איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
פעולה ממערךיהדותה של מדינת ישראל מתבטאת בתחומים רבים ובמשימות המוגדרות כיעדי המדינה כבר במגילת העצמאות. בפעולה זו נכיר את משימת ההתיישבות ונלמד מדוע הוגדרה למטרת יסוד של המדינה וכיצד היא באה לידי ביטוי לאורך שנות התפתחות המדינה.
1. החניכים ילמדו על ההתיישבות בארץ בימי התנ”ך ועל ערך ההתיישבות מתוך חזון הנביאים.
2. החניכים ייחשפו למשימת ההתיישבות בתקופת הקמת המדינה כביטוי ליעד של מדינה יהודית.
3. החניכים יציגו את משימת ההתיישבות כביטוי לחלק מהזהות היהודית של המדינה.
ציוד: נייר רצף, טושים, דפים, צבעים, דבק.
למדנו מהפסוקים בתנ”ך על כל מיני מאפיינים של התיישבות: חקלאות, קשר לאדמה, בניית ערים וחומות ועוד.
בקשו מכל חניך וחניכה לבחור מאפיין אחד ממאפייני ההתיישבות שפגשנו.
חלקו להם דפים וצבעים ובקשו מהם לצייר את המאפיינים שבחרו.
הדביקו את כל המאפיינים על נייר רצף וכתבו כותרת “התיישבות יהודית בארץ ישראל”
תלו את המיצג בסניף.
לשבטים ברמה גבוהה יותר:
בקשו מהחניכים לשתף במשהו שהתחדש להם על התיישבות בפעולה וכתבו את הדברים ששיתפו על נייר הרצף.
בפעולה נפגשנו עם משימת ההתיישבות בארץ ישראל מימי התנ”ך ועד ימי הקמת המדינה. ראינו שהתיישבות היא משימה חשובה לעם היהודי וכוללת המון פרטים ומאפיינים הבאים לידי ביטוי במגוון צורות התיישבות.
נספח 1: ההתיישבות בתורה
1. “וה’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (בראשית יג, יד–יז)
2. “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ” (במדבר לג, נ–נה)
3. “כֹּה אָמַר ה’ א-לוהים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה’ בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי” (יחזקאל לו, לג–לו)
4. “וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה. וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱ-לֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ. וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיְא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ… וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי. וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה. וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱ-לֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה” (נחמיה ב, יא–יג, טז–יח)
5. “וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ” (עמוס ט, יד–טו)
נספח 2: מאפייני ההתיישבות
נספח 3: הדגשת מאפייני ההתיישבות במגילת העצמאות
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;
אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.
נספח 4: סיפורי התיישבות
1. חומה ומגדל היא סדרת מבצעי הקמה של יישובים חקלאיים יהודיים מבוצרים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.
תיאור העלייה לעין גב:
“הכנת המחנה נחלקה בין משקי העמק – גשר מכינה את המגדל ואת חדר האוכל, אפיקים את החומה, קבוצת כנרת את הצריפים ואנחנו את הגדר החיצונית, גדר החוטים וכל מה ששייך לחשמלאות ומסגרות. ערב העלייה באו חברינו מכל הארץ. באו הרבה אורחים מהסביבה הרחוקה והקרובה; באו גם נגרים מכפר גלעדי וטפסנים מגבעת חיים. עד שעה מאוחרת בלילה עבדו החברים במסגרייה. החברות עבדו במטבח והכינו את האוכל ליום העלייה. בשעה שלוש, בעוד חושך, הכול היה מוכן לדרך. בשלושה אוטומובילים הגענו לאפיקים. לכאן התאספו אנשי הסביבה שהשתתפו בעליה. מסע הכיבוש, שתים עשרה מכוניות משא מלאות אנשים עמוסי משא והמון מכוניות קטנות עברו דרך מסדה ועין הקורא סבבו את צמח עד הגיעם לעין גב… כעבור רגעים מספר התחילה העבודה. ארבע מאות איש עבדו במהירות ובקצב… הטורייה גרפה את החצץ לתוך הפחים, מן הפחים נשפך החצץ לתוך שקים וסלים – והחומה הוקמה במהירות קדחתנית. השמש הלוהטת והזיעה הנגרת לא הפריעו בעד העבודה… מכוניות המשא מביאות בזו אחר זו חומרים וקירות הצריפים. ידיים נאמנות עובדות במהירות, והנה כבר הוקם המגדל והולכים ומקימים הצריפים לחדר האוכל… בשעה ארבע אחר הצהריים עמד המחנה על תילו בלב האדמה השוממה, אשר זה מאות שנים לא ראתה יישוב יהודי. בשעות מספר הוקמה נקודת יישוב עברית חדשה”.
2. הקמת המושבות
העלייה לפתח תקווה:
בבוקר קיץ אחד בשנת תרל”ח יצאו מירושלים ר’ דוד גוטמן, ר’ יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר, ר’ זרח ברנט ועימם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו. בתום שלושת ימי הביקור הגיע ד”ר מזוריקה לסקור את השטח לבקשת סלומון וחבריו. ביקורו הסתיים בבשורה רעה: שום חיים לא ייתכנו כאן. דממה מעיקה השתררה. ואז פתאום הפליט סלומון חרש : “ובכל זאת!…”
“ננסה!” קרא שטמפפר בקול.
המילים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמן נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי – אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו, ויחלו לבכות אף הם.
כבר בשנה הראשונה, החלו התנכלויות מצד ערביי הסביבה. בחורף היה גשום וקשה. מי הירקון עלו על גדותיהם והציפו את החלקות הסמוכות; השדות הפכו לביצות; רבים מבתי הירקונים התמוטטו מפני הגשמים. בקיץ באותה שנה השתוללה מחלת הקדחת, ורבים מהתושבים חלו ומתו. המלריה פגעה גם במתיישבים הוותיקים שישבו בגבעה: רבים מהם חלו, וחלקם נאלצו לעזוב: יואל-משה סלומון חלה וחזר לירושלים, שטמפפר שהה בחוץ לארץ, גוטמן ויהודה ראב עברו ליפו והשגיחו משם על העבודה במושבה ועל הרכוש שבה. באותה שנה שבתה העבודה בשל הקדחת המשתוללת. ובשנתיים לאחריה נידלדלו התושבים במושבה.
עקב כל הצרות הללו, התרוששו רבים מהמתיישבים מנכסיהם, והחלה עזיבה רבה גם בקרב הוותיקים והמייסדים. הפתח-תקוואים התנחמו בעובדה שהשנה הבאה היא שנת שמיטה, שנה שבה ממילא העבודה אסורה. לקראת שנת השמיטה, נפוצו המתיישבים בין יפו לירושלים בתקווה לשוב לקרקע כעבור שנה בכוחות מחודשים.
אחרי שנת השמיטה התושבים חזרו, והקימו עוד ארבעה יישובים מסביב. ההתיישבות באזור גדלה. במושבה שנבנתה מחדש נבנו הבתים ביתר יסודיות, מאבנים חזקות. שומרים יהודים הדפו את האויב הערבי ויצרו תדמית של הגנה חזקה. הברון רוטשילד לקח את המושבה תחת חסותו והעניק לה מימון מכספו. התושבים ייבשו את הביצות וחרשו מחדש את השדות ייבוש הביצות סילק את המלריה.
3. סיפור הקמתו של כפר עציון:
‘קבוצת אברהם’ הייתה קבוצה של בוגרי תנועת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין. חברי הקבוצה ידעו כי האזור של גוש עציון קשה להתיישבות, ופעמיים ניסו ליישב את האזור ופעמיים נכשלו, ולמרות זאת חלמו חברי קבוצת אברהם, שישבו בכפר פינס לאחר עלייתם ארצה, לעלות לאדמה ולהקים את הקיבוץ הדתי כפר עציון. בהתחלה עלו רק הגברים לעבד את האדמה הסלעית הקשה ולהתחיל להקים את הקיבוץ. הם לא יכלו לחכות עד לרגע שיצטרפו אליהם גם הנשים והילדים, והחלום שלהם על קיבוץ דתי יהיה שלם סוף-סוף, אך ידעו כי עליהם להמתין לרגע הנכון, שבו כל התנאים בשטח יתאימו להצטרפות הנשים והילדים. רק כעבור שנה וחודשיים עזבו את כפר פינס הנשים והילדים שנותרו שם והצטרפו אל הגברים בכפר עציון.
קיבוץ כפר עציון הוקם, ואט-אט ובמאמץ רב החלו להתגבר על ההר הטרשי, על האדמה הקשה ועל בעיות הפרנסה הקשות שבפניהן עמדו. נחצבו בריכות מים, נִבנו טראסות חקלאיות, ניטעו מטעים, הוקמו ענפי חי – רפת ולול – הוכשר בית הבראה ומרגוע, נעשו הכנות להקמת מפעל תעשייתי למכניקה עדינה ולהפעלת מחצבה. חיי תרבות תורנית וכללית עשירים התנהלו בבניין נווה עובדיה, מרכז תרבותי-דתי שניצב במרכזה של כפר עציון. חברים וחברות חדשים נקלטו בכפר עציון, והוא היה לקיבוץ צומח ומתפתח. זוגות צעירים נישאו על ההר, ילדים ראשונים נולדו והוסיפו לוויית חן לחיי הקיבוץ.