איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעם אחת בכל שבוע אנחנו עוצרים את מרוץ החיים ושובתים. מה יש ביום השבת שהופך אותו לעניין מרכזי כל כך ביהדות? מה מיוחד בזמן הזה?
בפעולה זו החניכים ילמדו מה מסמלת השבת ומה עומד מאחוריה.
בפתיחה למערך שיעסוק בשבת נסו לייצר עניין ולעורר את תשומת הלב לסיבת הבחירה בשבת כנושא שיש להקדיש לו מערך שלם.
הציבו במרכז החדר ציור גדול של אדם (נספח 1).
שאלו את החניכים: מה דרוש לאדם הזה כדי לחיות? על כל אחת מהתשובות שאלו כמה זמן ביום הם מקדישים לכל אחד מהדברים.
לדוגמה: אדם זקוק לאוכל. כמה זמן ביום אנחנו אוכלים? נניח שעה וחצי מתוך 24 שעות, וכן הלאה.
כעת שאלו: כמה זמן אנחנו מבלים בשבת?
שימו לב: שביעית מחיינו אנו מבלים בשבת (ועוד כיום בשבוע סביב התארגנות לשבת…) כל כך הרבה זמן! אפילו דברים חיוניים כמו אוכל ושתייה אינם תופסים זמן רב כל כך, והשבת, שהיא מצווה אחת מתוך 613, תופסת חלק נכבד מהזמן שלנו!
החריפו את השאלה ובקשו מהחניכים להגדיר אילו מעשים הופכים אדם לדתי.
אחרי שתהיה לכם רשימה עברו מעשה-מעשה וראו אם אפשר להסירו מהרשימה, ועדיין להגדיר את האדם דתי.
שמירת השבת נתפסת בדרך כלל כנקודה משמעותית בהגדרה הדתית של בן אדם. בניגוד לחסד או לכשרות, שרווחים גם אצל לא דתיים בחברה הישראלית, שמירת שבת היא מצווה שבדרך כלל תגרום לנו להגדיר את האדם דתי. למה?
חשוב להדגיש שאנחנו לא באים לשפוט אף אחד אלא מעלים שיקוף של המציאות.
מה יש בשבת שהיא מצדיקה כל כך הרבה התעסקות בשבוע שלנו ושהיא מרכזית כל כך בהגדרה הדתית שלנו?!
הניחו את השאלה הזאת בצד, עוד תחזרו אליה בהמשך.
בחלק הזה תחוו דרך משחק את מושג ה’עדות’ לקראת ההבנה בהמשך הפעולה ששמירת שבת היא בעצם עדות.
הקריאו לחניכים הגדרה של המושג ‘עדות’: אדם שחווה מקרוב מאורע משמעותי וביכולתו לספר עליו.
שחקו משחק משימות (נספח 2): כל חניך וחניכה יקבלו פתק שעליו רשומה משימה שהם צריכים למלא כאשר הם רואים שמשהו מסוים המתרחש. לדוגמה, המדריך יסגור את הדלת, ולאחד החניכים יהיה כתוב על הפתק: “כאשר הדלת נסגרת מחא כפיים”. לחניך אחר יהיה כתוב: “כאשר מישהו מוחא כפיים, התחל לקפוץ על רגל אחת” וכן הלאה.
כל חניך וחניכה במשחק הזה נעשים ‘עדים קטנים’. במקום לספר במילים מה הם רואים, בתגובתם לפעולה של חניך אחר הם מעידים לעולם על מה שראו.
אפשר לשחק את המשחק כמשימה: הקבוצה צריכה לנסות לסיים את כל הרצף בפרק זמן קצר ככל האפשר. תנו להם לעשות את כל הרצף שלוש או ארבע פעמים, מדדו זמן וראו אם השבט מצליח לשבור את השיא של עצמו.
כעת נחזור לעסוק בשבת וננסה להבין: ‘עדות’ למה משמשת השבת?
הניחו במרכז החדר קטע מתוך הקידוש (נספח 3). בקשו מאחד החניכים להקריא את הקטע בקול ולומר את מה השבת באה להזכיר לנו.
השבת היא עדות לשני אירועים שונים שיש בהם התחלה חדשה: בריאת העולם ויציאת מצרים.
שאלו את החניכים:
בבריאת העולם נוצרה האנושות וביציאת מצרים נוצר עם ישראל (אפשר להדגים מראש השנה ומפסח מה אנחנו חוגגים בכל אחד מהאירועים). אפשר לשאול את החניכים לאיזה צד של שבת הם מתחברים יותר, כלומר איזה אירוע דרמטי יותר בעיניהם, יצירת האנושות או יצירת עם ישראל.
סכמו: השבת מבטאת את שני הרעיונות האלה ומסמלת את היותנו חלק משני המעגלים הללו, ללא סתירה.
קראו יחד קטע של החפץ חיים (נספח 4).
אחרי שתקראו תוכלו לענות על השאלה ששאלתם למעלה, למה השבת חשובה כל כך. על פי החפץ חיים, השבת לא סתם מסמלת שני אירועים משמעותיים אלא שמירת השבת משמשת עדות. כמו בבית משפט אמיתי וכמו במשחק ששיחקתם, שבו פעלתם בתגובה לדבר מסוים שראיתם בעיניכם, עדות היא הצהרה של אדם באמיתות של עניין מסוים. בבית משפט עדות היא הצהרה שבמו עיניי ראיתי דבר מסוים. אם כך, כאשר אנו שומרים שבת אנו מעידים על האמונה שלנו, אנו אומרים שאנחנו מאמינים עד כדי כך שהאמונה שלנו מקבילה לראיית הדבר הזה במו עינינו!
בשבטים הבוגרים אפשר להרחיב סביב עניין האמונה בדבר שאיננו רואים בהכרח.
הציפו את השאלה: כיצד אנו יכולים להאמין בקב”ה, שאינו גשמי? האם זה דבר אפשרי? האם זה רצוי?
האם אנו מחפשים הוכחות שישכנעו אותנו כמו ראייה, או שאנחנו שואפים לאמונה בקב”ה למרות שאין לנו הסבר לכך? איזו מעלה טובה יותר (ראו מקור בנספח 5)?
ערכו סבב קצר שבו החניכים ישתפו במשהו מהחיים שלהם שבו הם מרגישים שהם מבטאים את האמונה שלהם בקב”ה.
לכל אחד מאיתנו יש צורה קצת אחרת שבה משתקפת היותו אדם מאמין, וכל אחד יכול למצוא דרך השבת ערוץ נוסף להתחבר לאמונה שלו.
בפעולה זו ניסינו לעמוד על מרכזיותה של השבת ביהדות. הבנו שיום השבת הוא כנגד בריאת העולם וגם זכר ליציאת מצרים, כלומר שמירת השבת היא הצהרה מצד כל מי ששומר אותה שהקב”ה הוא בורא העולם והוא הבוחר בעם ישראל, שתי אמונות בסיסיות ביותר! לא מדובר בעוד מצווה רגילה, שבת היא ביטוי לאמונה שלי, שהיא אבן פינה בעבודת ה’ שלי!
מהסיבה הזאת בחרנו להקדיש מערך שלם לעניין השבת.
מומלץ לערבב את הפתקים כאשר מחלקים אותם לחניכים. עשר המשימות הראשונות מתאימות גם לפעולה בחוץ, עשר האחרונות מתאימות רק למי שנמצא בחדר.
“בָּרוּךְ אַתָּה… אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשֶׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ…”
“ושמרו בני ישראל את השבת… ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם …”
דלהכי (כאן) קרא הכתוב שבת בשם אות להורות לנו על גודל עניינו – והוא דומה לאחד מבעלי המלאכה והמסחר שמציב על ביתו מבחוץ איזו אות ושלט, שמציין לפני כולם [את] מלאכתו ומסחרו. והנה כל זמן שהאות ניצב על הבית מבחוץ, מורה לנו שהבעל מלאכה הזה הוא דר עדיין בדירה הזו. אף אם לפעמים נוסע לדרך על איזה (כמה) ימים, מכל מקום עדיין לא עקר דירתו מהבית הזה מכל וכל. מה שאין כן (לעומת זאת), כשניטל האות מבחוץ לקובעו במקום אחר, מוכח (זוהי הוכחה) שהבעל מלאכה הזה כבר עקר דירתו מכל וכל מהבית הזה, ואינו מצוי בו כלל – כן הוא ממש בעניין שבת, כי הוא אות המעיד שהשם יתברך ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי.
והוא גם כן אות על איש ישראל הנושא את נס התפארת הזה על עצמו (רוצה לומר השומר שבת ומקיימו) שהוא מאמין בהקב”ה שהוא בורא העולם ומחדשו… ועל כן אף אם אירע שעבר על איזה (כמה) מן המצוות, עם כל זה – האות הזה ניצב להעיד על האיש הזה כי עדיין הוא דר בדירתו הראשונה, רוצה לומר שאיש ישראל הוא כמקודם שקדושת ה’ בתוך לבבו. לא כן אם חס ושלום מחלל את השבת, בזה הוא מסלק האות מעל עצמו ומראה שבפנימיות לבבו כבר אינו מאמין בשם יתברך וכבר הוסר מקדש ה’ מתוך לבבו.
ועל כן אמרו חז”ל: כל המחלל את השבת, כאילו כפר בכל התורה כולה.
(ספר שם עולם חלק א פרק א)
כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּפִלְאֵי הַבְּרִיאָה, וּמְבָרֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהֵם מַעֲשֵׂי ה’ וְגִלּוּיֵי חָכְמָתוֹ הָאֵין סוֹפִית, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב: “מַה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'” וכו’, מִתְחַזֶּקֶת בּוֹ אֱמוּנָה פְּנִימִית. אַף שֶׁאֵין הוּא בַּמַּדְרֵגָה לְהַכִּיר אֶת הקב”ה מִתּוֹךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר סְבִיבוֹ (בְּחִינַת “וְקוֹנֶה הַכֹּל”), עַל כָּל פָּנִים יִתְפַּעֵל מִנִּפְלָאוֹת הַטֶּבַע, כְּגוֹן מֵהַסֵּדֶר הַנִּפְלָא הַקַּיָּם בַּבְּרִיאָה; וְהַהַתְאָמָה הַנִּפְלָאָה בֵּין כָּל חֶלְקֵי הַבְּרִיאָה, אֵיךְ כָּל דָּבָר מַתְאִים עִם חֲבֵרוֹ; וַאֲשֶׁר הַכֹּל הוֹלֵךְ לְתַכְלִית אַחַת, וְכַדּוֹמֶה.