דפי מקורות בנושא תפילה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאִם לָאו מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אוֹמֵר, הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה’ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

(מסכת ברכות פרק ד משנה ג)

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום;
רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. (מסכת ברכות, דף כו עב)

מאי קבע?

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי.

ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: כל שאינו יכול לחדש בה דבר.

 (מסכת ברכות דף כט ע’ב)

“לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני-מלך חיים… אבל כשחסר הציור האמיתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, ועוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, שהיא צריכה לבוא מצד הרגש פנימי ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשואי.” (הקדמה לעולת הראי”ה)

ונמצא שאין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא שכל מלה מחשבה עמה וכונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים… והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על הדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם, ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה… אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד.”

(ריה”ל מאמר שלישי כוזרי)

“אפילו מי שאינו צבוע ושקרן גמור, אף על פי כן כשהוא נצרך לבריות קשה לו מאוד שתהיה תפילתו באמת גמורה לאמיתה. כי אף שמתבייש בעצמו להתפלל בשקר גמור ממש ורוצה להתפלל באמת, אבל האמת היא שהוא מטעה את עצמו ועושה איזו תנועה או מחיאת כף בשביל איזו פנייה של פרנסה או כבוד

וכיוצא באלה וגונב דעת עצמו וממציא לעצמו סיבובים במחשבתו שהוא צריך באמת לעשות אותה תנועה בתפילתו ומכסה השקר באמת”.

(קיצור ליקוטי מוהר”ן, סו’)