"וגם הנגב עוד יהיה פורח"

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

 

שלב א’-

נפזר כרטיסים עם מילים שונות על הרצפה (נספח מס’ 1). על כל אחד מהחניכים לבחור איזו מילה מסמלת עבורו את הנגב. כאשר הוא חושב על הנגב, לאיזו מן המילים המובאות הוא הכי מתחבר? נבקש ממתנדבים לשתף בבחירתם ולהסבירה.

 

שלב ב’-

נראה לחניכים תמונה גדולה של הכתבה על עזיבתו של בן גוריון את הכנסת ומעברו לשדה-בוקר (נספח מס’ 2).

נשאל את החניכים: מדוע לדעתכם הוא עבר לשם? הרי הוא היה עמוק בתוך הפוליטיקה הישראלית, פעל הרבה מאד מבחינה ציבורית עוד מלפני קום המדינה. למדינה הצעירה היה עוד הרבה במה להתקדם. מדוע החליט לעזוב הכל ולעבור לכזה מקום?

ועוד- מה היה לו לחפש דווקא שם? באמצע המדבר? הרי היה כבר מבוגר- מה לו ולעבודה חקלאית בגיל הזה?

 

שלב ג’-

נתחלק לכמה קבוצות (או בזוגות). כל קבוצה תקבל קטע מדברי בן גוריון על הנגב- ממכתבים, נאומים וכו’ (נספח מס’ 3). על כל קבוצה לקרוא ולהסביר לכולם- מדוע לדעתם עבר בן גוריון לנגב?

 

שלב ד’-

 

נסביר לחניכים: אפשר לראות במעבר זה של בן גוריון, ובכלל בכל חייו, את החירות הפנימית לעומת הסביבה החיצונית שמושכת לעשות דברים אחרים. בן גוריון לא פחד ללכת כנגד הזרם. הוא הקים ארגונים, יישובים, הוא לחם בבריטים, הוא הכריז על המדינה והקים את צה”ל. האיש, שאחרי כל זה, ולמרות שלא היה חסר לו דבר, עזב את הכל, וירד דרומה- אל המדבר, הרחק ממרכז ההוויה, הרחק מהחיים הסואנים, הרחק מהכבוד, מהמעמד ומאור הזרקורים. הכי קרוב לעצמו.

 

הוא עמד על הראש לא רק במובן הפיזי, אלא הוא עשה הכל הפוך. רק כי הוא היה נאמן לעצמו. הוא עבד בשדה וברפת. גר בצריף. רק כי זה מה שהוא חשב כנכון לעשות.

 

זוהי חרות. שחרור מוחלט מהכבלים החברתיים המושכים אותך להיות מישהו – שהוא לא בהכרח אתה. חרות אמיתית. נאמנות לרצונות שלך, לאמונות שלך, לחיים אותם הייתה רוצה לחיות. להיות מוביל דרך, ולא נגרר. עצמאי.

 

שלב ה’-

 

נקרא את שירו של הרב משה צבי נריה על סלילת הנתיב במדבר (נספח מס’ 4). נשאל את החניכים: מהו סלילת הנתיב במדבר שלנו כיום? מה התפקיד שמוטל עלינו?

 

ננסה ללמוד מחירותו של בן גוריון, לברר את האמת הפנימית שלו ובעקבותיה לפעול, גם אם לא כך נוהגת כל הסביבה שלנו.

 

סיכום

 

הליכתו של בן גוריון אל הנגב הינה דוגמא אחת מתוך חייו להליכתו כנגד הזרם, בחשיבה שלו- מה ראוי ונכון לעשות, מה מתאים לו לעשות וכיצד הוא יכול לשנות את המציאות. בפעולה זו לא נגענו בעוד שלבים רבים בחייו בהם דבר זה בא לידי ביטוי, אולם אין ספק שעיקרון זה הוביל אותו בכל חייו. ננסה לסגל גם אנו לעצמנו את החירות הפנימית הזו, לצאת מתוך המוסכמות החברתיות, לפעול על פי צו ליבנו, לשקול ולחשוב מהו ייעודנו וכיצד ביכולתנו לתקן ולהשלים את המציאות.

 

 

נספחים:

 

נספח מס’ 1-

 

תקווה, אמונה, ייאוש, קושי, הצלחה, ביטחון, פריחה, התחלה, מרחב, צמצום, כישלון, אתגר, אוצר, חוסר אונים, סקרנות, עלייה, ירידה, מבוכה, מגוון אפשרויות, התנסות, קביעות, קיבעון, ראי

 

נספח מס’ 2-

 

 

 

נספח מס’ 3-

 

 

“מתנת החלוציות, מתנת הפאר של אנוש, – לא נתייחדה לאנשי סגולה ספורים. מתנה זו גנוזה בנפשו של כל אחד מאתנו, וכל מבקשה – ימצאנה. סודה של החלוציות הוא בתביעה, שאדם תובע  מעצמו  בטרם הוא תובע מהזולת; הוא מקיים בחייו מתוך צורך נפשי, כל אשר הוא רוצה שאחרים יעשו גם הם… אין הוא מטיף אמונתו לאחרים. אין הוא מתחסד בתביעות נאות וחמורות מהזולת, אין הוא מחפש חטאי זרים, אלא הוא מגשים בעצמו את אמונתו בחיי יום-יום”.

(מתוך דברי פרידה מהעם)

 

 

“אני למדתי את הנגב – מספרים – עוד בשנת 1915-8 בשנות גלותי באמריקא, וכשכתבתי יחד עם בן צבי ספר על ארץ ישראל, נודע לי גודל השטח, שממתו, חוסר כל ישוב ערבי בתוכו (מחוץ לבדויים) ועברו. מקור עברו של הנגב עורר בליבי תקווה רבה על עתידו. כשנכנסתי להנהלה הציונית, היה אחד הדברים הראשונים- מסע לנגב דרך עבר הירדן לעקבה, משם לחצי האי סיני ומשם חזרה לבאר שבע… ערב המלחמה התנגדו כמה חברים בסוכנות ובועד הבטחון לתוכניתי על כיבוש הנגב, אבל הכף הוכרעה כהצעתי. בסיום המלחמה- כשנערכו הבחירות לכנסת הראשונה, תכננתי כיבוש הנגב הדרומי עד אילת, אחר כך נסעתי כמה פעמים לנגב – ברכב ובמטוס, לבחון אפשרויות ההתיישבות בנגב”

(במכתב לחבר ש. צוקרמן, חולדה 19.12.53)

 

 

“…כל מי שעלה לארץ לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, לפני 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורו שבאו לארץ- לא באו ליהנות מתל אביב, כי תל אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון. שטמפפר וסלומון לא באו ליהנות מפתח תקוה כי היא לא היתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיוני זה- ולא הקים למעשה- היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגנינו. הבחורים העומדים לילה-לילה להגן על שכונת התקווה בגבול תל אביב- לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגנים על השכונה, הם מגנים על התקווה, ותקוות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל אביב”.

(מתוך דבריו בוועדת הבטחון, 3.2.48)

 

 

“לא הלכתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי הבחורים שהעזו והעפילו להקים ישוב בלב המדבר, ואהבתי עבודת האדמה, ורציתי כל עוד יש לי כוח פיסי מספיק – לחזור לעבודת אדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה, שאני רואה בה היעוד האנושי העליון. עשיתי הדבר למעני, מתוך תענוג ואהבה.”

(מתוך מכתב ליורם פורת, 13.1.1954)

 

 

 

נספח מס’ 4-

 

 

“סֹל תסֹל נתיבך בישימון מדבר,

 עוד תרחיב את גבולך באפקי מחר,              

 כי הוטל תפקיד על שכמך הגיבור,                

 ובת קול מפוצצת: עלה ועבור!                   

עיניך לפידים! גחלי אש יוקדות בן,

לפניך יאירו במחשכי עולם.

יאירו, יזהירו מרחבי ערבה,

מדבר-ים ישימו, ים- חרבה,

עד תאיר פני תבל, תנים אפלה,

ובשמיך תבקיע אור שחר גאולה”.

(הרב נריה, נתיבה, גליון ח-ט, תרצ”ד)

 

 

להורדת והדפסת הפעולה