איתור סניפים וכפרי בוגרים
“…היה גם חצי זוג תפילין של יד שהיה כל היום בתנועה. הילדים היו מניחים אותו ומתפללים. פעם החליפו בעד כיכר לחם ספר משניות והיו לומדים משניות. קבוצת ילדי בעלז למדו שיעורים כסדרם כמעט בכל יום…” (מ. אליאב, אני מאמין).
בתוך כל התופת הנוראית הזו, התעקשו יהודים בתקופת השואה להקפיד על שמירת מצוות. למה? מה יש בתורה ובמצוות שגורם ליהודים רבים כל כך לאחוז בהם אפילו תמורת חייהם? בפעולה נעסוק בשאלות אלו ונראה כיצד כל זה יכול להשפיע על חיינו כיום.
מדריכים יקרים!
לפניכם הצעה לטקס לכבוד יום השואה שיועבר במסגרת שבטית באמצעות תוכנת זום.
הטקס יעסוק בשמירת מצוות בשואה כחלק מהנושא השנתי ‘מצווה ועושה’.
חשוב להתאים את הטקס לסניף ולשבט שלכם, בחרו את הקטעים והמסגרת הנכונים ביותר עבורכם.
המנחה קורא את הקטע הזה:
“בימי השואה נדרשו מאמצים רבים מהיהודים שביקשו לחיות על פי תפיסת עולמם הרוחנית והדתית. באופן רשמי, ברוב אזורי הכיבוש הנאציים נאסר על היהודים לקיים כל חיי תרבות ודת. הימים אמורים היו להיות זהים האחד למשנהו, ולא הייתה אפשרות לקיים שום מנהג יהודי. ובכל זאת קיימו היהודים מועדים, ברית מילה ומצוות שונות למרות האיסורים ומתוך חירוף נפש, דבר שהיה לרבים מהם קרן אור באפלה. בתקופת השואה קיבלו סממנים יהודיים אלו משנה תוקף, ומי שהשתדלו לקיימם נאחזו בהם מכיוון שכך הרגישו שהם מביעים את תקוותם ואת מאבקם.
אנו, חניכי תנועת בני עקיבא, עוסקים השנה בנושא “מצווה ועושה”, ולכן בחרנו להתמקד השנה במסירות הנפש של יהודים על קיום מצוות ואורח חיים דתי במהלך השואה מתוך תקווה שנצליח גם אנו להתחזק מסיפורים אלו.
לקריאת יזכור וא-ל מלא רחמים הקהל מתבקש לעמוד”.
יִזְכּוֹר
יִזְכּוֹר אֱלוֹהִים אֶת נִשְמוֹת אֲחֵינו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חַלְלֵי הַשּוֹאָה וְגִבּוֹרֶיה, נִשְמוֹת שֵש מֵאוֹת רְבָבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶהוּמְתוּ וְשֶנֶּהֶרְגוּ וְשֶנֶּחְנְקוּ וְשֶנִּקְבְּרוּ חַיִּים, וְאֶת קְהִילּוֹת הַקּוֹדֶש שֶנֶּחְרְבוּ עַל קְדוּשַת הַשֵּם.
יִזְכּוֹר אֱ לוֹהִים אֶת עֲקֵדָתָם עִם עֲקֵדַת שְאָר קְדושׁי יִשְׂרָאֵל וְגִבּוֹרָיו מִימֵי עוֹלָם וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְמָתָם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדו. יָנוּחוּ בְּשָלוֹם עַל מִשְכָּבוֹתָם וְנֹאמַר אָמֵן.
אל מלא רחמים
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיע מַזְהִירִים אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּוֹאָה, שֶׁנּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּסְפּוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשּאָר הָעַמִּים. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, ה’ הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיַעֶמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין, וְנֹאמַר אָמֵן.
חברי השבט מתבקשים לשבת.
כעת נדליק נר זיכרון לזכרם של שישה מיליון היהודים שנרצחו על קידוש השם”.
הדליקו נר נשמה.
אם יש חניך שמצא חפץ או תמונה כפי שביקשתם מראש, בקשו ממנו לספר את סיפורו כעת. אם לא, נעבור לשלב הבא: כל חניך יקריא בתורו את הסיפור שבחר ויספר מדוע בחר דווקא בסיפור זה.
מהלך הטקס השבטי : (הקטעים כולם נמצאים בנספח 1)
אנא, אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רינת, עמך שגבנו, טהרנו, טהרנו נורא
אנא בכוח גדולת ימינך, תתיר צרורה
קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו, נורא
נא גיבור דורשי ייחודך, כבבת שמרם
ברכם, טהרם, רחמי צדקתך
תמיד גומלם, חסין קדוש
חסין קדוש, ברוב טובך נהל עדתֶך
יחיד גאה, לעמך פנה, זוכרי קדושתך
שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות
אנא, אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו, נורא
שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות
אנא, אנא בכוח, גדולת ימינך, תתיר צרורה.
המילים העתיקות נותנות בי כוח
בקולות העתיקים אמצא מרפא
הם עוזרים לי לחיות
הם עוזרים לי לצמוח
לברוא עולם יותר יפה
ואעבור עלייך ואראך
מתבוססת בדמייך
ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי
ואומר לך בדמייך חיי
ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת
מניפה צבעונית נפרשת
מבשרת חיים, מבשרת תקווה
ושלום ושלווה וחסד
כשהנשמה מאירה
כשהנשמה מאירה
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים.
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים
גם שמיים עוטי ערפל
מפיקים אור נעים.
כשהנשמה מאירה…
שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי, פרח, נומי
נומי, ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך
הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך
בעיניים יבשות.
את חיוכך, תינוקת,
קברו באדמה
איך צומח שקט
מתוך המהומה.
מי שלחץ על הדק
דם את ליבו מכתים
במלחמות לצדק
גם ילדים מתים.
את החיים לקחו לך…
שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי, פרח, נומי
נומי, ילדה קטנה.
את החיים לקחו לך…
וחלומך ברוח
חרוז למנגינה
נומי, פרח, נומי
נומי, ילדה קטנה.
ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה
בוודאי גם שם נמצא השם יתברך
גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך
אני עומד, אני עומד, אני עומד.
“מסירות נפשם של הנרצחים מדהימה בכל פעם מחדש. סיפורים מעין אלו מחזקים ומאמצים את ידינו על אף הזעזוע הנורא. אנו, צאצאיהם, מתחייבים להמשיך ללכת בדרכם ולהאיר את אורם למשך כך הדורות. דבקותנו בתורה ובקיום המצוות תהיה נקמתם בנאצים ובעוזריהם. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
לשירת ‘התקוה’, אני מאמין והמנון התנועה הקהל מתבקש לעמוד”.
כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומייה
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופייה.
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים.
אני מאמין באמונה שלמה
בביאת המשיח, אני מאמין
ואף על פי שיתמהמה
עם כל זה אחכה לו
אחכה לו בכל יום שיבוא
בכל יום שיבוא.
יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה
בלב אמיץ ובעזרת ה´ עלה נעלה!
קדימה, בני עקיבא, הידד במעלה!
מולדת זו, ארץ אבות, ארצנו הקדושה
מידי אביר יעקב לנו מורשה
ראשינו בעמקי תורתה
כפינו ברגבי אדמתה
בלב אמיץ ובעזרת ה´ עלה נעלה!
קדימה, בני עקיבא, הידד במעלה!
תם הטקס.
נספח 1:
אחת המשפחות בקובנה נטמעה לחלוטין בין גויים, לא מלה את הבן שנולד לה והתנתקה מצור מחצבתה. כשגזרו הנאצים על יהודי קובנה לעזוב את העיר ולהסתגר בגטו בסלובודקה, לא פסח הצורר גם על המשפחה הזאת.
“גורל המשפחה הזאת שלקתה כפליים על אף עזבם את עמם ונאצם את קדוש ישראל היה נורא, כי שאלו את עצמם – על מה תוכו? הרי ככל הגויים הננו, הם לא יכלו להבין שבעיני הזדים הארורים כל אשר בשם ישראל יכונה, כל שהורתו ולידתו בקודש מזרע ישראל, אחת דתו הוא להישמד וליהרג, גורל זה גרם שבנם הערל תתעטף עליו נפשו, יתגברו בלבו רגשי אהבה וחיבה לעמו האומלל, ויגבר בו הרצון להיות כאחד מבני עמו, במוחו נקרה השאלה: אם במותי איני נפרד מעמי, וגורלי עלול להיות כגורל כולם, למה אהיה נפרד בחיים ולא יהי על בשרי חותם אות ברית קודש? למה אהיה כאחד הערלים הטמאים האלה האוכלים את עמי ועושים לשמה את נוויהם נאות יעקב? הרהורים אלה גרמו שגמל אצלו הרצון למול כדת וכדין ולהיות בכל כאחד מהמון בית ישראל”
………………………………………………………………………………………………………………………
“והנה לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’, גמלה בלבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית כדת וכדין. ובשארית כוחותיי ממש טרחתי כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר אשר התגלגלו בחצר המחנה […] מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזיכרון, את מגילת אסתר […] חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים […] בסך הכול היה לנו עיפרון אחד […] העיפרון עבר מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת חלק במצווה זו של כתיבת המגילה […] נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים והמרצחים […] הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה […] למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו מאווירת המחנה, כיוון שהעזנו לקרוא בקול ‘ארור המן’ והכוונה הייתה ברורה לכל מיהו ‘המן’ זה”.
(יעקב פרנקל, מתוך: מ’ פראגר, אלה שלא נכנעו)
………………………………………………………………………………………………………………………
הכול אסור לנו; והכול אנחנו אשמים! את “פרנסתנו” אנו מוצאים באיסור ולא בהיתר.
וכן בנוגע לתפילה בציבור: מניינים נסתרים למאות בכל מלוא ורשה עורכים תפילה בציבור ואינם מדלגים אף על הפיוטים היותר קשים. גם מגידים ונואמים אינם חסרים בהם; הכול כמנהג ישראל מקדמת דנא. במקום שאין מסירה אין האויב יודע בין ימינו לשמאלו. וחזקה היא על אדם מישראל, אף על ישראל יליד פולניה, שלא ילך להלשין על יהודים העומדים לפני קונם.
בוחרים על יד בית התפילה הראשי באיזה חדר צדדי שחלונותיו נשקפים כלפי החצר ויוצקים צקון לחש לפני אלוהי ישראל. הפעם בלי משוררים ומקהלות רק תפילה בלחש, אבל לעומת זאת תפילה שבלב; אף לבכות ולשפוך דמעות אפשר בחשאי, ושערי דמעות אינם ננעלים.
………………………………………………………………………………………………………………………
שימו לב! מתאים לשבטים בוגרים בלבד!
סיפר האדמו”ר מבלוז’ב, הגאון רבי ישראל שפירא זצ”ל, לתלמידו ברוך זינגר ב-03.01.1975: “במחנה ינובסקה נערכה סלקציה ביום הושענא רבה. השמועה כי נערכת סלקציה התפשטה במחנה במהירות, כאש בשדה קוצים. לפי השמועה, מיועדים למשלוח הילדים ממחוזות: דרוהוביץ’, בוריסלוב, לבוב וסטניסלב. בתוך דממת המוות ששררה, שמעתי לפתע את קולה הנרגש של האישה שעמדה לצדי. אש מוזרה ומפחידה ריצדה באישוני עיניה, והיא ביקשה ממני סכין! אני סברתי לתומי, סיפר האדמו”ר, כי היא מבקשת לאבד את עצמה מתוך טירוף הנפש.
‘בתי’, לחשתי לה בהתרגשות, ‘מדוע את ממהרת כל כך?! אמנם נגיע לשם בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, אך מדוע את עושה זאת בכוחות עצמך? אל לך, בתי! חלילה לך לעשות כדבר הנורא הזה’.
קצין אס-אס שהגיח בפתאומיות מבין הצריפים הבחין בשיחתנו. הוא בעט בי ושאל: מה אמרת לה כלב מזוהם שכמותך?
‘היא ביקשה סכין’, עניתי, הסברתי לה כי הדבר אסור על פי ההלכה היהודית.
האישה שעמדה לצדי הבחינה כי בחגורתו של הקצין יש סכין. היא פנתה אל הקצין וחזרה בתחינתה על בקשתה המוזרה מול פניו הנדהמות. כשהוא מבולבל מן המפגש, הוציא הלה את סכינו מנדנה ונתנה בידיה. ראוי לציין כי מעשה זה היה מנוגד לחלוטין לחוקי האס-אס הנוקשים. כשהסכין בידיה התכופפה האישה אל ערמת הסמרטוטים שנחה על האדמה שלמרגלותיה. הייתה זו הפעם הראשונה שהבחנתי בה – בתוך החבילה נח לו תינוק בן כמה יממות בלבד. ללא שהיות היא בירכה את ברכת המילה ומלה את בנה אל מול עינינו הנדהמות. לפני שהספיק הקצין להגיב, ניגבה האישה את הסכין בבגדיה מן הדם והחזירה אותה לידי הקצין. היא הרימה את בנה המיועד להישלח אל מותו הקרוב ונתנה אף אותו בידיו. כשהוא בוהה בה, היא נשאה את עיניה למעלה, אל שמי מרומים, ובזו הלשון אמרה: ‘ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך אותו ילד יהודי כשר!’
………………………………………………………………………………………………………………………
“כאשר ניתנה פקודת הצוררים לשרוף את בית הכנסת בלאסק, ציווה [הרב] על היהודים לסרב לפקודה, וקרא לצעירי קהילתו להתנגד בכוח למבצע, גם אם המבצעים יהיו הנאצים עצמם. על רקע הניסיון להצית את בית הכנסת פרצו התנגשויות ראשונות בין חיילים נאצים לצעירים יהודים, שהרגו נאצי אחד, ואף הצליחו להוציא מידי הרשעים את ספרי התורה שזממו לחלל ולטמא. הנאצים צרו על בניין בית הכנסת שבו התבצרו צעירים יהודים. הנצורים ניהלו קרב עז שנמשך 24 שעות. הם קברו בחצר את כל ספרי התורה, וסופם שנהרגו על קידוש השם”.
………………………………………………………………………………………………………………………
אחת הגזרות הקשות שניחתו על יהודים חרדים הייתה גילוח פאת הזקן. סימן היכר זה היה לצנינים בעיני הנאצים, ובתואנות של היגיינה ומלחמה בהפצת מחלות דרשו את סילוקו.
היו גם גדולי ישראל שרצו למנוע את זיהוים, ונאלצו לעשות כן.
יהודים נאבקו על שמירת דיוקנם במסירות נפש. המסרבים לפקודה היו בסכנת נפשות.
………………………………………………………………………………………………………………………
“קשה מאוד היה לנו לדעת תאריכים, חגים וכו’. רבים התקשו אף להבדיל בין יום ללילה. חילופי לוח השנה נראו כשייכים לפלנטה אחרת. אך היו בינינו כמה נערות דתיות, וביניהן אחת במיוחד, בת של רב, שידעה תמיד את הימים והחגים […] היא ספרה לנו שחנוכה ממשמש ובא. כשהתקרב היום, אמי ואני תכננו להשיג משהו שישמש לנו כמנורה. הנר יהיה כמה חוטים דקיקים, וגם השמן היה דבר של מותרות ממש, אבל הבעיה העיקרית הייתה החנוכייה. לפתע, מצאנו פתרון – כמה מהבנות יצאו לעבוד מחוץ לשערי המחנה, ולתדהמתנו עברנו דרך שדה תפוחי אדמה. בשעה שהסוהרת שלנו הייתה עסוקה לרגע, לקחנו כמה תפוחי אדמה, הסתרנו אותם מתחת לבגדינו ושמרנו אותם לסוף היום. תפוחי האדמה הללו היו תוספת חשובה לתפריטנו הדל […] אך בערב נר ראשון של חנוכה, כל תשומת הלב הופנתה ממזון גופני למזון רוחני. אף שבמקרים מסוימים תוספת הקלוריות הייתה הדבר היחידי שהחזיק אותנו בחיים, היה צורך גדול יותר להדליק נרות ולהכריז על ניצחון רוחני על שובינו. לכן, שמנו בצד ארבעה תפוחי אדמה, חתכנו אותם לחצי וניקינו אותם כדי שישמשו כחנוכייה […] אנחנו, נערות צעירות באושוויץ, חגגנו את ניצחון מתתיהו והחשמונאים”.
………………………………………………………………………………………………………………………
ימים אחדים לפני הפסח נכנס לסדנה, שבה עבדתי בהכנת שלטים, אחד מאנשי הס”ס ושאלני אם יכול אני להכין בשבילו מטרות לקליעה. ברגע זה נצנצה מחשבה במוחי והצעתי לו, להכין מטרות גדולות שעליהן מודבקות תמונות של חיילים יורים. לשם כך, אמרתי לו, דרושה כמות גדולה של קמח, לשם הכנת דבק […] הצעתי מצאה חן בעיני הגרמני, שנתן לי פתק למחסן המזון לשם קבלת 5 קילו קמח. בראותי את קצה הישועה, יצאתי מיד אל האחראי למטבח, וסיפרתי לו על העניין. הלה, צ’כי ממוצא גרמני, התעניין מאד בתכנית, אך מיד הביע את החשש שבעצם מתכון אני לקמח לשם אפיית מצות. אזרתי אומץ והודיתי בכך, בהוסיפי בקשה לתת לי 10 קילו קמח. להפתעתי המרובה נעתר לבקשתי בתנאי שלא אוציא את הקמח בבת אחת, אלא בכמויות קטנות. לא האמנתי למשמע אזני, אך נכון היה הדבר, ובידי אישור ל-10 קילו קמח. מזלי שיחק לי גם במחסן עצמו, ובספרי שם על כוונתי האמיתית, הוסיפו לי 5 קילו, ובסך הכל היו לי כבר 15 קילו קמח. בליל הסדר הראשון התאספנו בסדנה כבימי האנוסים בספרד, וביראת כבוד פתחנו באמירה: “עבדים היינו…” לכל אחד ניתנו שלוש מצות, ובמקום יין השתמשנו במים ממותקים בסוכר. כן היו לנו תפוחי אדמה לכרפס וסלק לבן למרור. במים ובמלח לא היה מחסור”.
………………………………………………………………………………………………………………………
“בבית החולים בגטו קובנה היו מאושפזים חולים רבים שמצבם היה חמור ונשקפה סכנה לחייהם. למרות בריאותם הלקויה והעובדה שהתזונה בגטו הייתה דלה ביותר ולא סיפקה את הצרכים המינימליים של הבריאים, קל וחומר של החולים, ביקשו יהודים אלו להצטרף לכלל ישראל ולהתענות ביום הקדוש. היה חשש שכמות האוכל הזעומה אשר תינתן לאחר הצום לא תוכל לספק את מחסורם, מה גם שנזק רב ייגרם להם מעצם הצום ומחלתם תחמיר. על אף חוות הדעת הרפואית של ד”ר זאכרין עמדו חולים אלו על דעתם להתענות ביום הכיפורים כשהם מביעים את ביטחונם בקב”ה שיסייע בידם לעמוד בנטל הצום”.
………………………………………………………………………………………………………………………
“ליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 5–10 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו. ולא היה אז בכלל לא רצפה, ושום תנאים סניטריים. הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת. היינו מסונוורות מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב.
אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב מעל כל המדפים שסובבו אותנו.
קודם – הבכי הבהיל וזעזע אותנו. נתברר שבכל המקומות (ואפשר היה לעבור ממדף למדף), נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים התאספו סביבנו על המדפים השכנים והקשיבו לשירה. היו אחדות שירדו וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות. היה זה מקרה ראשון מזעזע. אח”כ אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות. אבל את הנרות השגנו איכשהו”.
………………………………………………………………………………………………………………………
“בימי שבת בשעות הבוקר נפגשים לפעילות של תנועת הנוער הציונית, אני מצטרפת לפעילות. המדריכים משחקים איתנו, מלמדים אותנו שירים בעברית, ומספרים לנו סיפורים מרתקים על ארץ ישראל […] ארוחת הצהרים של שבת שונה מכל ימות השבוע. אוכלים צ’ולנט (חמין) בטעם של הגטו. הצ’ולנט הזה הכיל גריסי פנינה, תפוחי אדמה, מתובל בשמן שחור משהו. למרות הכל אני זוכרת את טעמו, טעים להפליא. בשעת הסעודה השלישית המשכנו לשמוע מפי אבא אגדות על ארץ ישראל, כמו בימים ימימה. ימי השבת היו הימים היחידים בהם נדמה כאילו איננו רעבים, למרות שלא אכלנו מזון לשובע. האווירה המיוחדת של השבת, התרוממות הרוח והקדושה תרמו כנראה לאשליה של תחושת השובע”.