איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבתמפלס הכינרת עלה או ירד? כמה מילימטרים של גשמים ירדו? שאלות אלו רלוונטיות מאוד בארץ ישראל, שבה אספקת המים מתבססת רבות על מי גשמים. כבר לפני שנכנסו לארץ הודיע ה’ לבני ישראל: “הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם… (אלא היא) ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים” (דברים יא, יא). בז’ בחשוון מתחילים לבקש בתפילת עמידה “ותן טל ומטר לברכה”. הגשם הוא אחד מאוצרותיו של הקב”ה שנתן לעולם. בלימוד זה נעמיק בהקשר הרוחני של המים, המבטאים את הקשר בין הקב”ה לעם ישראל.
חלק א: הגדרת הגשם
חלקו לחברים את המקורות הבאים:
שאלו: איך מוגדר הגשם בכל אחד מן המקורות?
למדריכים:
מקור א: הגשם הוא מפתח שנמצא בידיו של הקב”ה.
מקור ב: הגשם הוא אוצרו הטוב של הקב”ה.
מקור ג: ירידת הגשמים מתוארת כלידה.
מקור ד: ירידת הגשמים היא ביטוי של גבורה ושבח לבורא עולם.
שאלו: מה משותף לכל ההגדרות האלו?
הסבירו: אפשר לראות במקורות שני דברים עיקריים: הגשם הוא מאת ה’, אבל תלוי גם בתפילה שלנו, בהתנהגות שלנו, והוא ביטוי לקשר בין עם ישראל לקב”ה. נוסף על כך הגדרת הגשמים, הלידה ותחיית המתים מפתחות שבידי הבורא נועדה להדגיש את הזיקה אל בורא עולם, את הקשר הישיר בינינו ובינו ואת התלות שלנו בו. מכאן נוכל ללמוד על דרכי השגחתו על העולם, לקיימו ולהחיותו הן בדרך הקבועה והסלולה של הטבע, זריחת השמש ושקיעתה, שנוכל לצפות ולדעת מראש את הזמנים הקבועים הללו, והן בדרך של מפתחות, בפתיחת מהלכים שאינם כפופים למסגרת הסדורה והקבועה.
חלק ב: הקשר הרוחני בין ירידת גשמים לעם ישראל
בברכת גבורות, שהזכרנו קודם, אנו אומרים: “ומקיים אמונתו לישני עפר”. מי הם ישני עפר? אלו האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שהקב”ה הבטיח להם הבטחות לצאצאיהם, ומכוח הברכה הזו ומכוח מעשיהם יש לנו זכות אבות המגדילה ומעצימה את הבקשות שלנו.
בחג שמיני עצרת, היום השמיני של חג הסוכות, שבו מתחילים להזכיר בברכת גבורות “ותן טל ומטר לברכה”, אומרים בקהילות אשכנז פיוט מיוחד המזכיר את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ושנים עשר שבטי ישראל ואת הקשר שלהם למים, ומתחננים: “בעבורם אל תמנע מים” וכן “בצדקו חון חשרת מים”.
מעיון בפיוט זה נעמיק ונברר את הקשר הרוחני בין ירידת גשמים לתפילת עם ישראל בזכות אבות לגשם.
הנחיה: חלקו את החניכים לכמה קבוצות ותנו להם את הפיוט ללא הפירוש (צד ימין). נסו לתת להם להבין בעצמם על מה מדובר בכל שורה, ואם לא יצליחו, עזרו להם באמצעות הפירוש (אפשר לחלק גם רק חלק מהבתים, אך אל תוותרו על הבית המדבר על שנים עשר השבטים, ובו מתבטא הקשר גם לדור שלנו).
| א-ֱלֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ זְכוֹר אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כַּמַּיִם בֵּרַכְתּוֹ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם גְּנַנְתּוֹ הִצַּלְתּוֹ מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם דְּרַשְׁתּוֹ בְּזָרְעוֹ עַל כָּל מָיִם בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם |
זְכֹר אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כְּמַיִם – זכור את אברהם שהלך אחרי קולך וציווייך לכל מקום, כמים הזורמים.
גְּנַנְתּוֹ וְהִצַּלְתּוֹ – “אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו, א). מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם – הצלת אותו מכבשן האש (לפי מדרש בראשית רבה לח, יג, השליך נמרוד את אברהם לכבשן האש, וה’ הציל אותו מן האש) ומטביעה במים (התיבה כשהיה תינוק). |
| זְכֹר
הַנּוֹלָד בִּבְשׂוֹרַת יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְשַׂחְתָּ לְהוֹרוֹ לְשָׁחְטוֹ לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ כַּמַּיִם זִהֵר גַּם הוּא לִשְׁפֹּךְ לֵב כַּמַּיִם חָפַר וּמָצָא בְּאֵרוֹת מַיִם בְּצִדְקוֹ חֹן חַשְׁרַת מָיִם |
זְכֹר הַנּוֹלָד בִּבְשׂוֹרַת יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם – זכור את יצחק, שאת דבר הולדתו העתידית בישרו המלאכים לאברהם, אשר כיבד אותם במים לרחצה, ככתוב בבראשית (יח, ד): “יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ”.
וְשַׂחְתָּ לְהוֹרוֹ לְשָׁחְטוֹ לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ כַּמַּיִם – ואמרת לאברהם אביו לעקוד אותו ולהעלותו לעולה. לִשְׁפּוֹךְ לֵב – ייתכן שמדובר כאן בתפילתו של יצחק בעודו עקוד על המזבח. חָפַר וּמָצָא בְּאֵרוֹת מַיִם – יצחק חפר בארות מים, ככתוב בבראשית כו: “וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו… וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים”. בְּצִדְקוֹ חֹן חַשְׁרַת מָיִם – בזכות צדקתו של יצחק הענק זרימת מים לבניו.
|
| זְכוֹר טָעַן מַקְלוֹ וְעָבַר יַרְדֵּן מַיִם יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם כְּנֶאֱבַק לוֹ שַׂר בָּלוּל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם לָכֵן הִבְטַחְתּוֹ הֱיוֹת עִמּוֹ בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם |
זְכֹר טָעַן מַקְלוֹ וְעָבַר יַרְדֵּן מַיִם – זכור את יעקב אבינו, שנשא מקלו ועבר את מי הירדן, “כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת” (בראשית לב, יא)
יִחַד לְבַדּוֹ וְגָל אֶבֶן מִבְּאֵר מַיִם – יעקב הצליח לבדו להסיר את הגולל מעל פני הבאר כשבאו הרועים להשקות צאנם, כמסופר בבראשית כט. כְּנֶאֱבַק לוֹ שַׂר בָּלוּל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם – כאשר נאבק עימו מלאך, העשוי ככל המלאכים מאש וממים לָכֵן הִבְטַחְתּוֹ הֱיוֹת עִמּוֹ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם – או אז הבטחת לו הגנה והצלה עתידית, כמובטח ליעקב בבראשית (כח, טו): “וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ”. לשון הפיוט על פי ישעיהו (מג, ב): “כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ”.
|
| זְכוֹר מָשׁוּי בְּתֵיבַת גּוֹמֶא מִן הַמַּיִם נָמוּ דָלֹה דָלָה וְהִשְׁקָה צֹאן מַיִם סְגוּלֶיךָ עֵת צָמְאוּ לְמַּיִם עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מָיִם בְּצִדְקוֹ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם |
זְכֹר מָשׁוּי בְּתֵבַת גֹמֶא מִן הַמַּיִם – זכור את משה רבנו, שעליו מסופר שהושם בתיבת גומא בתוך הסוף שעל מי היאור, ונמשה משם בידי בת פרעה, כמסופר בשמות (ב, ג–ו).
נָמוּ דָּלֹה דָּלָה וְהִשְׁקָה צֹאן מַיִם – על משה אמרו בנות יתרו לאביהן כי העלה מים מן הבאר כדי להשקות את צאנן, ככתוב בשמות (ב, יט): “אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן”. ‘נמו’ – משמעו אמרו בלשון הפייטנים. סְגוּלֶיךָ עֵת צָמְאוּ לְמַיִם עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מַיִם – כאשר עמך ישראל, שעליהם נאמר בשמות (יט, ה) “וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים”, היו צמאים במדבר, הכה משה על הסלע, ויצאו ממנו מים, כפי שמסופר בבמדבר (כ, יא): “וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם”. |
| זְכוֹר פְּקִיד שָׁתוֹת טוֹבֵל חָמֵשׁ טְבִילוֹת בַּמַּיִם צוֹעֶה וּמַרְחִיץ כַּפָּיו בְּקִדּוּשׁ מַיִם קוֹרֵא וּמַזֶּה טָהֳרַת מַיִם רוּחַק מֵעַם פַּחַז כַּמָּיִם בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם |
זְכֹר פְּקִיד שָׁתוֹת – זכור את אהרן הכוהן הגדול, שהיה מופקד על המקדש, המכונה כאן ‘שתות’ בשל אבן השתייה, שממנה הושתת העולם, ועמדה בקודש הקודשים.
טוֹבֵל חָמֵשׁ טְבִילוֹת בַּמַּיִם – ביום הכיפורים כלל סדר העבודה של הכוהן הגדול חמש טבילות במים, כפי שנאמר במשנה (יומא ג, ג): “חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם”. צוֹעֶה וּמַרְחִיץ כַּפָּיו בְּקִדּוּשׁ מַיִם – מטהר ורוחץ ידיו ורגליו בהכנה לעבודה, פעולה המכונה קידוש. צוֹעֶה – מטהר בלשון הפייטנים. קוֹרֵא וּמַזֶּה טָהֳרַת מַיִם – הכוהן הגדול קורא בכתובים בשבעת הימים שלפני יום הכיפורים כדי להכין נפשו לעבודת המקדש, ומזים עליו מי פרה אדומה כדי לטהרו מספק טומאה. רֻחַק מֵעַם פַּחַז כַּמַּיִם – הכוהן הגדול הופרש מן העם שבעה ימים קודם יום הכיפורים, כדי שלא ייטמא מחמת התנהגות לא זהירה של הסובבים אותו. “שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין” (משנה יומא א, א). העם מכונה כאן בכינוי פַּחַז כַּמָּיִם, שמשמעו אינו זהיר, כינוי שבו גונה ראובן בפי אביו יעקב, בראשית מט, ד. |
|
זְכוֹר שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהֶעֱבַרְתָּ בְּגִזְרַת מַיִם
|
זְכֹר שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהֶעֱבַרְתָּ בְּגִזְרֵי מַיִם – זכור את שנים עשר שבטי ישראל שהעברת במי ים סוף החצוי בבורחם מפני המצרים.
שֶׁהִמְתַּקְתָּ לָמוֹ מְרוֹרַת מַיִם – אשר המתקת להם את המים המרים בתחילת דרכם במדבר, כמסופר בשמות (טו, כג-כה): “וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם… וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם”. תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם – דמם של צאצאי שנים עשר השבטים נשפך על קידוש שמך כמים הנגרים; רק כעת מגיע הפייטן לדורו שלו ומתנה את סבלו בין העמים. לשון הפיוט על פי תהלים (עט, ג): “שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר”. תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מַיִם – פנה אלינו והאזן לנו, כי אנו כבר טובעים במים, כביכול, מרוב צרותינו. הניסוח מבוסס על תפילת יונה ממעי הדג (ב, ו): “אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי”. |
| שֶׁאַתָּה הוּא ה’ אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת לָשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן |
שֶׁאַתָּה הוּא ה’ אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם – קטע נפרד מגוף הפיוט, שתפקידו להכריז על הנוסח שייאמר מכאן ואילך “משיב הרוח ומוריד הגשם”.
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה, לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת, לָשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן – המתפללים מצרפים לתפילת הגשם בקשות נוספות הקרובות בתוכנן ללשון ברכת ‘מחיה המתים’: “מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים”. בכתבי יד מתועדות נוסחאות שונות של בקשות אף מעבר לשלוש הבקשות המקובלות בימינו. |
שאלו את החניכים: אילו סיפורים של שינוי מוזכרים בפיוט, סיפורים בהם הייתה מציאות שהשתנתה?, סיפורים שיש בהם שינוי ממצב של ייאוש למצב של תקווה וחיים?
סכמו: המים באים להחיות, ואין חיים גדולים יותר ממים היורדים מן השמיים ומחיים גם את הצומח ואת החי, והופכים אדם בשר ודם ליצור הנושא עיניו לשמיים ומייחל לבשורה גדולה של תקווה ושל חיים בהיותו מחובר אל מקור החיים.
חלק ג: אנשי הגשם
הרב ישראל שירן כתב על עוזי חיטמן:
“היינו חברים בלב ובנפש. שיחת טלפון שבועית ופגישות רבות בבית הוריו. כשנה לפני שנפטר, ישבנו בבית הוריו ברמת גן. זה היה לאחר שמחת תורה ותפילת הגשם, ועוזי שאל: הרי גשמיות זה ההיפך מרוחניות. גשמיות מבטאת חומריות, ארציות. אז איך זה שדבר שאי אפשר לתפוס בידיים ויורד מהשמיים נקרא דווקא ‘גשם’?
ואז הוא השיב בחיוך שובבי: הגשם שיורד הוא החיבור המושלם בין הרוחני והגשמי. הוא יורד מהמקום הכי גבוה ומצמיח את מה שנמצא במקום הכי נמוך, באדמה. לכן אנחנו גם מברכים שיתגשמו משאלות ליבנו לטובה. התפקיד שלנו הוא להיות אנשי הגשם, אלה שמחברים שמיים וארץ במעשים ובמחשבות שלנו. אנשים שמגשימים.
כשסיים עוזי לדבר ראיתי את הנחת על פניו של אביו, ר’ אברהם ז”ל, למשמע הדברים.
שנזכה לחורף גשום, שנזכה לחבר בין שמיים לארץ, ושנזכה שיתגשמו משאלות לבנו לטובה.
שיהיו הדברים לעילוי נשמת עוזי בן אברהם וחנה”.
שאלו את החניכים: איך נהיה אנשי הגשם? איך נשמור על אוצר השמיים כאן בארץ?
אפשר לסיים את הלימוד בהקראת ברכת השנים (מתוך תפילת העמידה, נוסח עדות המזרח)
“בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה’ אֱ-לֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׂבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ. שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָר רָע וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבָה וְאַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה. כִּי אֵ-ל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים”.