איתור סניפים וכפרי בוגרים
כיבוד הורים היא מצווה קשה ומורכבת בכל גיל
התייחסותנו הברורה והטבעית כל כך לכל מה שנותנים לנו הורינו היא בעייתית לאין שיעור.
התחושה כי הם חייבים לנו מערערת את כל היחס הנכון אל ההורים, האנשים אשר בזכותם אנו פה. אנשים שהם שותפים מלאים בבריאתנו יחד עם רבש”ע. נתהה על קנקנם של יחסים אלו ונצביע על היחס הנכון.
הערה חשובה : נושא זה (כמו הנושא שלפניו) הינו נושא רגיש לילדים מסוימים, שבבית עם ההורים יש בעיות לצערנו. אנא שימו לב לנקודה זו. לא חייבים ללחוץ על חניכים שלא רוצים לדבר, או שיש להם דעות טעונות בנושא. אנא היו רגישים.
נחלק את השבט ל 2 קבוצות ונעמיד אותם בשני טורים זה מול זה.
בקבוצה א’ כל אחד יקבל פתק ובו יהיה כתוב: עליך להאכיל את העומד מולך בסבלנות ובצורה יפה בלי הגבלה
חברי קבוצה ב’ יתבקשו לאכול.
לאחר כמה דקות נפסיק את ההאכלה ונחזיר את החניכים לשבת. נשאל את קבוצה ב’:
המדריך ישאל את קבוצה א’:
המדריך יפנה את השאלה לכל השבט:
נפזר על רצפת החדר תמונות או כרטיסים ועליהם כתובות מילים:
על כל חניך לקחת את הכרטיס (או לשבת על-ידו, אם כמה חניכים רוצים אותו כרטיס) המבטא את תחושותיו “מי הם ההורים בשבילי…?”
(אפשר להוסיף עוד וכדאי גם להשאיר ריקים למילוי ע”י חניכים שרוצים)
מי שירצה ישתף את האחרים
מי לא אוהב את ההורים שלו? ההורים שלנו הם האנשים היקרים ביותר לנו עלי אדמות! אנשים אשר כל מירצם, ליבם והונם – מושקעים בנו. אך השאלה היא איפה אנחנו בכל התמונה הזאת? מה היחס שלנו אל האנשים המיוחדים הללו? האם אנחנו מעריכים? האם אכפת לנו? האם פעם אמרנו תודה, ככה מכל הלב?
אנחנו רואים את כל הנתינה שלהם כמובנת מאליה, כברורה. “מה , הם ההורים שלי? ברור שהם יתנו לי, יעשו בשבילי…”
בואו ננסה לראות את הענייניים מהעיניים שלהם.
נספר לחניכים את הסיפור על האם יעל (נספח 1) (כדאי מאוד לספר בעל -פה, זה יותר חי.)
נשאל :
מדריך יקר! – נסה להגיע יחד עם החניכים למושג – :כפיות טובה “. נסה לכוון
אותם לתגובה קשה להתנהגות הבת.
עד כאן הדיון.
נחלק לכל מס’ חניכים סיפור (3 סיפורים – נספחים 2,3,4) על כל אחת משלושת הקבוצות להמחיז את הסיפור להצגה, ולהביאה בפני השבט. (עיזרו לחניכים בהצגות. חלקו תפקידים, קריין דמויות וכו’…) לאחר שהחניכים יקראו את הסיפורים ויציגו נסכם.
בתורתנו הקדושה כתוב: “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך”. מצווה זו, מצווה המופיעה בעשרת הדברות בחלק של בין אדם למקום, ה’ אומר לנו – אם תכבדו את הוריכם, כאילו כבדתם אותי.
מצווה זו היא שורשית ומהותית בעמ”י. דורות על גבי דורות של יהודים הקפידו על מצווה זו. נהגו בכבוד וביראה כלפי הוריהם. עזרו יהיו אכפתיים עלפיהם בכל אשר היה נצרך. ראינו את התנהגותם המיוחדת של ר’ טרפון, ועל זכותו המיוחדת של ננס הקצב בשל הכבוד שנהג עם הוריו. נתקלנו אף בדמא בן נתינא – שעל אף שהיה גוי – נהג באביו כבוד ולא העירו משנתו.
ואיפה אנחנו בכל הסיפור הזה?
בתחילת הפעולה האכילו קבוצה א’ את קבוצה ב’ במבה. זאת הייתה מציאות חד- צדדית. כך צד אחד נתן לשני.
אנחנו צריכים להיזהר שזאת לא תהיה המציאות ביחסינו עם הורינו. שכך הם יתנו ויעניקו ןמצידנו לא ץהיה שום נתינה והשקעה. אנחנו צריכים לצאת מהבועה האישית שלנו ולהבין כי עלינו להשתדל יותר בכיבוד הורים. לעזור, לסייע, לתרום במה שאנו יכולים, והעיקר הוא להעריך ולהגיד תודה. לא הכל מובן מאליו. אל נתנהג בצורה כל כך כפוית טובה כמו דנה הבת. אמה השקיעה וטרחה ותגובתה של דנה הייתה כל כך פוגעת. אנו צריכים להיזהר יותר בכיבוד הורים.
בל נשכח! התנהגות של אכפתיות, של הכרת תודה, היא אופי בעם ישראל. כיבוד הורים הוא חלק בלתי נפרד מתורתנו – תרבותנו.
אז בואו נהיה יותר תרבותיים – פשוט נכבד הורים !
יעל מנהלת ביה”ס, לא ידעה את נפשה מרוב לחץ. היא הייתה צריכה לסיים לטפל בבעיות שצצו ברגע האחרון עם הטיול השנתי שיתקיים בעוד יומיים לשכבה ד’ ובבעיות המשמעת החוזרות ונשנות בכיתה ג’.
ישיבת המורים שנקבעה למחר עוד לא מוכנה, והיא גם לא דיברה עם רחל- המורה למדעים שכבר חולה שבוע. “אוי ואבוי… והביקור של המפקחים, עכשיו נזכרתי הוא הוקדם למחר!” קראה… השעה כבר שתיים. שיחת טלפון מהירה לרחל, הודעה בהולה לאחד המורים, שיחה עם אחד ההורים. בין כל המעשים והמרדף, יושבת לה בראש דנה – ביתה בת ה12 שעומדת להגיע הביתה, וארוחת הצהריים שלא מוכנה. בד”כ קמה יעל האם בשעה 5:30 בבוקר על מנת לבשל בבקרו של יום, כשיבואו ילדיה תהא ארוחת הצהרים שלהם מוכנה. אולם הבוקר, חשה ברע – ולא הספיקה, כעת שעת הצהרים, והיא חייבת להזדרז. היא נכנסת לאוטו, מניחה את כל הלחצים והבעיות שעוד לא נפתרו על השולחן ונוסעת במהירות אך בזהירות, פקק ארוך מתגלה לנגד עיניה. היא מותשת, מוציאה מהתיק כדור אקמול נגד כאבי ראש ובולעת בעזרת בקבוק מי עדן. השעה 14:45. ‘דנה מגיעה ב 3:00 ועוד לא בישלתי’ – היא חושבת. הפקק הזה לא נגמר. ב 15:05 נכנסת יעל הביתה. דנה עוד לא הגיעה היא מעמידה במהירות סיר, בוררת אורז, מעט בצל והופ! אח”כ מעמידה מחבת ומטגנת שניצל.
תוך כדי היא עושה סדר קל בבית. מרימה חפצים ומטאטאה, ואז מגיעה דנה הביתה. היא זורקת את התיק בפינת האוכל ומתיישבת במטבח. “שלום! מה שלומך ?” שואלת אמא – יעל. “אני מתה מחום ורוצה לשתות” אומרת דנה. יעל קופצת למקרר ומוזגת לדנה מיץ קר.
“מה יש לאכול?” שואלת דנה. “שניצל ואורז” אומרת האם. ” מה?! אני לא סובלת את זה !” קוראת דנה ” אוף , איזה עצבים!”
האם יעל מגישה לדנה את הצלחת וחותכת ירקות. דנה נותנת ביס. “אוף, איזה טעם, מגעיל, חסר מלח…” היא רוטנת “לא רוצה לאכול!” אומרת דנה וקמה מהשולחן בעצבים.
רבי טרפון ואמו
לפני שנים רבות, חי רב חכם מאוד שלמד את התורה כולה. הרבה תלמידים באו אליו כדי ללמוד תורה מפיו, וכולם אהבו וכיבדו אותו מאוד. שמו של החכם הזה היה רבי טרפון.
לרבי טרפון הייתה אם זקנה, חולה וחלשה, ולא היה לה אפילו כוח כדי לעלות בעצמה למיטה או לרדת ממנה. ומי עזר לה? לרבי טרפון היו עוזרים ועוזרות שעבדו בביתו, היו לו גם תלמידים רבים שרצו מאוד לעזור לאם הזקנה. אבל רבי טרפון לא הרשה להם, הוא בעצמו טיפל באמו הזקנה וסייע לה. בכל פעם שאמו רצתה לעלות למיטה, בא מיד רבי טרפון והתכופף לפני המיטה על הארץ, ואמו הניחה את רגלה על גבו ועלתה. וכאשר רצתה לרדת, רץ רבי טרפון והתכופף כדי שאמו תוכל לדרוך על גבו השפוף ולרדת מן המיטה. וכך עשה רבי טרפון יום יום.
ביום שבת אחד, הרגישה האם כי היא מרגישה מעט טוב יותר, קראה לרבי טרפון ואמרה לו:
-“טרפון בני, רצוני לטייל מעט בחוץ”.
שמח רבי טרפון ועזר לאמו לקום ולצאת מן הבית. טיילה האם הזקנה, לאחר ימים רבים בהם לא יצאה מהבית, נשמה את האוויר הצח, התחממה באור בשמש ושמחה לראות את הפרחים והציפורים. אך פתאום נקרעה הנעל שעל רגלה והיא נשארה עומדת עם רגל אחת יחפה! ראה רבי טרפון ונבהל, הרי אימא לא יכולה ללכת עם נעל אחת בלבד, ואי אפשר לתקן את הנעל כי הרי היום יום שבת. איך אימא תחזור הביתה? הלא היא כה זקנה וחלשה, אולי היא תיפצע אם תלך יחפה בחוץ.
מה עשה? התכופף והניח את ידו תחת רגלה של אמו, וכך דרכה אמו על כף ידו עד שהגיעה למיטתה ושכבה לנוח.
אחרי מספר ימים, חלה רבי טרפון, כאשר באו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו הזקנה: “התפללו על טרפון בני, שהוא מכבד אותי יותר מדי”. שאלו אותה חכמים: “מה עשה לך”? סיפרה להם את המעשה שעשה רבי טרפון כאשר נקרעה נעלה בשבת. ענו לה חכמים: “אפילו אם עשה לך פי אלף… לא הגיע עדיין לחצי הכבוד שציוותה התורה לכבד אב ואם”.
לקוח מתוך “כה עשו חכמינו” כרך א’ עמ’ 52.
בזמן שבית המקדש היה עוד קיים, היו לכהן הגדול בגדים נהדרים… ועל חזהו היה בגד מיוחד שנקרא חושן,בו היו קבועות ארבע שורות של אבנים יקרות,לכל אחד משנים-עשר שבטי ישראל אבן יקרה מיוחדת.
והנה קרה שאבדה אבן יקרה מבגדי הכהן הגדול. לקחו חכמי ישראל כסף רב ומטבעות זהב והלכו לקנות אבן יקרה אחרת במקומה.
בהרבה מקומות שאלו:”מי יודע,איפה אפשר לקנות אבן יקרה,גדולה ויפה כמו זאת שאנו צריכים בשביל בגדי הכהן הגדול?” ולא ידעו האנשים.
אך לבסוף פגשו באיש שאמר להם: “בעיר אשקלון גר איש עשיר מאוד ושמו דמא בן נתינה, ולו אבנים יקרות ומרגליות,היפות ביותר בכל הארץ.”
הלכו החכמים לעיר אשקלון אל ביתו של דמא בן נתינה ודפקו על הדלת. יצא דמא ואמר להם: “שלום עליכם, חכמי ישראל! מה רצונכם אצלי? “ענו לו החכמים: “שמענו שיש לך אבנים יקרות יפות ואנו רוצים לקנות אצלך. התסכים למכור לנו? הנה הבאנו אתנו מטבעות זהב. ניתן לך מאה מהם בעד אבן יקרה. ותארו לו בדיוק לאיזו אבן הם מתכוונים.
אמר דמא בן נתינה: “טוב, אני מסכים. היכנסו לביתי וחכו רגע ומיד אביא לכם מה שביקשתם.”
הלך דמא להביא את האבנים היקרות מן התיבה שבה שמר אותן והנה – התיבה סגורה והמפתחות אינם! נכנס דמא לחדר אחר לחפש את המפתחות ושם ראה כי אביו ישן על המיטה והמפתחות לתיבה מונחים תחת הכר שלו.
חשב דמא בן נתינה: “אם אוציא את המפתחות מתחת לכר, הרי יתעורר אבא. אולי ייבהל ויצטער כאשר יתעורר לפתע. לא, אסור להעיר את אבא משנתו הטובה!”
חזר אל החכמים ואמר להם: “לא אוכל למכור לכם את האבן היקרה, כי המפתחות לתיבה שבה הן שמורות מונחים מתחת לראשו של אבא והוא ישן.”
חשבו החכמים שאולי הוא אומר כך מפני שהוא רוצה יותר זהב תמורתה. אמרו לו: “אם תמכור לנו את האבן ניתן לך 200 מטבעות זהב במקום המאה שהבטחנו!”
ענה דמא: “לא! אסור להעיר את אבא.”
אמרו לו החכמים: “אנו זקוקים מאוד לאבן היקרה. ניתן לך 300 מטבעות זהב!”
לא הסכים דמא בן נתינה. ואף כאשר הציעו לו 10000 מטבעות זהב לא שינה את דעתו, אלא אמר: “לא אעיר את אבא בעד כל הזהב שבעולם!”
ראו החכמים שבאמת לא ימכור להם והלכו משם עצובים.
זמן קצר לאחר מכן התעורר האב משנתו. לקח דמא את המפתחות, פתח את התיבה, הוציא את האבן היקרה והלך מהר אחרי חכמי ישראל. כאשר הגיע אליהם ונתן להם את האבן היקרה שביקשו, שמחו שמחה גדולה ורצו לתת לו 1000 מטבעות זהב, כפי שהבטיחו לו לאחרונה, אבל דמא לא קיבל.
“תנו לי מאה” – אמר להם – “כפי שהבטחתם לי בתחילה. איני רוצה להרוויח מזה שכיבדתי את אבי!”
אמרו החכמים: “צאו וראו איך דמא בן נתינה מכבד את אביו, כי ממנו אפשר ללמוד!”
רבי יהושע והקצב
חכם גדול חי בארץ ישראל ושמו רבי יהושע. כולם קראו לו: “אור ישראל”, כי הוא האיר לכולם בחכמתו. פעם בלילה חלם רבי יהושע חלום ובחלומו שמע שאומרים לו:”מה טוב לך רבי יהושע שכאשר תבוא לגן עדן, תהיה שם יחד עם ננס הקצב, כי החלק שלך ושלו שווים!”.
התעורר רבי יהושע וחשב:” תמוה הדבר.כל ימי למדתי תורה ועשיתי מצוות ויש לךימ שמונים תלמידים שאני מלמדם תורה מבוקר עד ערב, ולבסוף, חלקי שווה לחלקו של מוכר בשר, שהוא בודאי איש פשוט!”
הצטער רבי יהושע ובבוקר קרא לתמידיו ואמר להם:
“בואו ונלך לחפש את ננס הקצב, כי רוצה אני לדעת מי הוא האיש הזה שיהיה חברי בגן עדן.”
הלך רבי יהושע עם תלמידיו מעיר לעיר ומכפר לכפר ובכל מקום שאל: “האם גר פה ננס הקצב?”
עד שלבסוף הגיע לעיר אחת, אשר שם ענו לו האנשים:
“ננס הקצב? כן, הוא גר בעיר הזאת. אבל מה תרצה ממנו?אתה חכם וצדיק ומה תשאל לאיש פשוט כמוהו?”
אמר להם רבי יהושע:” בבקשה מכם, הזמינו אותו שיבוא אלי!”
הלכו האנשים אל הקצב ואמרו לו:
“רבי יהושע מזמין אותך ומבקש שתבוא אליו!”
חשב ננס שרק בצחוק הם אומרים לו כך וקרא:
“אתם לועגים לי!איך אפשר שחכם גדול כזה ירצה לדבר איתי? לא אלך!”
חזרו האנשים לרבי יהושע ואמרו לו כי ננס לא מוכן לבוא.
הלך רבי יהושע אליו בעצמו.
כאשר ראה ננס את רבי יהושע נבהל מאד, השתחווה לפניו ואמר:”למה בא הרב לבקר אצלי?מפני מה מגיע לי כבוד גדול כזה?הלא אתה חכם גדול,ואני קצב ולא למדתי תורה.”
אמר רבי יהושע:”הגד לי, מה מעשיך בזמן שאינךעסוק בעבודתך באטליז?”
ענה לו ננס הקצב: “יש לי אבא ואמא זקנים. הם חולים ואינם יכולים לעמוד על רגליהם ואינם יכולים לעשות שום דבר.לכן, אני מלביש אותם כל יום ומאכיל אותם ורוחץ אותם ועושה להם כל דבר שהם מבקשים.”
מיד עמד רבי יהושע, נשק לו על ראשו ואמר: ” מה טובים ומה נעימים מעשיך!אתה מכבד את אביך ואמך כמו שכתוב בתורה הקדושה:
“כבד את אביך ואת אמך” ואשרי חלקי שזכיתי שתהיה חברי בגן עדן!”