איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערךמבוסס על מאמר של הרב חיים דרוקמן ‘שאילות גשמים וארץ ישראל’ בספר ‘צמאה נפשי’
כבר בתקופות מוקדמות ביותר של עם ישראל היו היחסים עם יהדות התפוצות נושא שיחה חם ובוער בקהילות ישראל. בלימוד זה נרצה לברר מה משמעות הקשר הזה, על מי מוטלת החובה לשמור עליו ומה יקרה אם לא נשמור על הקשר הזה.
יש כלל: את כל ברכות תפילת עמידה יש לומר כפי שנקבעו, ואם יחיד המתפלל רוצה להוסיף בקשה מיוחדת, הוא מוסיפהּ בברכת ‘שומע תפילה’.
כלל זה יצר סוגיה הלכתית מעניינת בנוגע ל’ברכת השנים’, שבה מבקשים על הגשמים: אם קהילה שגרה בחוץ לארץ ומזג האוויר בה הפוך ממזג האוויר בארץ ישראל נחשבת ‘יחיד’, שעליו להוסיף בקשתו ב’שומע תפילה’, או שמשום שמדובר בקהילה אפשר לשנות את הכללים שנקבעו ולבקש גשמים ב’ברכת השנים’ גם בזמן שלא מבקשים גשמים בארץ ישראל.
קראו את שני המקורות שלהלן, העוסקים בשאלה זו:
ביאור הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, תענית יד ע”ב
“מסופר ששלחו לו בני נינוה שאלה זו לרבי (יהודה הנשיא):
אנחנו, שאפילו בתקופת תמוז (בעונת הקיץ) אנו צריכים גשם, ובמקומותינו גשמים יורדים בכל השנה, כיצד נעשה כאשר אין הגשמים יורדים בקיץ? האם כיחידים נחשבים אנו, או כרבים נחשבים אנו?
ומה ההבדל; (אם) כיחידים נחשבים אנו – ומזכירים את שאלת הגשם ב’שומע תפלה’, או כרבים נחשבים אנו – ועלינו להזכיר את הגשמים בברכת השנים?
שלח להם (רבי יהודה הנשיא) תשובה: כיחידים נחשבים אתם, וב’שומע תפלה’ יש לכם להזכיר”
פירוש הרמב”ם למשנה, תענית א, ג
“לפי שיש ארצות שאין זמן הגשמים מתחיל אלא מניסן, ויש ארצות שבמרחשון יהיה בהם קיץ, ואין הגשמים בו לברכה אלא מאבד ומשמיד – ואיך ישאלו אנשי אותו המקום גשמים במרחשון?! הלא זה מן השקר והאוולת!”
השולחן ערוך פותר את המחלוקת :
שולחן ערוך אורח חיים סימן קיז, ב
“יחידים הצריכים למטר בימות החמה אין שואלין אותו בברכת השנים אלא בשומע תפלה, ואפילו עיר גדולה כנינוה, או ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה או אשכנז בכללה כיחידים דמו (נחשבים כיחידים, ולכן) בשומע תפלה (מבקשים על הגשמים הנצרכים לארצם)”
סיבות רבות נאמרו כהסבר לפסיקת הלכה זו. מהיפות והחזקות שבהן מבטא רבי יהודה הלוי בשירו ‘לבי במזרח ואנכי בסוף מערב’:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב?
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
דמות נוספת שיישמה במעשיה את הדרישה לקשר עמוק ובלתי פוסק בין יהודי החי מחוץ לארץ ישראל לארץ היא דמותו של יעקב אבינו, שלפני מותו משביע את בניו שלא יקברוהו במצרים.
הרש”ר הירש מסביר את בקשתו:
” …יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים; בוודאי הוא ראה מה רב כח ה’האחז – בה’, מה רבה השפעתו על בניו – הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות.
אכן, הייתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמיתית. היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקוותכם לחיות במצרים? אני – אין רצוני גם להיקבר בה!”
הרחבנו רבות בדרישת הקשר מיהודי הגלות ובנשיאת העיניים המתמדת לישראל גם כשהקשר הזה סותר את האינטרסים האישיים שלהם בארץ מגוריהם, ויעקב אבינו בבקשתו מאיר לנו רובד נוסף בטעם לדרישה זו: הקשר בין יהודי התפוצות לישראל הוא לא רק למען ארץ ישראל, שצריכה להיות בראש מעייניו של כל יהודי באשר הוא, אלא גם ואולי בעיקר להגנת הגולים עצמם!
התמקדנו לאורך הלימוד בחובתם של יהודי התפוצות, דיברנו על החיבור הרגשי החזק והעמוק לארץ ישראל הנדרש מהם, עד שהוא אפילו בא לידי ביטוי בפסיקות הלכתיות שכביכול אינן קשורות לאהבת הארץ. ראינו גם את החשיבות הכפולה של הקשר הזה: למען ארץ ישראל ולמניעת היטמעות הגולים בסביבה הלא יהודית שהם חיים בה.
כעת נחזור להתבונן בעצמנו וננסה לצאת עם כמה נקודות למחשבה: