איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערךכשאנחנו ביחד יש לנו כוח גדול לפעול, אנחנו חזקים, מלאי מרץ ומוטיבציה! אבל רגע אחד… לאן לפנות? לאיזה כיוון ללכת? איפה צריך את הקבוצה שלנו?
בפעולה זו החניכים ילמדו שגם כקבוצה יש משימות שמחכות לנו, בין שבשבט, בין שבסניף, בין שבתנועה כולה.
מקורות להרחבה: ‘יחדיו’ (הרב סולובייצ’יק – נספח 1)
כרטיסי מקומות, חפץ ‘דגל’ או לחלופין דומינו או קפלות, גיליון וטוש, צ’ופר.
בשלב הראשון החניכים יפגשו את הקבוצות שאליהן הם משתייכים ויחוו את הכוח של הקבוצה שלהם כשבט.
שבו עם החניכים במעגל על הרצפה, פזרו במרכז המעגל כרטיסים עם שמות של קבוצות ובקשו מכל חניך וחניכה לבחור קבוצה שאליה הם מרגישים מחוברים במיוחד ולומר משהו טוב שהקבוצה הזאת עשתה לאחרונה.
לאחר הסבב עברו למשחק – שבטים שבהם עשרה חניכים ויותר ישחקו ‘הדגל’ ושבטים שבהם פחות מעשרה חניכים ישחקו ‘דומינו ראלי’.
אפשרות א: משחק ‘הדגל’ – חלקו את השבט לשתי קבוצות, וכל קבוצה תקבל חצי מגרש. קו גבול יפריד בין שני חלקי המגרש. לכל קבוצה יהיה ‘דגל’ (חפץ כלשהו) שנמצא בקצה המגרש של הקבוצה השנייה, והמטרה של כל קבוצה היא לחלץ את הדגל שלה משטח הקבוצה השנייה בלי להיתפס. חניך שייכנס כדי לחלץ את הדגל וייתפס – יעצור במקומו עד שחניך אחר ירוץ לחלץ אותו בעזרת ‘כיף’. הקבוצה שתנצח היא הקבוצה שתצליח לחלץ את הדגל שלה.
שבו עם החניכים במעגל ושאלו: מה הדבר הכי הכרחי במשחק הזה? האם אפשר לדמיין שהמשחק יצליח אם חברי הקבוצה לא יעזרו זה לזה ויהיו שותפים למשימה?
אפשרות ב: ‘דומינו ראלי’ – חלקו לכל חניך וחניכה קלפי דומינו או קפלות מעץ ובקשו מהם ליצור צורה על ידי העמדת הקוביות זו על גבי זו. לאחר שכל חניך וחניכה ייצרו צורה, בקשו מהם להפיל קובייה אחת והיא תפיל אחריה את הצורה כולה. בקשו מהחניכים שוב ליצור צורה מהקוביות, אך הפעם כל חניך יחבר את הקצה של הצורה שלו לצורה של חברו, כך שתיווצר צורה אחת גדולה של השבט כולו. כעת הפילו דומינו אחד וראו את היופי שבנפילת הצורה הגדולה.
שבו עם החניכים במעגל ושאלו: מה היה מרשים יותר, כאשר כל אחד בנה צורה או כשהייתה צורה אחת לכל השבט?
ראינו שהקבוצה יכולה לעשות יחד דברים הרבה יותר גדולים מהפרט לבדו. דיברנו בפעולות הקודמות על שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד שהוא צריך למלא, וגם לקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן יש כוח להניע דברים קדימה.
במשחק ‘הדגל’ – ראינו שכדי להשיג את המטרה נדרש שיתוף הפעולה של כל הקבוצה; אחד צריך לרוץ להביא את הדגל והשאר צריכים לבלבל את חברי הקבוצה השנייה כדי שהוא לא ייתפס. לשחקן יחיד יהיה קשה מאוד לנצח לבדו במשחק כזה ובהגשמת מטרות גדולות בכלל. במשחק ‘דומינו ראלי’ – ראינו את היופי הגדול שבצורה אחת של כולם: צורה אחת שמורכבת מהרבה צורות, שבהן כל אחד תרם משלו.
בשלב זה החניכים יבחנו איפה השבט שלהם יכול להשפיע.
תנו לחניכים ממש להסתכל סביבם, לבחון את הסביבה שלהם ולראות איפה הקבוצה של השבט נצרכת.
מדריכים יקרים – בשלב הזה עליכם לבחון עם החניכים מהו המקום שבו הכי צריכים אתכם. איפה זקוקים לכם? איפה השבט שלכם יעשה משהו שאין מישהו אחר שיכול לעשות זאת במקומו? היכן צריכים אתכם באמת? העלו את השאלות האלו גם לפני החניכים כאשר אתם בוחרים מקום של עשייה.
בשלב הזה נדרשת מכם, המדריכים, חשיבה והכנה מראש. אנו מצרפים לכם רעיונות, אך אתם צריכים לבחון את הסביבה של הסניף שלכם ולחשוב על כמה מקומות שאתם רוצים שהחניכים שלכם יכירו ויבחנו אם הם יכולים להשפיע שם טוב.
בחרו ארבע-חמש תחנות, תאמו עם המקום ועם אדם שיוכל לשוחח עם החניכים כמה דקות בכל תחנה. הקפידו לדייק בזמני החניכים כדי שלא לעכב את האנשים בכל תחנה.
החניכים יעברו בכמה תחנות. בכל תחנה הם יפגשו למשך עשר דקות אדם שקשור לאותו מקום, והוא יספר להם על המקום ויציג לפניהם את העשייה שנעשית שם.
לאחר התחנות התכנסו שוב ושבו עם החניכים. עברו שוב על התחנות שהייתם בהן ועל מה שסופר לכם בכל תחנה ושאלו את החניכים איך לדעתם השבט יכול להשתלב בעשייה באותו מקום (מומלץ לכתוב על גיליון את שמות התחנות ומתחת לכל תחנה את הרעיונות שהחניכים מעלים).
רעיונות למקומות:
לאחר שהחניכים יעלו רעיונות לעשייה, עשו הצבעה בין חברי השבט לפרויקט אחד וקבלו אותו עליכם בתקופה הקרובה (אפשר פרויקט חד-פעמי ואפשר משהו על בסיס קבוע).
פתחנו במפגש עם הקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן וראינו שלכל קבוצה יש כוח לעשות טוב יחד, דווקא כקבוצה. במשחק ראינו שהכוח של הקבוצה נובע משיתוף הפעולה בין החברים וששיתוף הפעולה הזה גורם שהקבוצה תצליח לעשות דברים גדולים.
לאחר מכן עברנו בתחנות, פגשנו מקומות שונים בסביבה שלנו שבהם יש לנו יכולת להשתלב ולעזור. לסיום, בחרנו פרויקט שעליו השבט שלנו יסתער בע”ה.
מעשה בעגלה וסוסים (נספח 2).
‘יחדיו’ (הרב סולובייצ’יק)
כאשר האדם מתחיל לחזות דברים מרחוק – הרי הוא נעשה חוזה וצריך שיהא אף מסוגל לממש את החזון. לחלום סתם ולקום בבוקר ולעסוק בפתרון החלום ולומר תוך סיפוק “חלמא טבא חזית” – אין לכך שום משמעות.
דרכו של אברהם אבינו הייתה לצעוד קדימה אל המקום שראה מרחוק. אבל האדם לבדו, בלי סיוע, אינו מסוגל להגשים שום דבר חזון. צריך שיהיו לו חברים לדעה, שיצעדו יחד עמו, יילחמו אתו, ויתגברו יחד על המכשולים. צריך שיתקיים בהם “וילכו שניהם יחדיו” (בראשית כב, ח) אברהם לבדו לא היה יכול להגשים את חזונו בדבר העם הנצחי. הוא היה זקוק לעזרתו של יצחק – ה”יחדיו” הוא הכרחי. זהו למעשה תנאי קודם להצלחתה של שליחות כל שהיא.
מעשה בעגלה וסוסים (מובא בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא)
אל הביצה הטובענית הגיעו שתי העגלות יחד, למרות שמגוחך יהיה לשייך אותן זו לזו. העלובה שבהן עגלתו של איכר עני רתומה לשני סוסים כחושים ומזי רעב שאך בקושי משכו אותה. לעומתה רעותה, כרכרה מפוארת ומאובזרת השייכת לאציל מקומי. ארבעה סוסים אציליים הובילו אותה בקלילות, נענים לשריקות שוטו של העגלון לבוש המשי.
לפני הביצה נעצרו השתיים. העגלונים חככו בדעתם, מתלבטים אם כדאי לנסות דרך חליפית שתאריך מאוד את משך הנסיעה או שבכל זאת יצליחו לצלוח את הביצה הלא גדולה. האיכר החליט ראשון. מיומן הוא בדרך זו, וכבר עשרות פעמים חצו סוסיו את הבוץ הטובעני. הוא הצליף בהם אחת ושתיים והם פסעו קדימה. נאנקים, מתאמצים, וכעבור מספר דקות מצליחים בכל זאת לחלץ את העגלה ולהמשיך קדימה. הוא העניק להם זמן להתאוששות ולעיסת עשב רוגעת, ובעצמו כרסם תפוח.
עגלונו של האציל אזר גם הוא אומץ. אם הסוסים הכחושים הצליחו, אין סיבה שסוסיו שלו יכשלו. הוא הדהיר אותם קדימה, הישר אל מצולות הביצה. אבל לא הצליח כקודמו. רבע שעה קשה חלפה. נראה היה שהעגלה רק שוקעת יותר. הסוסים לא הראו שום נכונות להתקדם ופלגי זיעה נטפו על מצחו של העגלון למרות מזג האוויר החורפי. נגזר עליהם להישאר כאן לנצח?
סוף דבר סיים האיכר העני את שעת המנוחה שלו ונפנה להביט במתרחש מאחוריו. “צריך עזרה?” צעק לכיוונו של העגלון המעונב, שנאלץ לבלוע את גאוותו ולהודות שאכן כן. הוא צריך לה נואשות.
רתם האיכר את סוסיו הכחושים למרכבתו של האציל, ובתוך מספר דקות הצליחו הם להעלות אותה על דרך המלך. על שכרם באו בחופן קש גדוש שכמוהו לא ראו כבר זמן רב.
“הסבר לי את הפלא”, הציץ האציל מחלון המרכבה. “איך סוסיך הרזים הצליחו במה שלא הצליחו סוסי האצילים?”
“אין ספק שפרסת סוסיו של כבודו שווה יותר משני הסוסים שלי”, פתח האיכר בחנופה המתבקשת. “אבל נעוץ כאן הבדל עמוק. סוסיו של האציל זרים זה לזה. כל אחד מהם מגזע אחר. לאיש מהם לא אכפת כאשר רעהו סופג צליפת שוט. אין להם שום רצון או יכולת לעשות מאמץ משותף כדי להתגבר, וגם בשעת מצוקה כל אחד מהם מושך לכיוון אחר.
סוסיי שלי, לעומת זאת, הם אחים שנולדו וגדלו באותה אורווה. כבר שנים הם יחד, האחדות והאהבה שביניהם ראויות לכל שבח. וכששניים יחד מתאמצים, כל אחד משקיע את כל כוחו כדי שגם השני לא יפגע, ממילא כבר לא קשה לצאת מהבוץ”.