”ר רבי ישראל מרוז’ין על הפסוק בתהלים: ‘עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי’ – שכאשר הקב”ה מסתתר, זה רק כשאדם חושב שיש לו בעצמו רעיונות ועצות איך להינצל מהצרות הקשות שלו. אבל ברגע שאדם יודע בעצמו שהוא אובד עצות, מתגלה אליו הקב”ה בהארת פנים. ובאמת הייתי בשעה זו אובד עצות ממש, ואת כל התקווה והאמונה שלי הפניתי לה’ יתברך”.

(על סמך הספר פרקי חיים מאת הרב חיים מאיר)

 

נספח 4:

מספרת: רבקה כהנא מספרת על אבא שלה פינחס וייסברג (נקרא גם בנו) ועל אימא שלה אסתר וייסברג (אלס)

“מתח ומועקה רבה אחזו בכולם. הפחד מפני מעבר לא דילג על איש. לעזוב את הולנד – זה אומר לעזוב אל הלא נודע, שבמקרה הטוב יהיה מחנה עבודה ובמקרה הרע… לא רוצים אפילו לחשוב. לאחר שהוקראה הרשימה של הנשלחים, ראש הצריף הוסיף עוד הודעה אחת: ‘הזוג וייסברג! אתם הייתם אמורים לצאת עם קבוצה אחרת, יש לכם שחרור זמני לנסוע לאמסטרדם בתאריך 23 בינואר’. בנו ואלס הביטו זה בזה בחיוך, ואלס לחשה: ‘ברוך השם…’ אבל החיוך לפתע ירד מפניו של בנו: ‘אלס, 23 בינואר יוצא בשבת!’ הוא רץ אחרי ראש הצריף שכבר פנה לצאת החוצה. ‘סליחה, 23 בינואר זה בשבת, אני לא נוסע בשבת’. ראש הצריף לא האמין למשמע אוזניו ‘תגיד, אתה השתגעת?! יש לך אישור לצאת לאמסטרדם! אשתך עומדת ללדת! אנשים מתחננים לצאת מהמחנה! ואתה מדבר איתי על שבת?!’ אבל בנו השיב בקור רוח ובשלווה, מלא באמונה בה’: ‘מעולם לא חיללתי שבת, ואני לא מתכוון להתחיל בכך'”.

(על סמך הספר נגה באפלה מאת רבקה כהנא)

 

נספח 5:

מספר: הרב ניסן מנגל. שורד שואה שהיה בה ילד

“היה זה ערב רגיל ככל הערבים. שכבנו על הדרגשים, אלף מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח!
חיש מהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע… החלטנו לקרוא את ההגדה. כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו.
אני הייתי הקטן שבחבורה, שרתי ‘מה נשתנה’, וכולם שרו יחד ‘עבדים היינו’. היינו עבדים, המצב שלנו גרוע בהרבה ממה שחוו בני ישראל ממצרים, אבל היינו נחושים לחוג את חג החירות!
לפתע נפתחה הדלת וקצין האס-אס נכנס. ‘מה קורה כאן?’ הוא צעק. ‘כולכם לחזור מייד למיטות! אם תצאו מהמיטות שוב, אירה בכולכם!’
כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף, ממשיכים לומר את קטעי ההגדה… ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, לקצינים הנאצים אין שום בעיה להרוג יהודים. אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל…
בשעה עשר בלילה היו כבים האורות. בצריף השתררה חשכה מוחלטת, והקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף. איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו.

המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה.
עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1,200 איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם יהודים לא מאמינים. אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע שבו הנשמה היהודית האירה. למרות התופת והזוועה חגגנו את חג החירות: הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת”.

להורדת והדפסת הפעולה