איתור סניפים וכפרי בוגרים
וידאו
פעולה ממערךבדף זה נרצה לבחון: איזה סוג תרבות נרצה לעצב לעצמנו?
האם כל תרבות מקובלת, או שיש דברים שאינם רצויים וראויים? ומה יש ליהדות לומר על כל זה?
שאלה:
שלום הרב,
אני ממש מבולבלת. למדנו בכיתה על שמונה פרקים לרמב”ם, ולמדנו שהנאה היא לשם שמיים, ולא לשם ההנאה בלבד. אך כיצד יודעים אם זה לשם שמיים? כאשר אני רואה סרט זה לא לשם שמיים, אך מצד שני קשה לי בכלל בלי לראות סרטים… אני מנסה ומשתדלת כמה שפחות, וגם אם כן, רק סרטים מצוירים ונקיים, אך הפיתוי גדול, והמשפחה והחברות לא בדיוק הולכות בדרך שלי.
כיצד אני יכולה לעבוד על זה שלא יהיה לי קשה? איך יודעים מהו הגבול? האם מותר לצאת עם חברות לגלידה או ללכת לראות סרט בקולנוע?
תודה רבה!
במדבר לב, יד
“וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל”
בפרשת מטות מופיעה בפעם הראשונה והאחרונה בתנ”ך המילה ‘תרבות’.
תוכחה זו נאמרה מפי משה לבני גד וראובן שביקשו להתיישב דווקא בעבר הירדן ולא להתיישב בארץ.
השימוש במושג הזה בא לבטא את דפוסי התנהגות של החברה בחיי היום-יום, ביצירה, בסגנון הדיבור ועוד.
דפוסי התנהגות אלו הם תוצאה של העולם הערכי-רוחני של הציבור.
במקרה הנ”ל דפוסי ההתנהגות לא היו טובים, ולכן היה צורך בתוכחה.
קראו את האיגרת שכתב הרב קוק למייסדי בית הספר לאומנויות בצלאל (שהיא עד היום אקדמיה נחשבת ובעלת שם לאומנויות ועיצוב בירושלים) בנוגע להקמת בית ספר העוסק בתחום התרבות והאומנות.
אגרות הראי”ה א אגרת קנח עמ’ רג-רו
לכבוד ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית אגודת “בצלאל” שלום,
קו אור אחד האיר לנו מתוך הערפל העב של עולמנו החשוך כעת.
פה ושם בתפוצות אחינו הנה תוהו ובהו וחשך… אבל הנה זרם מים קרים על העצמות המפוצחות: “ארץ-ישראל מתנערת”. התעורה (ההתעוררות) היא אמנם אטית, אטית מאד, עקב בצד אגודל, ובהפסקות גדולות, אבל מכל-מקום היא מתנערת, ניצני התחייה נשקפים למי שחפץ להסתכל יפה.
אחד מסימני-התחייה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: “תחיית האמנות והיופי העברי בא”י“. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכישרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים… וסימן טוב כזה נכון שהכל יהיו שמחים בו, הצעירים וגם הזקנים, גם היותר קרים והיותר טרודים בשאלת הקיום החמורה מאד…”
קראו את משל הבובה
משל הבובה/ אגרות הראי”ה א, אגרת קנ”ח
הילדה הנעימה והאהובה… שאחרי מחלה ארוכה וממושכת גם נואשת… הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה הסגורות חותם צר… השפתיים נעות, כמעט שבות למראה בשר, וקול כאוב מהן נשמע: “אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה, הבובה החביבה שזה זמן כביר לא ראיתיה”.
קול ששון וקול שמחה! הכל שמחים, האב והאם, האחים והאחיות…
“שושנה הקטנה מבקשת את הבובה! ב”ה, אות לטובה…”
עתה התקווה משחקת כי תחיה שושנה, תגדל ותהיה, ותהי לגברת בבנות.
** הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל.
רוחה וגווייתה ילכו הלוך וחזק, תדרוש עוד גם מרפא, גם מרק, גם בשר ולחם… ועוד, ועוד.
ירושלים האהובה… זאת הבת היקרה, חולת מחלת הגלות המרה, הזעומה הממושכה. בניה שכחוה, רבים נואשו מרפיון לב, מתקווה וחיים עבורה.
עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות והחולות, היא דורשת יופי, אמנות, מלאכת-מחשבת. אולי אין הדבר בעתו, יאמרו בעלי חשבון. ישנם צרכים קדומים, יותר מוכרחים.
כן, אולי ואולי, יש ויש, אבל הדרישה הבאה מלב בניה, מרוחה אשר שפכה עליהם, הדרישה (לאומנות ותרבות) בעצמה היא אות חיים, אות תקוה לישועה ונחמה…
← מאיזה חולי הבובה קמה?
מה אתם מבינים מהמשל על החשיבות שביצירת תרבות?
הקדמת הרב קוק לשיר השירים
הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית, וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו.
מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים (=מבשמים) את אויר המציאות טוב ויפה לפתח…
אמנם אותם הדברים הגנוזים שקבורתם הוא בעורם, עליהם מתוקן היתד שעל אוזנו לחפור ולכסות, ואי לו מי שמשתמש ביתד זו פעולה שכנגדה למען הרבות באשה (=סירחון)… אבל רק בשמירה היותר מעולה מנטות לצד השיכרון המכוער, שיש באלה הרגשות שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת.
טובה אילן, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, עורכים מחשבות ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003
התרבות הישראלית הופכת היום יותר ויותר, בעקבות מה שקרוי “הכפר הגלובלי” להיות אוניברסליסטית. זו צומחת בשל אמצעי התקשורת, אך גם בשל ביקורת רבה על התרבות הפרטיקולארית (= ייחודית לקבוצה), בייחוד בלבושה הדתי… בתפישה היהודית קיים גם רעיון “תיקון עולם בממלכת שדי”. קיימים מוטיבים כלל אנושיים רבים. הצד החיובי בתהליך זה הוא ההיפתחות לעולם, ההפרייה ההדדית בין תרבויות לאומיות שונות. פעמים רבות גולשת תרבות לאומית ללאומנות, ויש בכך סכנות מוסריות עמוקות, המולידות, בין היתר, שוביניזם ומלחמות. מבחינה זאת ניתן לראות בחיוב התפתחות המבטלת גבולות. עם זה, כדי שלאדם תהיה אוריינטציה אל הזולת, צריך שיהיה “אני”. איני מאמינה בהסרת גבולות ללא ביטויים של זהות ישראלית אותנטית, ללא שונות של שפה. זה נכון גם במישור האישי וגם במישור הלאומי. העושר התרבותי מאפשר פתיחות, אם אתה תופש כל בן אדם כשונה. כך גם ביצירה, וכך בכל תרבות.
תשובה (המשך למקור 1):
לשואלת שלום, שאלה גדולה שאלת.
אנחנו עושים כל מיני דברים במהלך היום. משתדלים להתעסק בנתינה, בעבודת ה’, אבל לא כל היום הוא כזה (ספק אם אפשרי בכלל שיהיה כך).
בכל מקרה, הדרכת חכמים היא שכל מעשינו יהיו לשם שמיים. בין שבעבודה, בין שבמפגשים חברתיים ובין שבבית. מה הכוונה “לשם שמיים”? איך נדע אם דבר מסוים הוא לשם שמיים?
לשם שמיים פירושו שהפעולה הזאת מקרבת אותי לה’.
גם את זה לא קל בכלל למדוד. אני צריך לשבת עם עצמי בשקט ולחשוב: האם צפייה בסרט הזה תתקן לי את המידות? מה הרווח שלי? מה ההפסד? מהן האפשרויות האחרות? בנושאים האלה יש תחומים שהם באיסור מוחלט. אבל כל השאר דורש התבוננות פנימית אישית.
לדוגמה: מותר לצאת עם חברה לגלידה? ודאי שכן. ואם זאת חברה שמשפיעה עליי לרעה? ודאי שלא. ואם זאת חברה שנמצאת במצוקה וצריכה את עזרתי? ודאי שכן. ואם באותו זמן אני צריכה לעזור לאימא? ועוד ועוד.
בקשר לסרטים – למרות הפיתוי הגדול והקשה מאוד עלינו להשתדל לראות רק סרטים צנועים הן מבחינה חזותית הן מבחינה מילולית.
עלי והצליחי, ברכת ה’ עלייך!
(התשובה התקבלה מהרב חנן שוקרון” רב קהילת ‘ירושלמי’, מתחם נחלים בפתח תקווה)
יוצרים תרבות!