איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערךמי אני (פעולה 2)
רציונל: חשיפת הזהות שלנו בפני עצמנו מציבה בפנינו אתגר לא פשוט – קבלת עצמנו כפי שאנחנו, עם העוצמות וגם עם החולשות. אחרי שלב המודעות לכוחות שבי (בפעולה הקודמת) צריך להכיל את הזהות העצמית שלי ולאהוב אותה.
בפעולה הקרובה נמקד את הזרקור על אהבת הזהות העצמית שנחשפתי אליה ועל ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא אוצר אין-סופי של טוב, וכן נגלה איך על ידי התמקדות בעוצמות שבי התכונות שזיהיתי כחולשות הופכות גם הן לחלק מהעוצמה.
העוסק בחשיבות האהבה העצמית ובקבלה של מי שאני.
הציבו את חברי השבט פנים אל פני בשני מעגלים, מעגל פנימי ומעגל חיצוני. כל זוג יספר זה לזה על דבר טוב שקיים בהם. לאחר דקה מחאו כפיים והמעגל הפנימי יזוז ימינה, ושוב כל אחד יצטרך לספר על עצמו דבר טוב אחר שקיים בו. המטרה היא להעצים את התחושה שקיים בי טוב, שיש בי מה לאהוב.
(מובן שאם יש אפשרות מוטב להביא את הספר ולהראות תמונות ולא רק להקריא טקסט) – הקריאו את הסיפור (נספח 2). להגברת הקשב בקשו מהחברים למחוא כפיים בכל פעם שמוזכרת המילה דרקון. המסר של הסיפור הוא שהתעלמות מבעיות רק מגדילה אותן. הסבירו שהתעלמות מחולשות ומדברים רעים שבי אינה פותרת אותם אלא נותנת מקום לחולשות לגדול, וכדי להעצים את הטוב שבי ולאהוב את עצמי עליי להכיר בכך שיש בי גם צדדים חלשים. אדם כעסן, אם יתעלם מכך שיש לו פתיל קצר, לא יצליח להתמודד עם הכעס שבו אלא רק יגביר אותו, אבל אם האדם יכיר בכך שהוא כועס במהירות הוא יצליח להתמודד עם הכעס ולהתגבר עליו.
הניחו במרכז המעגל רשימת רגשות (כעס, שמחה, אהבה, התרגשות, עצב, פחד, בלבול, כאב, סקרנות, סיפוק, צחוק). בכל פעם שתראו תמונה של אישיות כלשהי החברים ישתפו מה הם מרגישים לגביה (תמונות בנספח 3). לבסוף עברו בין החניכים והראו להם מראה, כלומר – הראו להם את עצמם במראה.
הפסקה עוסקת בצד הפחות שבאהבה עצמית ובצד המרומם שבה. הקריאו את הפסקה ובקשו מהחברים שיסבירו את הדברים כפי הבנתם.
אפשר לבקש מהחברים שיציגו אותו בפנטומימה: https://www.youtube.com/watch?v=Su4Gv-cwpWI
השיר שם דגש על המקום של הקבלה העצמית. האני שלי מורכב מכל מיני זוויות, וכולן יחד יוצרות את העצמיות שלי. לכן אנחנו צריכים לקבל את עצמנו ולאהוב את מי שאנחנו כמו שאנחנו.
שאלו את החניכים:
האם יש סיכוי לאהבה? (דוד בן יוסף)
יום אחד התעוררתי בבוקר ושאלתי את עצמי: “איזו מין אנרגיה אתה מעביר לעצמך, כאשר אתה ממלא את ריאותיך בזפת ממיתה?
ואיזו מין אנרגיה אתה מעביר לעצמך, כאשר אתה ממלא את קיבתך בזבל ממית?
ואיזו מין אנרגיה אתה מעביר לעצמך, כאשר אתה ממלא את כל גופך בזרם ביוכימי ממית?”
באותו יום החלטתי לעשות לעצמי יום כיפור פרטי. לא הלכתי לעבודה.
יצאתי לטייל בחיק הטבע. ישבתי לי תחת עץ ועשיתי לי חשבון נפש.
שאלתי את עצמי: “מדוע אתה מעביר לעצמך אנרגיה ממיתה?”
ואני עניתי: “מפני שאתה לא אוהב את עצמך!”
“ומדוע אתה לא אוהב את עצמך?” – המשכתי לשאול.
“מפני שאתה אינך עצמך!” – עניתי.
ועוד שאלתי: “האל העניק לך חיים במתנה, מדוע אתה משחית את המתנה הזאת?”
“מפני שאתה לא אוהב אותו!” – עניתי – מפני שאתה כועס עליו, בגלל שהוא ברא בעולמו גם מוות.
הוא העניק לך במתנה מלאכי חיים, לעודד אותך ולומר לך: גדל!
אך הוא גם העניק לך במתנה מלאכי מוות, לדכא אותך ולומר לך : חדל!
והמלאכים—
לא מלאכים צחורי כנפיים, ולא מלאכים שחורי כנפיים, המרחפים אי שם המרחבי המסתורין.
אלא, מלאכים פשוטים מאוד, מלאכים בדמות אבא, אמא, אח, אחות, אשה, ילד, חבר.
אנשים קרובים ביותר ללבך, המזרימים אליך, לעתים קרובות כל כך, אנרגיה ממיתה.
ומי אחראי לכל זה, אם לא האל שהעניק לך חיים?
כשנולדת היית אתה עצמך. החיים פרצו ממך באופן ספונטני. אהבת את עצמך. אהבת את החיים. אהבת את כל הסובבים אותך.
לאט לאט התגלה לך שרבים סביבך הם עניים באנרגיות חיים, והם ממלאים תפקיד של מלאכי מוות.
הם לא יכולים לשאת את הספונטניות שלך, החיוניות הטבעית שלך הגבירה את החרדה שלהם, ואילצה אותם להתגונן מפניך.
והם מצאו אלף דרכים לשדר אליך: חדל!!!
והחושים שלך קלטו היטב-היטב את השידורים הללו. והשידורים האלה קטלו אותך היטב היטב.
ואתה התקפלת.
ויחד איתם התקפלה גם האמונה שלך בעצמך, והאמונה שלך בסובבים אותך.
התחלת לשנוא את עצמך, והחלטת שאם אין לך סיכוי להיות אתה עצמך, מוטב לך לא להיות בכלל.
נכנעת למלאכי המוות.
ברחת אל הזלילה ואל העצבות, הכעס והדיכאון. מילאת את עצמך באנרגיה ארסית והרסנית, המייללת מתוכך במשך עשרות שנים, בצלילים צורמים וחורקים של כל גווני הכאבים: כאבי בטן, ראש, גב, גרון, אוזניים וכאבים נוספים בלי שם”.
אחר כך אמרתי לעצמי: “רגע אחד! תנסה לענות בכנות: האם זה הוגן מצידך להטיל את האחריות למצבך על האל?
נכון שהוא ברא בעולמו מוות, אבל הוא גם ברא לך כוח כזה לבחור בחיים.
את החיים הוא נטע בתוכך. הוא צייד אותך במעיין שופע אנרגיות חיים, כאשר שלח אותך לעולם הזה. ואילו את המוות הניח האל מחוצה לך.
המוות הוא יבוא מבחוץ. תמיד מבחוץ. ואם אתה בעצמך בחרת להיות היבואן הראשי, איזו זכות יש לך להאשים את האל?
ואם אתה הרשית לאחרים לכסות את המעיין הנובע במעמקי אישיותך ברפש, איזו זכות יש לך להאשים את האל?”
באותו יום כיפור פרטי, הרחק מעיר, בחיק הטבע, הגעתי למסקנה שכל חיי לא חייתי את החיים שלי, אלא של אנשים אחרים.
באותה שעה התעוררה בי תשוקה עצומה לחזור אל עצמי. לחזור להיות אני עצמי. לבקש סליחה מעצמי ולהתפייס.
דרקון – אין דבר כזה
כתב וצייר: ג’ק קנט
בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון.
הדרקון היה דרקון קטן – לא יותר גדול מחתלתול. כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה.
בילי הלך לספר לאימו. “דרקון – אין דבר כזה!” אמרה אימא של בילי. והיא דיברה ברצינות.
חזר בילי לחדר שלו והתחיל להתלבש. הדרקון נגש אליו קרוב-קרוב וכשכש בזנב. אבל בילי לא ליטף אותו. אם אין דבר כזה, הלא טיפשי ללטף לו את הראש. רחץ בילי את הפנים ואת הידיים והלך לאכול את ארוחת הבוקר. הדרקון בא איתו. עכשיו כבר היה יותר גדול, כמו כלב בערך.
ישב בילי ליד השולחן והדרקון התיישב על השולחן. בדרך כלל אסור היה לשבת על השולחן. אבל מה יכלה אימא להגיד? הלא היא כבר אמרה שאין דבר כמו דרקון, ואם אין דבר כזה, אי-אפשר להגיד לו שירד מהשולחן.
אימא טיגנה לבילי כמה לביבות, אבל הדרקון אכל את כולן. הכינה אימא עוד, אבל הדרקון אכל גם אותן. אימא טיגנה לביבות עד שנגמרה כל העיסה. בילי קיבל רק אחת מהן, אבל אמר שבין כך לא רצה יותר. בילי הלך לצחצח שיניים, אימא התחילה לפנות את השולחן, והדרקון, שכבר היה גדול כמעט כמו אימא, נשכב לו על השטיח בפרוזדור ונרדם.
עד שחזר בילי כבר גדל הדרקון כל כך שמילא את כל הפרוזדור. ובילי היה צריך לעבור דרך הסלון כדי להגיע אל אימו. “לא ידעתי שדרקונים גדלים כל כך מהר”, אמר בילי.
ואימא אמרה בקול תקיף: “אין דבר כזה!”
כל הבוקר עבר עד שגמרה אימא לסדר את הדירה, כי הדרקון הפריע לה והיא הייתה צריכה לטפס דרך החלונות כדי להגיע מחדר לחדר.
בצוהריים כבר מילא הדרקון את כל הבית. הראש שלו יצא דרך הדלת הקדמית והזנב – דרך הדלת האחורית, ולא היה חדר שלא היה בו איזה חלק של הדרקון.
כשהתעורר הדרקון מן התנומה, היה רעב. מכונית של המאפייה עברה שם, והדרקון לא היה יכול להתאפק. הוא רץ אחרי המכונית של המאפייה. והבית, כמובן, בא איתו, כמו הקונכייה של חילזון.
נכנס אבא ביקסבי למכונית שלו ויצא לחפש את הבית. ובשעה שנסע בדק את כל הבתים.
לבסוף הגיע לבית שנראה לו מוכר, ומן החלון נופפו לו בילי ואמא ביקסבי.
טיפס אבא ביקסבי על ראשו של הדרקון, עלה אל הגג ומשם נכנס דרך החלון לתוך הבית.
“איך זה קרה?” שאל אבא ביקסבי.
“זה בגלל הדרקון”, אמר בילי.
“אין דבר כמו…” התחילה אימא להגיד.
“יש דרקון”, התעקש בילי, “דרקון ג ד ו ל מאוד!” וליטף לדרקון את הראש.
הדרקון כשכש בזנב מרוב שמחה ואז, עוד יותר מהר משגדל, נעשה הדרקון יותר ויותר קטן.
כעבר כמה רגעים כבר היה גדול כמו חתלתול.
“דרקונים כאלה לא אכפת לי”, אמרה אימא. “למה היה צריך לגדול כל כך?”
“אני לא יודע”, אמר בילי, “אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו”.
הרב קוק, קובץ א
אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכישרונית של האדם כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל. ואותה האהבה בעצמה יכולה להיות גם כן קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר. כשאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית…
הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל.
אני (דתיה בן דור)
לפעמים אני עצוב
ולפעמים – שמח.
לפעמים אני זוכר
ולפעמים – שוכח.
לפעמים אני שבע
לפעמים – רעב,
לפעמים אני כועס
ולפעמים – אוהב.
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!
לפעמים אני גדול
ולפעמים – קטן.
לפעמים אני גיבור
ולפעמים – פחדן.
לפעמים אני ביחד
לפעמים – לבד,
לפעמים אני באמצע
לפעמים – בצד.
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!
לפעמים אני כינור
ולפעמים – תופים.
לפעמים אני קיצי
ולפעמים – חורפי.
לפעמים אני עצלן
ולפעמים חרוץ,
לפעמים אני מתוק
ולפעמים – חמוץ.
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!
לפעמים אני חכם
ולפעמים – טיפשי.
לפעמים אני ראשון
ולפעמים שלישי.
לפעמים אני תופס
ולפעמים – תפוס,
לפעמים אני ענק
ולפעמים – פספוס.
אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!