פעולת חבריא א' לקידוש - שייכות זו אחריות

עם ישראל הוא משפחה. בימים כתיקונם זה משפט שיכול להישמע קלישאתי, אך בימי מלחמה הוא ברור מאין כמוהו. אנחנו ערבים זה לזה, מעניקים תמיכה אחד לשני ועוזרים במה שצריך. מתוך שייכות וזהות עמוקה, ומתוך הבנה כי שייכות זו אחריות, נוצרת רשת תמיכה חזקה שמחזיקה אותנו. גם לנו יש אחריות מתוך השייכות לעם הזה, וגם אנחנו נותנים את חלקנו בחיזוק רשת התמיכה החשובה.

1. החניכים יבינו ששייכות לקבוצה מביאה לאחריות כלפיה
2. החניכים ירגישו את הרשת החברתית שמחזיקה את עם ישראל
3. החניכים ישתפו בעשייה שלהם מפרוץ המלחמה

 

 

הציגו או ספרו לחניכים את ‘הסיפור המוזר על אוהד בן נתן’  (נספח 1). 

מומלץ להביא איתכם תחפושות, להרחיב את הסיפור ולהציג אותו בדרך חוויתית. 

 

לאחריו הסבירו לחניכים שכשאנחנו שייכים למקום או לקבוצה, יש לנו מצד אחד הנאה, שייכות וחוויה, ומצד שני אחריות ומחויבות. כפרטים בתוך קבוצה אנחנו לוקחים חלק בהתאם ליכולתנו וכוחותינו, אלה מתחברים לחלקים נוספים של חברי הקבוצה האחרים, וכך נוצרת רשת תמיכה קבוצתית. דמיינו קורי עכביש: קור ועוד קור שנטווים בעדינות עד שנוצרת רשת קורי עכביש שמצליחה להחזיק אותו ולא ליפול. כך בדיוק קורה בקבוצה, במקרה הזה משפחה. 

ניתן לבקש מהחניכים לשתף בחלק שלהם במשפחה שלהם. 

 

 

 

אפשרות 1: בניית פירמידה מכוסות חד-פעמיות

חלקו את הסניף לשתי קבוצות או יותר, בהתאם לכמות החניכים (בנים–בנות או לפי שני שבטים או שבט). ערכו תחרות בין הקבוצות: כל קבוצה צריכה לבנות פירמידה מכוסות חד-פעמיות. בסיס הפירמידה צריך להיות מורכב מעשר כוסות. 

 

אפשרות 2: בניית פירמידה אנושית

בקשו מהחניכים להתחלק לשתי קבוצות או יותר, בהתאם לכמות החניכים (בנים-בנות כללי או בנים-בנות לפי שבטים). ערכו תחרות בין הקבוצות: על כל אחת להסתדר בצורת פירמידה גדולה. 

 

לאחר המשחק שאלו את החניכים: מה היה דרוש כדי לבנות את הפירמידה? איך הרגשתם כשכל הכוסות היו יציבות/כל החניכים היו יציבים בפירמידה? מה החזיק אתכם? 

 

אמרו לחניכים שהפירמידה שבנו, שמתחילה בקטן והופכת לגדולה, היא בעצם רשת התמיכה שמחזיקה כעת את עם ישראל. הפירמידה הצליחה רק כשהבסיס שלה היה יציב ואיתן. עם פרוץ המלחמה גויסו מאות אלפי מילואימניקים שיצאו להגן על הבית והשאירו בביתם הפרטי אישה וילדים, הורים ומשפחה. עשרות אלפים פונו מבתיהם בגבול הצפון והדרום. אלפים איבדו בן משפחה בשמחת תורה ובקרבות בעזה ובגבול לבנון. לכאורה – מי יוכל לעזור לכל אלה? 

אך עם ישראל, עם שכל חבריו ערבים זה לזה, קם והתגייס לעזרת כל מי שצריך: יוזמות של אוכל לחיילים, מקומות אירוח למפונים, סיוע למשפחות החטופים, הגעה להלוויות של חיילים בודדים, החזרת רכבים של מילואימניקים למשפחות שלהם, חיזוק הכלכלה המקומית ושימור השגרה. 

קורי העכביש נטווים בעדינות על ידי מבוגרים וצעירים, שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים והם חזקים ומחזיקים אותנו באוויר, יחד. 

 

 

 

אפשרות א’- פזרו על הרצפה תמונות של התנדבויות שונות מהעשייה הסניפית של השבטים בחודש ארגון ומאז פרוץ המלחמה (בקשו מראש תמונות מהקומונרית). 

בקשו מכל שבט לשתף בפעילות שהם עשו למען עם ישראל מאז תחילת המלחמה, ובמיוחד בחודש ארגון. על כל שבט להסביר מדוע העשייה שלהם הייתה משמעותית וכיצד היא תרמה לעם ישראל. העניקו לכל שבט תעודת הערכה על העשייה (נספח 2). 

 

אפשרות ב’ (לסניפים שלא התנדבו כשבטים) – פזרו על הרצפה כרטיסיות עם רעיונות של התנדבויות שונות מהעשייה של התנועה ועם ישראל בחודש ארגון ומאז פרוץ המלחמה (נספח 3). 

בקשו מכל חניך שרוצה לשתף בפעילות שהם עשו למען עם ישראל מאז תחילת המלחמה, ובמיוחד בחודש ארגון. על כל חניך להסביר מדוע העשייה שלו הייתה משמעותית וכיצד היא תרמה לעם ישראל. העניקו לכל חניך תעודת הערכה על העשייה (נספח 2). 

 

 

בפעולה זו הבנו ששייכות לקבוצה מסוימת, מביאה לאחריות כלפיה. השייכות שלנו לעם ישראל מביאה אותנו לאחריות כלפי העם שלנו, ובמיוחד בתקופה זו ניתן ממש לראות את רשת התמיכה הקבוצתית שנוצרת בעם ישראל. כל זה נובע משום שאנו מבינים שאנחנו משפחה, אנחנו העוגן אחד של השני ואנחנו אחראים אחד לשני, כל אחד בכלל ותנועת בני עקיבא בכלל בחודש הארגון שאנחנו חותמים כעת. 

 

 

 

 

 

 

זה הסיפור המוזר על אוהד בן נתן. אוהד הוא ילד מיוחד ומתוק, הוא לומד בכיתה ה’ בבית הספר חמ”ד הדרים, ויש לו המון חברים. כולם אוהבים את אוהד, הוא פשוט תמיד נחמד. ומי לא יאהב ילד כזה? אמא מספרת על אוהד כמה הוא מרווה לה נחת, תמיד עוזר בבית בכל מטלה אפילו בלי לבקש.

הוא מסדר אחריו את המשחקים ומחזיר למקום, הוא שומר על החדר נקי, ושם את הבגדים במכונת הכביסה, הוא שוטף את הכלים אחרי הארוחה. אחח אוהד, כמה נחת למשפחה.

ואמא ואבא, כמו תמיד מפנקים, מכינים לאוהד ארוחות חמות ומטעמים, עושים לו כביסה מסיעים לחוגים ולחברים. איזה בית שמח, כולם מרוצים.

 

אבל הבטחנו סיפור מוזר אנחנו יודעים, והנה הגענו לחלקים התמוהים. בוקר אחד קם אוהד קצת הפוך, היה לו פרצוף כזה חמוץ, הוא יצא מהמיטה בלי לקפל אחריו, עבר במטבח ולקח את הסנדוויץ’ הארוז ולא אמר אפילו בוקר טוב חפוז, אם פרצוף רגזני ופנים לרצפה, הוא עמד ליד הדלת ואמר- “אני מחכה להסעה!”, “סליחה?!” אמרה אמא בתמיהה, ואבא הוסיף “אוהד, מה קרה? ככה לא מדברים להורים שלך!” 

ואוהד אמר בלי להתבלבל: “נמאס לי להיות תמיד נחמד ועוזר, אני הילד ואתם ההורים, תדאגו לי בבקשה כמו שעושים כל ההורים האחרים, בלי חובות ובלי תנאים”

 

ההורים של אוהד עמדו מבולבלים, ולקחו אותו לבית הספר, כשברכב כולם שותקים. אוהד ירד, וההורים היו נחושים. והחלו לדבר עם כל ההורים האחרים, ההורים של אורי, וההורים של דנה סיפרו דברים דומים על איך פתאום הם נהיו עצובים וכועסים, וההורים של ליאת סיפרו איך היא כבר לא עוזרת להם להעסיק אחר הצהריים את האחים הקטנים. והגיעו כולם למסקנה אחת, הילדים שלנו נהיו קצת מבולבלים, והחליטו יחד ניישר את ההדורים.

אוהד חזר הביתה, עם אותם הפנים, ועל שולחן האוכל ישבו ההורים, היה ריח טוב בבית של אוכל טעים ובאמת אוהד היה רעב, אז הוא הלך למטבח לקחת לו מהמאכלים, ולהפתעתו גילה סירים ריקים. אוהד לא הבין מה קרה, וחימם לעצמו פיתה קפואה.

 

כשנכנס לחדר להחליף לבגדי ספורט, לפני שיצא לחוג הכדורגל, ראה כי הבגדים עוד מסריחים מאתמול ואף אחד לא כיבס אותם. כמה מוזר, הוא לא רגיל לזה בכלל. 

“אבא, אתה יכול לקחת אותי לחוג?” שאל אוהד, ואבא אמר: “לא חמודי, תסתדר לבד”.

ואוהד לא הבין מה קרה, והחליט לספר לחברים בכיתה, הוא התקשר לאורי וגילה שגם הוא אכל היום פיתה קפואה, וליאת סיפרה שהיא לא יכלה ללכת לרותי כי לא היה מי שיקפיץ אותה.

הבינו הילדים שמשהו אינו כשורה. אז אוהד כינס את כל המשפחה על הספה.

ההורים התיישבו, ואוהד קצת התרחק, אמא התקרבה כדי לחבק, ואמרה: “אוהד, כאן זו משפחה, כולם נותנים יד, ומציעים עזרה, בלי לחכות לתמורה, כי ככה זה משפחה, אנחנו כאן בשבילך אוהבים, וגם אתה למרות שאתה ילד, עושה מה שאתה יכול כדי להיות חלק”

 

 

 

 

שתף שתפו בפייסבוק שתפו בטוויטר