מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

כולנו כאן ביחד?!

כולנו כאן ביחד?!

סוג הפעולה
פעולה
מתאים לגיל
הרא"ה | זרעים | מעלות | מעפילים | נבטים | ניצנים
משך הפעולה
עד שעתיים
נושא
קבלת השונה | חודש יובל
  • מתאים לשבת
12 מדריכים אהבו את הפעולה

תקציר הפעולה

סביבנו יש מגוון אנשים המוגדרים ‘בעלי צרכים מיוחדים’; אך האם הם באמת חלק מהחברה? האם אנחנו מאפשרים להם לחיות יחד אתנו?

מטרות הפעולה

  1. החניכים יתנסו בחוויית ‘השונה’.
  2. החניכים יבררו את תרומת האנשים בעלי הצרכים המיוחדים לחברה.
  3. החניכים יציעו הצעות לאפשרות לחיים משותפים.

מקורות להרחבה:

7 כתבה מתוך אתר ‘גלובס’ (נספח 1). אתר אקי”ם – אגודה לאומית לקידום אנשים עם מוגבלות שכלית.

8 פרוטוקול מס’ 345 מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על התנגדות התושבים לפתיחת בית הגלגלים החדש בהרצלייה פיתוח.

 

ציוד נדרש:

עטים לכתיבת הטענות, תלבושות לבית המשפט, בריסטול, טושים.

 

גוף הפעולה:

 

1. הרגשת השונה – ננסה להרגיש את התחושה להיות שונה, שלא להיות חלק.

 

  • משחק הפנטומימה – אמרו לחניך מתנדב לצאת מהחדר. ספרו לשאר החניכים שהחניך יצטרך להציג תמנון בפנטומימה, וכל החניכים יצטרכו לעשות את עצמם כאילו שאינם מבינים שזה תמנון וינחשו רק דברים אחרים.

צאו לחניך שבחוץ ואמרו לו שיציג תמנון בפנטומימה, ושאר החניכים יצטרכו לנחש.
הכניסו את החניך לחדר. הוא יציג תמנון בפנטומימה, ושאר החניכים ינחשו דברים אחרים.

הושיבו את החניך במקומו וגלו לו שכל שאר החניכים הונחו שלא לנחש שזה תמנון. שאלו אותו:
← מה הרגשת כשקבוצה שלמה לא הבינה אותך?

← האם הרגשת שזו אשמתך או אשמת הקבוצה?

 

  • משחק המעגל – כל החניכים חוץ מחניך אחד עומדים יחד במעגל ומחזיקים ידיים. החניך שאיננו במעגל צריך לנסות להיכנס לתוך המעגל, והמטרה של כל שאר החניכים היא להחזיק את המעגל חזק-חזק ולא לתת לחניך להצטרף אליהם או להיכנס לתוך המעגל.

שאלו את החניך שהיה בחוץ:

← מה הרגשת?

← האם חשבת למה הקבוצה אינה רוצה שתהיה חלק ממנה?

 

סכמו – בשני המשחקים הללו היה חניך שהרגיש שונה ובודד, שחש שהחניכים האחרים אינם רוצים אותו יחד אתם, שחש מחוץ לחברה.

 

2. משפט מבויים

ביימו משפט העוסק בתביעה לסגירת מעון אוטיסטים (הוסטל) בשכונת מגורים (נספח 2).
מומלץ גם לקרוא את הפרוטוקול המרתק בעניין בית הגלגלים בהרצלייה, המצורף במקורות להרחבה.

חלקו את המשתתפים לשלוש קבוצות – חבר השופטים, דיירי ההוסטל – הנתבעים, והשכנים – התובעים.

כל אחת מהקבוצות תקבל את סיפור המקרה שלה, והיא רשאית להוסיף טענות. מותר גם להזמין עדים – שכן שיעיד על הרעש, מתנדב בהוסטל שיעיד על תרומת ההוסטל וכו’.

לאחר שכל קבוצה תוסיף טענות ותקרא את המקרה שלה, פתחו בדיון המשפט עם תלבושות וגלימות לשופטים. שימו לב לשמור על סדר בבית המשפט.

 

בסיום המשפט קראו את הכתבה מתוך ynet:

נדחתה תביעה לסגור מעון אוטיסטים בשכונת מגורים / אפרת וייס

בית משפט השלום בירושלים דחה הבוקר (יום ב’) את תביעתו של ד”ר אלעד פלד, מנכ”ל משרד החינוך לשעבר, שדרש לסגור את המעון לילדים אוטיסטים בשכונת מגוריו ברמת אשכול בירושלים.
בשנת 1994 הוקם בעזרת אלו”ט מעון ל-14 חוסים אוטיסטים בשכונת רמת אשכול בירושלים. ד”ר פלד עתר לבית המשפט שיורה על הפסקת הפעילות של המעון, כיוון שלטענתו מ”הרגע שהבית הפך להיות מעון לחוסים הפכו חייו וחיי נוספים לגיהינום”. לטענתו, נגרם להם מטרד מהרעש שעולה מן הבית ומהלכלוך בחצרותיהם, כיוון שהחוסים משליכים מחלונות המעון חפצים. עוד טענו העותרים, כי “לאור מצבם של הילדים החוסים נשמע מהבית רעש מחריש אזניים וצרחות מבהילות ביום ובלילה, הגורמים להם לחלחלה, לחרדה ונמנעת מהם האפשרות לקיים אורח חיים תקין וסביר”. 
מנגד טענו נציגי אלו”ט, כי הבית מאופיין באווירה ביתית נעימה, גינת הבית מטופחת ומסודרת, והבית הוא בית מגורים לכל דבר ועניין. נציגי אלו”ט טענו כי אכן בעבר אירעו מקרים בהם נשמעו צעקות או קולות בכי, אך מדובר במקרים בודדים שאינם חורגים בצורה קיצונית מהתנהגותם של ילדים רגילים. “אין כל שוני של ממש בין בית זה לבין בתי משפחות רגילות, ולכן אין כל הצדקה לסגירתו”, אמרו נציגי אלו”ט. הם הדגישו כי מטרתם היא לקיים בית חם ואוהב לחוסים, שיוכלו לשגשג ולפרוח תוך כדי שילובם בחיים מלאים ושוויוניים בקהילה.

בפסק הדין כתב השופט דוד מינץ, כי ייתכן שהיו מקרים בהם מידת הרעש שבקעה מקירות הבית עלתה על המידה הסבירה. “מוכן אני לקבל את טיעוני המבקשים שרעשים אלה אף נשמעו באישון ליל, אך למרות זאת אני שולל את טענת המבקשים כי הרעש והצעקות וההפרעות לחיים התקינים משתרעים על פני כל שעות היממה. לא הוכח שלמעט מקרים חריגים השימוש שעושה המשיבה בבית חורג מהמידה הדרושה, מהמבקשים סובלנות כלפי החוסים. מאז קיץ 1999 לא נשמעו תלונות מפיהם”.
בתגובה אומר עמיחי לביא, מנהל המעון לחוסים: “הצדק יצא לאור. זה מה שהייתי מצפה ממנהל תקין במדינה תקינה. אם התביעה היתה מתקבלת, היא הייתה פוגעת בנו כחברה. כל אחד זכאי לחיות בקהילה, וכל אחד ואחד יכול להיות ילד אוטיסט”.

 

3. למה אנחנו צריכים אותם אתנו?

אחרי המשפט שבו הועלו טענות כל הצדדים בשאלה האם אנשים עם צרכים מיוחדים זכאים לגור אתנו או לא, ננסה לברר את התרומה שלהם בחברה.

הציגו דף שהמילה ‘עיוור’ כתובה בו ושאלו את החניכים: “מה הוא יכול ללמד אותנו?” (שלא לשפוט על פי החיצוניות, העיקר הוא מה שבפנים).

הציגו דף שהמילה ‘נכה’ כתובה בו ושאלו: “מה הוא יכול ללמד אותנו?” (שלא לוותר, השמים הם הגבול, נחישות והתמדה).

הציגו דף שהמילה ‘תסמונת דאון’ כתובה בו ושאלו: “מה הוא יכול ללמד אותנו?” (לשמוח מהדברים הקטנים, דלא לפחד להביע רגשות, לדעת להכיר את האדם ולא רק את המגבלה שלו).

הקריאו את ‘מכתב לאחי’ (נספח 3). סכמו ואמרו שיש לנו הרבה כל כך ללמוד מבעלי צרכים מיוחדים על עצמנו ועל הסביבה.

 

4. ומה קורה בתכלס?

שאלו את החניכים:

← האם נתקלתם בשילוב של אנשים עם צרכים מיוחדים במגורים או במקומות עבודה באזורי מגוריכם? אם לא, מה אפשר להסיק מכך לאור העובדה ששיעורם הוא 10% מן האוכלוסייה (מעל גיל 21)?

← מהי התרומה של דיור בקהילה בעבור אנשים עם צרכים מיוחדים ובעבור האוכלוסייה ללא צרכים מיוחדים?

← מהם היתרונות והחסרונות במגורים בתוך הקהילה, בניגוד למגורים במוסד הממוקם הרחק ממנה?

← באילו דרכי הסברה יש לעורר את העניין בקהילה, והאם בכלל יש מקום לכך?

 

הניחו על הרצפה בריסטול שכתוב עליו ‘שבט ______ מסכם שבוע יובל’. בקשו מהחניכים להציע רעיונות לחיים משותפים עם בעלי צרכים מיוחדים (אם הפעולה באמצע השבוע רשמו על הבריסטול ותלו אותו הבריסטול על הקיר בסניף).

 

סיכום

לאחר מערך שלם בעניין זה תנו לחניכים להביע את דעתם. פרסו על הרצפה את כל התמרורים (נספח 4).

כל חניך וחניכה בתורם יצטרכו לבחור תמונה בהתאם לאחת השאלות שלהלן, ויסביר מדוע בחר דווקא את התמונה הזאת.

← איזה תמרור מבטא את הרגשתכם כאשר אתם שומעים את המונח ‘צרכים מיוחדים’?

← איזה תמרור תרצו להוציא ולהראות כאשר אתם פוגשים מישהו שונה מכם?

← איזה תמרור מבטא את הרגשתכם כאשר אתם שומעים את המונח ‘שבט יובל’?

← איזה תמרור מסכם את מה שאתם מרגישים בסוף שבוע יובל?

 

נספחים

נספח 1

 

שילוב בעלי מוגבלויות בקהילה? כ-50% מהישראלים מתנגדים / מיכל מרגלית

למרות העלייה במידת הסובלנות והמודעות כלפי אנשים הסובלים ממוגבלויות כאלה ואחרות, עדיין מחצית מהציבור הישראלי יתנגד נחרצות כשיגלה שליד ביתו מתכננים הוסטל, פנימייה או דירות לאנשים עם צרכים מיוחדים. רובם יעשו זאת מחשש שהדיירים החדשים יביאו לירידת ערך ביתם. כך עולה מנתונים שהוגשו לאחרונה לכנסת, בנושא התנגדות התושבים למוסדות סיוע קהילתיים לאנשים עם מוגבלות בשכנותם.

 

‎‎‏105 מסגרות ‏

‎‎מדיניות משרד הרווחה בשנים האחרונות היא למקם את שירותי הדיור החוץ-ביתיים, הניתנים לאנשים עם מוגבלות, דווקא בתוך אזורי מגורים, מהסיבה הברורה שרק כך יתאפשר להם למצות את יכולותיהם, להשתלב בחיים רגילים ולמנוע את בידודם מהחברה. אבל מהלך זה נתקל פעמים רבות מדי בהתנגדויות השכנים, שנובעות מתופעת הנמב”י (‏Not in my back yard‏) – לרוב על רקע החשש מירידת ערך הבתים בעקבות השכנות עם הדיירים החדשים, הסובלים ממוגבלות. ‏

לפי מסמך שכתבו לאחרונה ד”ר יניב רונן ושירי בס-ספקטור ממרכז המחקר והמידע (ממ”מ) של הכנסת, ושהוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה, רוב ההתנגדויות להקמת מסגרות חוץ-ביתיות לאנשים עם מוגבלות, אשר ממוקמות באזורי המגורים, הגיעו מטעם השכנים. ‏

מנתוני משרד הרווחה, בין 2006 ו-2011 הוקמו 105 מסגרות חוץ-ביתיות שמיקומן בתוך הקהילה (29 מסגרות באחריות אגף השיקום האמון על הטיפול בנכים ומוגבלים, 61 מסגרות באחריות האגף לטיפול באנשים עם פיגור שכלי ו-15 מסגרות באחריות השירות לטיפול באוטיסטים). מתוכן הובעו התנגדויות להקמת 20 מסגרות. ההתנגדויות ל-16 מהמסגרות הגיעו מכיוון השכנים, ההתנגדויות לשלוש מהמסגרות הגיעו מכיוון ראש הרשות המקומית (ראש עיריית אור עקיבא) וההתנגדות למסגרת אחת הגיעה מכיוון מבעלי הנכס. ‏

לדברי סמנכ”לית אקי”ם (הגוף המייעץ והמלווה לאנשים עם פיגור שכלי ובני משפחותיהם), עו”ד שירלי גלאור, במקרים רבים יש שיתוף פעולה בין ראשי הרשויות המקומיות לבין התושבים במסגרת התנגדותם להקמת מסגרות לאנשים עם מוגבלויות. ‏

‏”לפעמים יש סתירה ופרדוקס בחברה שלנו”, אמר ח”כ אורי מקלב (יהדות התורה) בדיון מיוחד שהתקיים לאחרונה בנושא בוועדת הפנים והגנת הסביבה, “מצד אחד אנחנו נמצאים היום בתקופה מיוחדת ברצון שלנו לעזור לזולת. אבל כשזה מגיע לסביבה שלנו אנחנו לא רוצים אותם (את האנשים הסובלים ממוגבלות)”. ‏

לא מספיק, אם כן, שממילא גורלם של אלה שנזקקים לשירותי ההוסטלים או המעונות לא שפר עליהם, למרבה הצער נתקלות התוכניות לפתרונות בלא מעט התנגדויות. לא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות להתנגדויות שסיכלו למשך זמן רב הקמת מעונות או הוסטלים לשימוש אנשים עם צרכים מיוחדים. ‏

 

‎‎‏”חולי נפש מסוכנים” ‏

‎‎כמו למשל מעון נווה אדיר בלב שכונת מרמורק שברחובות, בו פועל מעון לחוסים הסובלים מפיגור שכלי, שפעילותו נתקלה בהתנגדות עיקשת של תושבי השכונה ושל עיריית רחובות. הנכס שימש בעבר הוסטל לבנות במצוקה של ויצ”ו עד שפונה ב-1986, ולפני תשע שנים החל לפעול בו מעון לכ-100 אנשים עם צרכים מיוחדים, בגיל ממוצע של 45. עם תחילת פעילותו של המעון במתכונתו הנוכחית ב-2003 החלו תושבי שכונת מרמורק להפעיל לחץ על עיריית רחובות לסגור את המעון. התושבים טענו שהם מתגוררים מטרים ספורים מהמעון והתלוננו על צעקות ובכי שמפריעים את חייהם השלווים. בתקשורת תוארה מחאת התושבים גם ככזו שכללה הנפת שלטים שקראו “חולי נפש מסוכנים” ויידוי אבנים על המבנה והדיירים. גם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רחובות התנגדה לפעילות המעון בטענה שהמבנה הוא בקו אפס לבתי התושבים ובטענה שתכנון המבנה אינו תואם את צורכי המוסד. התנגדויותיהם של התושבים והעירייה נדחו לפני שנתיים בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז, שנתנה תוקף לתוכנית המבנה.

אבל התושבים והעירייה לא התייאשו וערערו על החלטה זו למועצה הארצית לתכנון ולבנייה, שדחתה אותם בשנה שעברה וקבעה שהמעון יכול להמשיך לפעול במיקומו הנוכחי. ‏

גם הקמת “בית הגלגלים” בהרצליה פיתוח נגררה שנים בשל התנגדויות. עמותת “בית הגלגלים” מספקת מגוון שירותים לילדים ובוגרים בעלי שיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות הגורמות לפגיעה ביכולת התנועה. אמנם עיריית הרצליה אישרה את הקמת “בית הגלגלים” כבר ב-2001, אבל התוכנית נתקלה בהתנגדויות מרובות, והמבנה נפתח רק 10 שנים מאוחר יותר לאחר מאבק משפטי שניהלו התושבים בכוונה למנוע את הקמת הבניין. ביהמ”ש דחה את עתירות התושבים, שלוו בנימוקים תכנוניים לכאורה והסוו את תחושות הנמב”י של התושבים. ‏

בחלק מהמקרים התנגדות השכנים נמשכת גם אחרי הקמת המסגרת, על אף פסק דין שהורה על פתיחתה. לפי סמנכ”לית אקי”ם, שדבריה מובאים במסמך הממ”מ, התנגדויות רבות מובעות באיומים לנקוט התנהגות שלילית כלפי דיירי המסגרת או לפנות לערכאות. לצד המסגרות שנפתחו בצל ההתנגדויות, היו גם שלוש מסגרות שלא נפתחו עקב ההתנגדות המקומית: דירות המשך בקיבוץ בית השיטה, מסגרת שתוכננה בהרצליה ביוזמת תנועת הקיבוצים ודירות לאוכלוסייה החרדית בפרדס כץ.

בדיון המיוחד של ועדת הפנים והגנת הסביבה לאחרונה, טענה סיגל פרץ יהלומי, מנכ”לית אקי”ם, כי בתופעת הנמב”י “אנחנו באמת נתקלים בצורה מאוד קשה ברחבי הארץ. המיוחד בתופעה הוא שלאחר שמכירים את האנשים עם המוגבלות, התופעה נעלמת. כלומר, אנשים מבינים עד כמה באמת אין שום בעיה, אלא להיפך, זו מתנה גדולה שנכנסת לחייהם לגור לצד האנשים האלה”. ‏

על החשש מירידת ערך, אמרה יהלומי: “אני יכולה לספר לכם מהרבה דירות שאקי”ם מפעילה בצפון ת”א, ברעננה ובאזורים היוקרתיים ביותר, שברחובות הללו שמכבדים את האנשים שלנו וגרים בשכנות מופלאה איתם, ערך הדירות שלהם עולה. כלומר, די לדאגה הזו של ירידת ערך הדירות בגלל אנשים עם מוגבלויות”. ‏‏

היא סיפרה על מקרה בחולון: “נפתחו דירות חדשות והשכנים עשו אסיפה ואמרו: לא רוצים, לא רוצים. הם אמרו, אם הם ייכנסו לכאן אנחנו נקלל אותם, נשים זבל ליד מפתן ביתם, לא ניתן שזה יקרה. מאוד נרעשנו ואמרתי לעצמי: את ילדיי אני לא יודעת אם הייתי מעבירה לשם, כי אני לא רוצה שמישהו לא יחייך לילדים שלי בחדר המדרגות, ואני מתייחסת אל ילדי ובוגרי אקי”ם כאילו היו ילדיי”. ‏

אחד הדיירים בהוסטל בחולון סיפר שכששמע שהשכנים “באמת לא רוצים אותנו”, החליט לנסות לשכנע אותם, והוסיף: “איך שנכנסנו ראינו חיוכים”, ופרץ יהלומי עידכנה שמאז שנכנסו הדיירים , הם חיים בהרמוניה עם השכנים. ‏

נעמי מורביה, יו”ר מטה מאבק הנכים, הציעה באותו הדיון לתקן את החוק כך שהתנגדות לוועדות התכנון תוכל להתבסס רק על רקע של היתכנות הנדסית, חריגת בניין או טענות תכנוניות. “בשום פנים ואופן לא תוכל ההתנגדות שמוגשת לוועדה להיות על רקע שגובל או נוגע ישירות באפליה או גזענות”, היא אמרה, “לא ייתכן שאנשים יגישו עתירות והתנגדויות בטענה כמו ‘עצם קיום ההוסטל יוריד לי את ערך הדירה'”. ‏

יועץ מנכ”ל משרד הרווחה, יריב מן, אמר באותו הדיון כי “ממה שלמדנו בשטח… לפעמים ההתנגדות היא דווקא בקרב שכונות ואנשים שמעמדם הסוציואקונומי גבוה יותר, כלומר, בל נחשוב שיש פה רק עניין של דעות קדומות שאולי נמצאות בחלקים מסוימים באוכלוסייה”. ‏

 

‎‎הסעיף שנמחק מ”רפורמת המרפסות”

‎‎המסמך של הכנסת מתייחס גם לשינויים שתוכננו במקור בנושא מגורי חוסים במסגרת חוק התכנון והבנייה החדש, שלפי שעה הממשלה עדיין לא מצליחה להביא לאישורו בכנסת. ‏

‏”רפורמת המרפסות” כללה במקור סעיף שלפיו הוועדות המקומיות לתכנון הן אלה שיקבעו את פריסת המעונות למגורי חוסים או נכי נפש, בניגוד למצב הקיים היום. הכוונה הייתה למנוע התקבצות מסגרות לאנשים עם מוגבלויות במקום אחד, על רקע העובדה שלגופים הפרטיים, שנכנסו בשנים האחרונות בנעלי משרדי הרווחה והבריאות, נוח יותר לרכז כמה מסגרות באזור מסוים מתוך כוונה לחסוך בהוצאות. הסעיף אמור לאפשר לוועדות המקומיות, הבקיאות בתנאי המקום, לקבוע פריסה טובה יותר של המסגרות. ‏

אבל בדיון הרלוונטי לסעיף זה בוועדה המשותפת (פנים-כלכלה) בכנסת, שדנה ברפורמה, העלו נציגי הארגונים העוסקים בטיפול באנשים עם מוגבלויות הסתייגויות רבות. מנכ”לית אקי”ם, סיגל פרץ יהלומי, ביקשה באותו הדיון למחוק את הסעיף, שלטענתה לא יאפשר לשלב דיור של חוסים בקהילה. יהלומי הוסיפה שסעיף זה יקל על התושבים ללחוץ על נבחרי ציבור מקומיים, ושבאמצעות הסעיף יהפוך רחוב מסוים ל”חצר האחורית” של העיר ובו ימוקמו כל המסגרות לאוכלוסיות בעלי הצרכים המיוחדים שהתושבים לא ירצו לגור בקרבתן. ‏‏

לשמחתם של הגופים המלווים אוכלוסיות של בעלי צרכים מיוחדים, סעיף זה שהיה אמור להעניק כוח לוועדות המקומיות להכריע בעניין מיקום המסגרות, הוסר מהנוסח הסופי של סעיפי הרפורמה בחוק התכנון והבנייה החדש, ובמקומו נקבע ששר הרווחה ושר הבריאות הם אלה שיקבעו הוראות לעניין פריסת מסגרות מגורים בקהילה בתחומי המרחב המקומי כדי לאפשר את שילובם של החוסים בקהילה. ‏

 

‎‎קרוב, אבל לא קרוב מדי

‎‎הישראלים ברובם בעד שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה, אבל לא כשהמבנה המיועד לכך נבנה ממש סמוך אליהם, כפי שעולה ממסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמצטט נתונים של משרד הרווחה מסקר שבוצע לפני כמה שנים בנושא עמדות הציבור ביחס לאנשים הסובלים מפיגור. נתונים אלה מראים שלמרות ש-75% מהציבור הישראלי סברו שאנשים עם פיגור שכלי יכולים לתרום לקהילה באמצעות טיפול מתאים, שיעור זהה באוכלוסייה סבר שיש למקם את המוסדות לאנשים עם פיגור שכלי בשכונות מגורים ובתוך הקהילה, 79% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בעירם ו-74% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בשכונה, הרי שרק 50% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בבניין בו הם גרים – וזה כמובן רק בסקר ולא במבחן האמיתי. ‏‏

המשמעות, לפי המסמך, ש”התמיכה בפתיחת הוסטלים יורדת ככל שגוברת האפשרות שאלה ימוקמו בקרבה פיזית אל הנשאלים. יש נטייה לתמוך בהקמת מסגרת לאנשים עם מוגבלויות אם היא רחוקה, ולהתנגד לה אם היא סמוכה למקום המגורים”. ‏‏

תופעת הנמב”י (לא בחצרי האחורית) מוגדרת במסמך כתחושת עוינות של אוכלוסייה מקומית כלפי שימושי קרקע, מתקנים או פעולות שנחשבים לבלתי רצויים ואף מזיקים. בדרך כלל הכוונה היא לשימושים ציבוריים חיוניים הגורמים להשפעות סביבתיות מזיקות, כמו מתקן להפקת אנרגיה, מטמנת פסולת וכו’, ולשימושים ציבוריים בעלי אופי חברתי כמו מעון לנשים מוכות, מסגרות חוץ-מוסדיות לאוכלוסיות עם מוגבלויות ומכוני גמילה למכורים. אלה נתפסים כבעלי השפעות קהילתיות וכלכליות שליליות, כמו ירידת ערך הדירות, עומס על תשתיות בשכונה ותופעות של אלימות. ‎‎

לצד המסגרות שנפתחו בצל ההתנגדויות, היו גם שלוש מסגרות שלא נפתחו: דירות המשך בקיבוץ בית השיטה, מסגרת בהרצליה ביוזמת תנועת הקיבוצים ודירות לאוכלוסייה החרדית בפרדס כץ.

 

נספח 2

 

תובעים

אתם קבוצה של שכנים בראשותו של זרובבל, השכן המזמר מקומה 2, שהחליטה להגיש תביעה הדורשת לסגור את המעון לילדים אוטיסטים בשכונת מגוריו ברמת אשכול בירושלים.

לטענתכם, “מהרגע שהבית הפך להיות מעון לחוסים הפכו חייכם וחיי נוספים לגיהינום. החוסים משליכים מהחלונות מהמעון חפצים והמטרד שעולה מן הבית ומהלכלוך בחצרותיהם בלתי נסבל! קיומו של ההוסטל מזיק לשכונה הנעימה ואינו מאפשר אורח חיים תקין וסביר”.

בבית המשפט אתם מתכוונים להוכיח שאין מקום לפתיחת הוסטל לאנשים אוטיסטים בשכונה, שהוא מפריע לחיים ואף מוריד את מחירי הדירות. אתם לא מתכוונים לוותר!

הוסיפו טענות שתוכלו לטעון במשפט:

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

הנתבעים

בשנת 1994 הקימה עמותתכם, אלו”ט, הוסטל ל-14 חוסים אוטיסטים בשכונת רמת אשכול בירושלים. חיי התושבים התקיימו בנעימים וביחסי שכנות טובה. בשנתיים האחרונות התחלפו כמה משפחות בשכונה, שמרגע מעברן לא הפסיקו להקניט את דיירי ההוסטל, בעיקר מאחורי גבם.

יום אחד גיליתם שהוגשה נגד העמותה תביעה המאיימת לסגור את ההוסטל. במהרה התכנסתם לכתוב כתב הגנה: “הוסטל רמת אשכול מאופיין באווירה ביתית ונעימה, גינת הבית מטופחת ומסודרת, והבית הוא בית מגורים לכל דבר ועניין. דייריו עובדים מחוצה לו – במכולת השכונתית ובמפעל הקרוב. בעבר אכן אירעו מקרים בהם נשמעו צעקות או קולות בכי, אך מדובר במקרים בודדים שאינם חורגים בצורה קיצונית מהתנהגותם של ילדים חריגים, ולכן אין שום הצדקה לסגירתו. מטרת ההוסטל היא לקיים בית חם ואוהב, שיוכלו לשגשג ולפרוח תוך שילוב דייריו בחיים מלאים ושוויוניים בקהילה”.

בבית המשפט אתם רוצים להראות שאין שום סיבה לסגור את ההוסטל!

הוסיפו טענות שתוכלו לטעון במשפט:

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

חבר השופטים

הנכם מתבקשים לדון בתביעה המבקשת לסגור הוסטל אוטיסטים בשכונת רמת אשכול, בירושלים. ההוסטל קם בשנת 1994. התובעים הם מקצת השכנים הגרים בבניין, והם תובעים את עמותת אלו”ט, בעלת ההוסטל.

במהלך המשפט יציגו הצדדים את צדדיהם כפי המקובל. עליכם לתת לכל צד להשמיע את דבריו ולהקפיד על נוהל משפט תקין. אתם יכולים להסתמך על החוקים בחוק השוויון מהפעולה הקודמת.

חשוב לברר את טענות שני הצדדים ולדרוש מהם שיבססו על ממצאים ולא על תחושות בטן. אתם נחושים שהצדק יצא לאור.

הוסיפו שאלות שתוכלו לשאול את הצדדים במשפט:

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

נספח 3 – מכתב לאחי

 

בשתי הפעמים האחרונות בהן ביקרתי בירושלים לאחר פטירתך ראיתי שני ילדים באוטובוס בו נסעתי, שגם הם הוכנסו תחת כותרות דומות. הילד הראשון היה אילם ודיבר בשפת הסימנים. במהלך הנסיעה החל לפתע לצחוק, צחוק רם וקולני, כל הנוסעים החלו לזוע באי נוחות במקומותיהם. אני הפניתי את ראשי לכיוונו – וראיתי את הילד השמח בעולם באותה שעה! לא יכול היה שלא לעלות כאב בליבי: מתי אנו צוחקים בפה מלא? מתי אנו מתנהגים בטבעיות, כמו שהיננו מבלי להיכנע לתכתיב? מתי אנו מאושרים באמת, למרות כל החסרונות בחיים? מתי אנו שמחים?

הילדה השניה הייתה בעלת תסמונת דאון, כמוך אחי, וכמו בסרט כתוב מראש היה ברור לי אף כאן מה תהיה הרגשת הנוסעים, ואמנם – כל נוסע שחלף על ידה התבונן תמה: מה עושה ילדה כזו באוטובוס לבדה?

כמובן, איש לא התיישב לצידה, עד שכלו המקומות הפנויים. לפתע, ראתה הילדה את בבואתה בשמשת החלון, וכדבר הברור ביותר בעולם, גחנה לעבר השמשה ונשקה לעצמה. הפעם לא יכולתי שלא להעלות חיוך למראה פניהם של הנוסעים, שמאותו הרגע ועד סופה של הנסיעה דאגו להעיף מדי פעם מבטים בודקים: “האם הילדה בסדר?” […] מתי נשקנו לעצמנו בזמן האחרון? מתי איננו רודפים אחר עצמנו, מכירים בכוחותינו ומשלימים עם הנמצא בנו, בלי להתלונן על כל שניתן לנו? מתי אנו מסוגלים לשאת את מבטנו ולאהוב את מה שנמצא במראה?

 

קטע המשך לגדולים:

רואה אתה נריה, ילדים אלה מוגדרים ‘מפגרים’ וכזה היית גם אתה אחי. תמיד כל כך שמח ומאושר, עד שלפעמים באמת תהיתי – האם אתה באמת אחי? למרות כל מוגבלויותיך, שהכרת בהם היית שמח באמת.

בכל פעם שהיית מאבד את הכרתך מחוסר כוח, בכל האירועים המוחיים שעברת, ושפגעו ביכולותיך: הרי בכיתה א’ כבר למדת לקרוא, ומה שעיכב אותך היה רק מצבך הגופני, שפגע, שחסם, שהבדיל. למרות שבשנים האחרונות לחייך היה קשה מאוד לצאת איתך מחשש שהמאמץ יפגע בכוחותיך, לא התלוננת. למרות שהיית אח בין אחים, שווה בין שווים, ואנו היינו מוקפים בחברים, והלכנו לבני עקיבא, ואפילו האח הקטן ינון כבר הלך, למרות כל זה – לא כעסת, לא בכית. למרות שיכולת להיות האדם הממורמר ביותר בעולם, צמחת להיות אדם קטן עם לב גדול, תמיד שמח ואוהב. למרות כל הנסיונות שעשו הרופאים בגופך, בדיקות הדם החוזרות ונשנות, התרופות והנסיונות – מעולם לא התנגדת, השלמת עם גורלך, רק רצית להיות בריא. ילד שאפילו בבית הספר ה’מיוחד’ היה שונה: לא יכול להשתתף בשיעורי ספורט, לא יכול ללכת למרחקים (לדוגמא לצאת לחצר) ולבסוף, לא יכול ללכת לבית הספר!

ואף שהיית ימים שלמים בבית, ער מאוד למצבך הגופני, פוחד להתעלף בכל רגע, תמיד מצאת לך עיסוקים: ידעת להשתמש במחשב יותר טוב מכולנו (וגם להורסו לפעמים). אהבת כל כך את הסרטים של וולט דיסני . כל סרט חדש שיצא, מיד ביקשת שנקנה.

אך את המחזמר ‘פיטר פן’ אהבת יותר מכל:

זהו הסיפור אודות הילד החופשי שידע לעוף! כל כך רצית גם אתה. אמרת לאמא שלא נורא אם אינך היום הולך ללימודים כי אתה רוצה להיות פיטר פן והוא לא הלך. ובאמת נריה יקר, הגשמת את חלומך, נשארת ילד לעולם.

 בכאב אני רוצה להודות לך – ריבונו של עולם, אף שדרכיך נסתרות ממני ואין אני מבינה מעשיך. להודות לך על האח היקר ששלחת לי, על שבחרת אותנו מכל המשפחות לגדל את האוצר הזה בתוכנו.

רוצה אני להודות לך, נריה, אחי היקר, על כל השמחה והאהבה שהענקת לנו, על שלמדת אותנו לשמוח בקיים, על כך שתמיד חיבקת, נישקת, צחקת. על כך שנתת לי לגדול לצידך, שביקשת שאישן לצדך כל לילה.

קשה לי להאמין שאתה… כבר אינך איתנו… רואה אתה נריה, ניסיתי במילותי הדלות לשרטט בקווי מתאר דקים את דמותך. שמא, אולי יעזור הדבר, ולו במעט, לעוד ילד אחד שהחליטו להגביל את עולמו בהגדרות… או שמא יעזור הדבר לנו, הנותרים, להעריך מעט יותר את עולמנו.

 רותם

 

נספח 4

 

s21 s20 s19 s18 s16 s15 s14 s13 s12 s11 s10 s9 s8 s7 s6 s5 s4 s3 s2 s1 s17

 

דעתך חשובה לנו