תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א: לימוד

פתחו את הפעולה בלימוד. בנספח 1 תמצאו שלל מקורות וקטעים העוסקים בשליחות ועשייה בליווי של שאלות לדיון.

בחרו שניים-שלושה קטעים המעוררים בכם עניין, הכינו דף לימוד ולימדו ודונו עליהם עם חברי השבט.

שלב ב: דילמות בשירות לאומי

בשלב זה נרצה להכיר מקרוב דילמות שבנות שירות מתמודדות איתן במהלך השירות שלהן. הרבה פעמים הבנות צריכות להחליט החלטות מאתגרות כדי להפוך את השירות שלהן למשמעותי ביותר. לפעמים זה דורש יצירתיות, לפעמים ויתורים ואף גבורה. מתוך היכרות עם מצבים אלו נוכל ללמוד גם אנו על חיינו, ונעמיק את תודעת השליחות בבחירות ובהחלטות שאנו מקבלים.

חלקו את הקבוצה לקבוצות קטנות ותנו לכל קבוצה דילמה (נספח 2). לאחר כמה דקות רכזו שוב את כולם, וכל קבוצה תשתף בדילמה שלה ובתשובותיה לשאלות.

שלב ג: שירים לזכרה של אורי אנסבכר הי”ד

הקדישו זמן לזכרה של אורי דרך שירה כדי להעמיק בחייכם את תודעת השליחות ואת רוח העשייה המשמעותית.

מומלץ לשיר שירי סעודה שלישית המוכרים לכלל חברי השבט. אפשר גם לשיר את השירים ששרו באירוע לזכרה של אורי ז”ל (נספח ‘אלבום לזכר אורי’ מצורף בנפרד).

נספחים

נספח 1 – קטעי לימוד

• “רינה,

את כבר כמעט בת שש עשרה. האם מסוגלת את להאמין, שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך?

לחרק, החי רק ימים מועטים, נדמה ודאי שהוא חי תקופת-זמן עצומה. אולי מסיבה זו נראה לנו, שיש לנו עוד נצח שלם של חיים. האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו. עליו להשתדל למצות אותם עד תומם. כיצד למצות אותם, איני יכול לומר לך. אילו הייתי יודע בבירור, הרי שמחצית מחידת-החיים הייתה נפתרת.

אני רק יודע, שאיני רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר, שאני ככל שאר בני-האדם שאצים ורצים כמו חרקים, רצוא ושוב, ולעולם אינם עושים דבר, חוזרים על שגרת חייהם ויורדים אלי קבר בהשאירם צאצאים, שרק יחזרו על ה’לא כלומיות’ שלהם עצמם” (מכתבי יוני, יוני נתניהו הי”ד).

• האם אתם מזדהים עם דבריו של יוני נתניהו? כיצד?
• כיצד נוודא שחיינו לא יעברו ב’כלומיות’?

• האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות… את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב”ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן – היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות (הרב סולובייצ’יק).

• האם אתם מרגישים שהמושג שליחות רחוק מכם או קרוב אליכם?
• כיצד הרב סולובייצ’יק מציע להתייחס לתפיסת השליחות בחיים? כיצד זה תורם לאדם?

• מילת אהבה גזורה ממלה יהב לשון תן. שהנתינה מביאה לאהבה הנתינה לבריות מביאה לאהבת הבריות, הקרבה ונתינה לאומה מביאה אהבת האומה, והנתינה ומסירות לכבוד הבורא מעוררת אהבת השם.

ככל שמרבה האדם לתת וככל שגדלה הקרבתו והתאמצותו לתת אף שקשה לו כן גדל הקשר ועבותות האהבה מתרבים, זוהי סיבת אהבת האומן למלאכתו. והאם לבנה עמל רוחה, חיבת הסופר לפרי רוחו והרב לתלמידו, ורוב האהבה כרבוי הנתינה.

גם המלה ‘תאב’ גזורה מאהבה, ע”י ה’הב’ הנתינה נעשה האדם תאב וחפץ בדבר, וזהו ללא כל טעם וסברה, אלא טבע האדם הוא. שכיון שהמשיך האדם את עצמו לתוך הזולת, נעשה האדם אחד עם השני (הרב דסלר).

• מה מתעורר באדם העסוק בנתינה?
• האם אתם מצליחים לזהות בחייכם את הקשר בין נתינה לאהבה?

• הרב מאיר צוקרמן, בנו של הרב אברהם צוקרמן ז”ל, מספר על אב שהיה עסוק בעשייה. הרב צוקרמן היה מתנייד בתחבורה ציבורית ומגיע לנתיב מאיר, למירון, לנחלים, לשדה יעקב ועוד. “הוא היה שותף מלא בהקמה של המוסדות הללו. החל מקשר עם הרשות המקומית, המשך בקשר עם אנשי המקום, גיוס תלמידים ומשאבים ועוד. כפר הרא”ה הייתה באמת אם ישיבות בני עקיבא, כי היא הקימה את הישיבות הבאות. ככל שהתבגרנו שמחנו בעשייה הציבורית שלו, אבל אני לא מרגיש שזה בא על חשבוננו. למדנו ממנו הרבה. הוא דרש מעצמו הרבה יותר מהאחרים. תמיד היה זה שאכל את הגבינה היבשה והלחם הישן בבית, כי ‘אוכל לא זורקים’. הוא תמיד הסתפק במועט, היה מאוד מסודר וניצל את הזמן. גדלנו עם אבא שלמד הרבה, ומצד שני היה לו רוחב דעת. זה היה אבא שיכול לצטט משפטים שלמים משירים של ביאליק וטשרניחובסקי, וכשהיה בבית גם סיפר לנו סיפורים לפני השינה.

הרב אריאל מספר: “זו הייתה ישיבה של תנועת נוער, שהייתה בה אווירה חברתית. הרב נריה והרב צוקרמן, בפיקחותם, נתנו לנו תחושה שהנוער מנהל את הישיבה, שהכול תלוי בנו והם רק מייעצים”. באותה תקופה, הוא מספר, לרב צוקרמן עוד לא היה אפילו זקן, “והסתובבה שמועה שהזקן של הרב נריה הוא תוצאה של החלטת חברים”. עם זאת, אומר הרב אריאל, הייתה אווירת לימוד רצינית מאוד בישיבה. “שניהם היו תלמידי חכמים, אבל התנהגו כמו מדריכים, מה שהביא לאווירה מיוחדת של יוזמה עצמית”.

הרב שמחה וייסמן, שהיה ר”מ בישיבה במשך עשור והיום עומד בראש ישיבת נועם בירושלים, מספר: “השנינות והפסקנות שלו יכלו לגרום לאנשים לחשוב שיש בו קושי, אבל בפנים הייתה בו רכות. יחד עם המוסרניקיות הייתה בו חביבות ואהבה לאנשים, וזה מה שגרם לו לזכור את כל התלמידים. הציבור הפשוט היה מחובר אליו, וככל שהכרת אותו יותר, התחברת אליו יותר”.

דני הירשברג, מזכ”ל בני עקיבא, מספר שבסוף הקיץ האחרון לחייו של הרב צוקרמן הביא קבוצה של 400 נערים ונערות לשמוע שיחה מפי הרב צוקרמן, ובתחילת חודש תשרי הגיע אל הרב צוות מחוז חיפה להתייעץ איתו על נושא חודש הארגון. הפעם הראשונה שבה נפגש הירשברג עם הרב צוקרמן הייתה 23 שנים קודם לכן, כשהתחיל לכהן כרכז מחוז בתנועה. “נדהמתי לראות יהודי בן 75 יושב כחבר מליאה בבני עקיבא, שמגיע לכל ישיבה בקפדנות ומדבר על בני עקיבא כאילו הוא חי בתנועה. הוא האמין בתנועת בני עקיבא ובכוחו של הנוער. בשיחה שהוא נתן לקבוצה הוא דיבר על מה הוא מדריך ומה היא מחויבות ואמר ‘בתנועה שלנו’. הוא תמיד דיבר איתי על מה שקרא ב’זרעים’ האחרון, ושאל על חוברת ההדרכה החדשה שיצאה. הוא פשוט חי את זה”. הירשברג אומר שהאמונה הזאת של הרב בדרך גרמה לכך שילדיו ונכדיו נשלחו לחינוך ממלכתי דתי ולבני עקיבא, מה שלא היה נהוג אצל כל ראשי הישיבות.

• מהם החלומות והתכונות שהובילו את הרב צוקרמן?
• אילו תכונות לדעתכם הובילו אותו להיות גדול בעשייה ובלימוד כמו שהיה? אילו תכונות וערכים של הרב צוקרמן הייתם רוצים לאמץ?

• לגמור כמו ברנר (אריאל הורוביץ)

אם הייתי חי בדיקטטורה אפלה 
האם היה לי אומץ לעמוד מולה 
לרוץ אל השוטרים – לזרוק להם קללות 
כשהם על הסוסים ויש להם אלות 
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא 
אין טעם לכאלה שאלות 

אם הייתי בן למשפחה מוכת רעב 
אי שם בהודו או בחוף השנהב 
האם על חיי הייתי אז נלחם 
עוזב את בית הוריי – יוצא אל העולם 
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא 
אין טעם לכאלה שאלות 

עמוד בתל אביב באמצע הרחוב 
הבט סביב – פה טוב 

אם היו עדיין נלחמים בחרבות 
על לב אישה או סתם על כבוד 
האם אני הייתי על יריבי גובר 
ולא נופל בשלג ומת כמו משורר 
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא 
אין טעם לכאלה שאלות 

עמוד בתל אביב באמצע הרחוב 
הבט סביב – פה טוב 

מה בא לך שנעשה עכשיו – 
לא חייבים תוכנית 
אפשר לקנות שתייה בפיצוצייה 
ולתת לרגליים להחליט 
עמוד בתל אביב באמצע הרחוב 
הבט סביב – פה טוב 

אם הייתי חי כאן לפני מאה שנה 
האם הייתי בין מקימי השכונה 
באמצע שום מקום – ישן באיזה חדר 
תנים מייללים – אתה פוחד לגמור כמו ברנר 
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא 
אין טעם לכאלה שאלות 

עמוד בתל אביב באמצע הרחוב הבט סביב 
כמו שלט ענקי היא מהבהבת על החוף למרחקים – 
פה טוב

• מה אתם חושבים על המדבר בשיר? מה הפער בין הבתים לפזמון?
• האם אתם מרגישים על בשרכם את הפער שמצטייר בשיר?
• מה לדעתכם עלינו לעשות כדי לפתור את הבעיות האלה? אילו תכונות עלינו לפתח בעצמנו?

• “כי אם החרש תחרישי” אחר שהכתוב הבטיח ואמר “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם” (ויקרא, כו). וכל ישראל היו באותה צרה, כמבואר למעלה, אם כן יתחייב כי רווח והצלה יעמוד ליהודים. ולפי שהיה לך מקום למחות ואינך מוחה ואת ובית אביך תאבדו. ואם תאמר “לכל יש זמן, ועדיין יש שהות לבא אל המלך להתחנן לו בתוך שנת הגזירה ולהמתין עד העת שתיקרא” כאשר כבר אמרנו. ומי יודע אם לעת כזאת – ומי יודע אם לעת האבדון אשר היא מזאת השנה לשנה אחרת תחיי אז ותוכלי להושיע את ישראל. עיין דברם “אל תאמר לכשאתפנה אשנה” (אבות ב’) (עקידת יצחק, רבי יצחק עראמה, מגילת אסתר, עמוד א).

• מהו המסר המרכזי שאפשר לקחת מהקטע?
• מה משמעות המשפט האחרון: “אל תאמר…” וכיצד הוא קשור לנקודת מבט לאומית ולתגובה על המציאות?
• האם אתם מרגישים שאתם פועלים בצורה דומה כלפי המציאות הישראלית? היכן? מדוע?

 נספח 2: דילמת בשירות הלאומי

דילמה 1: דילמה זו שונה מהבאות. היא מביאה עמה סיפור מקורי נרחב. אם הקבוצה קטנה, אפשר לפתוח בדילמה הזאת לכולם

לפני כמה שנים הייתה בבת עמי בת שירות נפלאה, איילת שמה. היא באה להתנדב במסגרת גרעין שירות הלאומי של בת עמי בנתיבות, והתנדבה בבית הספר היסודי המקומי. שם היא שמה לב שיש ילדים שמשוטטים בזמן השיעורים בחוץ. לא מדובר בבית ספר תיכון, שבו השוטטות הזאת יכולה להיות הגיונית, אלא בילדים צעירים מכיתות נמוכות. היא ניסתה להתקרב אליהם ולקרב אותם. בהתחלה הילדים נרתעו ממנה. “הינה מגיעה אלינו עוד אחת עם ביקורת”, “מגיעה לצעוק, להעניש, לבקר, לדרוש”, “רוצה להחזיר אותנו לכיתה”. אבל לאט-לאט רכשה איילת את אמונם והתחילה לדובב אותם. “למה אתם מחוץ לכיתות?” “כי לא טוב לנו בכיתה”, “אנחנו שונאים את בית הספר”. “מה אתם כן אוהבים לעשות?” “כלום”. “במה אתם טובים?” “בכלום”, “בללכת מכות”, “בלגנוב”, “בלעצבן את המורה”. איילת קיבלה אגרוף בבטן. למה שילד ישקיע בלימודים כשכל כך לא טוב לו? ולאן הוא יכוון את עצמו לעתיד אם הוא בטוח שהוא לא טוב בכלום? יש ילדים שלא מאמינים בעצמם, שלא רואים עתיד, שלא חווים הצלחה בשום תחום, שלא מסוגלים לחלום…

עצרו כאן את הסיפור וחשבו: כיצד הייתם פועלים במצב כזה?

לאחר מכן המשיכו בסיפור:

איילת החליטה שהיא לא עוצמת עיניים מול המציאות, ומייד התחילה עם רכזת השירות הלאומי שלה לחלום את חלומם ויזמה את התוכנית “יוצרים חלום”, תוכנית העצמה לילדים ששמה דגש על פיתוח תחושת מסוגלות, על חוויות הצלחה והצמחת שאיפות ומוטיבציה. כל ילד בתוכנית מקבל מקום והופך לחלק מקבוצה שבה כל אחד נחוץ למיצוי כישרונות אומנותיים, ויחד הם מעלים הצגה מקצועית ומרגשת בסוף השנה.

צוות בית הספר שבו התחילה התוכנית לא האמין שהילדים שבבית ספר מתמודדים עם כל כך הרבה אתגרים הופכים על הבמה לכוכבים זוהרים ומעלים הצגה שעבדו עליה כל השנה.

זוהי השנה השביעית של התוכנית, והיא התרחבה ופועלת במקומות נוספים, כדוגמת דרום תל אביב, מצפה רמון, דימונה, באר שבע, אופקים ושדרות.

חלק מבוגרי התוכנית, ילדים שלא האמינו בהם והם לא האמינו בעצמם, הפכו למדריכים בתוכנית, ולא רק שהם מעיזים לחלום אלא שהם אף מגשימים את החלומות של עצמם ומעודדים אחרים לחלום ולהגשים את חלומם.

דילמה 2:

שחר שירתה בגרעין בשדרות. התפקיד שלה ביום-יום היה ליווי ילדים בעלי קשיים חברתיים בבית ספר יסודי, ואחר הצוהריים היא שירתה במועדונית לילדים בסיכון. היא השקיעה מאוד בתקנים שלה, ובעת הצורך נמצאה בהם גם שעות נוספות. כשהיה לה עוד קצת זמן היא השקיעה בביקורי בית אצל הילדים שהייתה בקשר איתם כדי להעמיק איתם את הקשר האישי. שחר הייתה ידועה כבת שירות מסורה, והילדים אהבו אותה מאוד. גם ההורים שלהם העריכו אותה ושמחו על הקשר איתה. בשל כך היא הייתה מוכרת וידועה בקהילה כבחורה מסורה מאוד.

שחר שירתה בשנה של מבצע צוק איתן. בימי הלחימה הייתה שדרות תחת אש ונזקקה להרבה סיוע ותמיכה. נציגי הקהילה פנו לשחר וביקשו ממנה להישאר בתקופה זו בשדרות, להתנדב כמוקדנית ולעזור להפעיל ילדים במקלטים.

שחר הבינה שפנו אליה מתוך צורך אמיתי וכי רואים בה בחורה מסורה לתפקיד ולשליחות שלה בשדרות גם מעבר לתפקיד שלה. ואולם בינה לבין עצמה היא פחדה להישאר בשדרות בזמן מלחמה. והיה לה בית חם ובטוח שחיכה לה בצפון, והיא הייתה שמחה ורגועה לחזור אליו. שלא לדבר על דאגות הוריה, שהתקשרו אליה כל היום וביקשו שתחזור הביתה. זה הרי לא חלק מהגדרת התפקיד שלה.

מה על שחר לעשות? האם יש מעשה שהוא הראוי? כיצד הייתם מתמודדים במצב כזה?

איזו בחירה היא בחירה ‘שליחותית’ יותר?

דילמה 3:

סוף חודש הארגון מתקרב. מתרגשים לקראת השם החדש! חב”ב עסוקים כבר חודש במחשבות על ההשבעה הבלתי נשכחת שהם הולכים לארגן. בכל יומיים הם פונים לרננה הקומונרית ברעיון אחר: “נקשור להם את העיניים, נוביל אותם לפארק, נעמיד מצלמות, נשפוך עליהם מי קרח ונראה איך הם מגיבים”, “ניסע לחוף הים ונכריח אותם לטמון את ראשם בתוך החול”, “נביא מזרנים, הבוגרים ישכבו עליהם בנוח והם יעסו אותנו חצי שעה”, “נריץ אותם על החוף עם שקי חול כמה שיותר זמן, ובסוף הם יכינו לנו ארוחת ערב”. רננה מזועזעת בכל פעם מחדש ופוסלת על הסף את כל הרעיונות. החברים כועסים עליה ולא מבינים למה הבחורה ה’חינוכית’ הזאת הורסת להם את כל מה שהם רוצים לעשות, ואומרים שהיה יותר כיף כשלא הייתה קומונרית. הם מאיימים שבסוף הם יעשו מה שהם רוצים באישורה או בלעדיו.

רננה מתוסכלת ולא מבינה איך הם לא רואים את הבעייתיות ברעיונות האלה. ויותר מזה, היא נורא נפגעת שאחרי שהיא נותנת את נשמתה יומם ולילה בחודש האחרון, התחושה שלה היא שלא מעריכים ולא אוהבים אותה בסניף בכלל.

מה על רננה לעשות? כיצד היא צריכה להגיב?

לזרום עם הרעיונות? להתנגד בכל הכוח?