"והייתם לי עם סגולה"

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

פתיחה:

אפשרות א’: הניחו על הרצפה דף גדול עם השאלה “מה זה אומר להיות יהודי?”. חלקו לכל חניך דף ממו ועט ובקשו מהחניכים לכתוב על הדף את תשובתם לשאלה.
כשהחניכים יסיימו אמרו להם להניח את הפתק על הרצפה במרכז המעגל או אם אפשרי להדביק על הקיר.
בקשו מהחניכים להסתובב בין הפתקים ולעבור על התשובות של חבריהם.

לאחר מכן חזרו למעגל הכללי ובקשו ממי שרוצה לשתף בתשובתו.

אפשרות ב’: שחקו הרוח נושבת. שבו במעגל ובחרו חניך שיעמוד באמצע ויוותר על כסאו. על החניך להגיד משפט שמתחיל ב”להיות יהודי זה…” ועל כל החניכים שמזדהים עם המשפט לקום ולהחליף מקומות כך שיישאר חניך אחר באמצע שישלים את המשפט וכן הלאה.

שלב א’:

בקשו שני מתנדבים. הביאו לכל מתנדב כרטיסיית סיטואציה (נספח 1) ובקשו מכל מתנדב לצאת מהחדר ולהיכנס בתור הדמות שיציג איתה את הסיטואציה.
החניכים יכולים לשאול אותו שאלות בהתאם לסיפור שהוא מציג, והוא צריך לענות לפי הדמות שקיבל.

לאחר ההצגה, דונו: האם אתם רואים את יאיר וזיו באותו אופן? מה מחבר ביניהם ומה מפריד? היכן הבחירה בדרך חיים מסויימת מוגבלת? מה השורש של דיוויד ומה השורש של זיו?

אמרו לחניכים: אדם לא יהודי יכול להרגיש קשור מאוד לעם היהודי, ואדם יהודי יכול להרגיש שאין לו קשר לארץ ולעם, אבל בסופו של דבר אין כאן בחירה וזה לא עניין של הרגשה. נקודת השורש הבסיסית, הסביבה אליה אנחנו נולדים, מגדירה אותנו. אם נחליט שאין לנו קשר לעם היהודי, אין לזה בסיס במציאות – נישאר יהודים.
בשנת 1935, ארבע שנים לפני שהחלה השואה, הנאצים כבר עלו לשלטון בגרמניה וחוקקו את חוקי נירנברג. החוקים הללו קבעו מי שייך לגזע הארי, ומי מאיים עליו. חלק מנוסח החוק קבע שאסור להתחתן עם יהודים (כי הם מאיימים על הגזע הארי), שאסור ליהודים להעסיק עוזרות בית גרמניות מתחת גיל 45 והשיא הוא הגדרה ברורה מיהו יהודי: אפילו מי שסבא שלו מצד אבא יהודי. בהלכה היהודית היהדות לפי האמא, אבל הנאצים היו כל כך ברורים ברצון שלהם להשמיד את כל היהודים שהם חיפשו באנשים כל קשר זעיר ליהדות.
וכך, יהודים משכילים מגרמניה, שחיו חיים חילוניים, חלקם החליפו את שמם לשם גרמני, חלקם התחתנו עם נשים גרמניות – מצאו עצמם מובלים למחנות. העטיפה שלנו, דרך החיים שבחרנו, אורח החיים שנחיה, בסופו של דבר מזוקק לשורש הזהות שלנו – יהודים.

שלב ב’:

חלקו את החניכים לארבע קבוצות. חלקו לכל קבוצה סיפור גבורה יהודית בשואה (נספח 2) ושאלות לדיון אחריו.
לאחר הדיון בקבוצות, חזרו למעגל הכללי ובקשו מנציג כל קבוצה לשתף במסקנות שהגיעו אליהן. שאלו את החניכים: לאיזה סיפור התחברתם? מה משותף לכל הסיפורים? איזה כוח הניע את המספרים?

שלב ג’: קראו פירוש של העמק דבר (נספח 3).

שאלו את החניכים: לפי הפירוש, מה זה עם סגולה? האם אתם מרגישים חלק מעם סגולה? האם הנאצים הצליחו במשימתם? היכן התגלה עם הסגולה במציאות אז?

סיכום:

בתוך מלחמת עולם גדולה, הנאצים התעקשו להשמיד עם אחד, בכל רחבי העולם. יהודים מיוון, פולין, גרמניה, לוב ועוד הובלו למחנות ריכוז והשמדה ושישה מיליון נרצחו. נקודה אחת חיברה ביניהם, נקודת השורש שמחברת בינינו גם היום ולעולם: היותנו יהודים, בנים ובנות לעם סגולה. העובדה הזאת הביאה לאירועים קשים אך גם לרגעים גדולים של גבורה, הבנה של המשמעות בשייכות לעם ישראל, שאנחנו לומדים ממנה גם היום.

נספחים

נספח 1:

• דיוויד, בחור נוצרי מארה”ב, כשלמד באוניברסיטה נתקל במודעה לשיחה של שליח יהודי בקמפוס. הוא הגיע לשיחה והתרשם, הרגיש חיבור לדברים שנאמרו והחל לחקור את היהדות. דיוויד הגיע לארץ להתנדבות ומחליט להמשיך לגור כאן ומצטרף לגרעין עלייה לקרקע של יישוב חדש בנגב. הוא מאמין בשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל וגם פועל להסברה ישראלית באינטרנט. דיוויד לא מרגיש רצון להתגייר והוא ממשיך באורח חייו בחיים בארץ.
• זיו, בחור יהודי מירושלים. מגיל צעיר הוא לא חוגג את מועדי ישראל ולא מרגיש חיבור לה’. יש לו משפחה שגרה ביישוב בבנימין והוא בוויכוח ארוך איתם על הסיבות לגור שם. הוא לא מרגיש קשר לארץ וכבר הרבה שנים חושב לעבור לחו”ל, עד שהגיע גיל הגיוס. זיו לא מוכן להתגייס ל’צבא כובש’, הוא משיג פטור ועובר לארצות הברית במטרה להשתקע שם.

נספח 2:

1. היו מתאספים מניינים בסתר, ומקיימים את התפילה. אחי באופן קבוע היה מעורב בקריאת התורה מתוך החומש, לא מתוך ספר תורה, והיה קורא את הפרשה בקבוצה של גברים. הייתה בעיה של בוקר, שהלכו לעבודה, ואיכשהו היו עושים את זה אחרי העבודה, לפני העבודה. על כל פנים היו דברים מסודרים, ששמרנו עליהם בצורת זיכרון, לא בצורת הקפדה, לא כפי שחייבים, כי לא היתה אפשרות כזאת. אבל כזיכרון בהחלט שמרנו עליהם. (שרה שטרן, ארכיון יד ושם)

2. “הרגע בא כשהאיר היום ועמדתי בעלייה ברחוב נלבקי 32, וראיתי את אלפי הגרמנים מקיפים את הגטו במכונות ירייה ובתותחים, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים – ומולם עמדנו בעמדה זו עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. נשקנו? לכל אחד אקדח ורימון, לכל הקבוצה שני רובים ופצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך להדליק את הפתיל שלהן בגפרור, ובקבוקי מולוטוב. היינו שמחים ועליזים, כי ידענו שסופם יבוא. ידענו שינצחו אותנו, אבל בעד חיינו ישלמו מחיר גבוה. ואכן שילמו” (צביה לובטקין, מרד גטו ורשה).

3. “אנשי הס”ס חיפשו את האדמו”ר רבי יהושע השל הורוביץ, כדי לשלחו למחנה השמדה. כשנודע הדבר לחסידים, מיהרו אליו וביקשוהו שיגזוז את זקנו, אולי בשל כך לא יכירוהו הגרמנים. הרב תפס בידיו את זקן השיבה הארוך שלו ואמר: “כל ימי נהגתי להטמין כל שערה שנשרה מזקני בתוך גמרא או ספר אחר, וכעת אתם רוצים שבמו ידי אגזוז את זקני? היו לא תהיה! אם נגזר עלי משמים להיספות, רצוני ללכת מהעולם כיהודי בעל צורה יהודית, עם זקן ופאות”. לבסוף כאשר נתפס האדמו”ר, בהיכנסו לקרון המוות אחז בידיו בזקנו הארוך ובפאותיו. חייל גרמני שהבחין בו, התחיל תולש את זקנו. האדמו”ר הישיש זעק במלוא כוחותיו: “אל תיגע בידיך הטמאות בזקני”! ברגע הראשון נבהל החייל ונרתע לאחוריו, אך לאחר מכן ירה באקדחו. לאחר קול הירייה נשמעה זעקת האדמו”ר: “שמע ישראל!”.

4. “…לפעמים היינו מתפללים בצריף הילדים במחנה. ידענו כל פעם מתי שבת, הצלחתי “לארגן” בשבילי סידור תפילה “סיני” קטן, שנשא עליו חותמת של סוחר עצים מהונגריה, שהביאו לאושוויץ, היו הרבה סידורים אצל הילדים, היו גם חומשים בפורמאט קטן, היה גם חצי זוג תפילין של יד שהיה כל היום בתנועה. הילדים היו מניחים אותו ומתפללים .פעם החליפו בעד כיכר לחם ספר משניות והיו לומדים משניות. קבוצת ילדי בעלז למדו שיעורים כסדרם כמעט בכל יום .היו הרבה ילדים ששמרו כשרות, מי שמכיר את התנאים שהיינו שרויים בהם – מבין שזה משהו יוצא מן הכלל. ילדים אלה לא אכלו שום דבר, לא מרק ולא כל אוכל אחר, אלא לחם ומרגרינה בלבד. היו ילדים רבים כאלה, ודווקא צעירים בני 13″ (מ. אליאב, אני מאמין).

שאלות לדיון:
1. מהי נקודת הזהות היהודית בסיפור?
2. מה קיבלו המספרים ממעשיהם? מה זה נתן להם?
3. מה החשיבות בלמסור את הנפש על התורה והמצוות והגבורה היהודית במצבים הכי קשים?
4. מה העוצמה שלהם מלמדת אותנו היום?

נספח 3:
להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך. שמי שירצה לעבוד את ה׳ בכל העמים. א״א כי אם להכנס בתוך המון ישראל. וזהו פי׳ עם סגולה. האוצר שבו מכניסים כל פרטים. וזה התנאי והמעלה כבר דבר בהר סיני והייתם לי סגלה וגו׳.
העמק דבר