שבת הוקרה לשירות הלאומי- בוגרים

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א: מהי שליחות?

פתיחה: ספרו לחניכים את הרקע לפעולה זו.

אפשרות א: הקריאו לחניכים את הסיפור ‘האיש הקטן’ (נספח 1).

בסיפור תפגישו את החניכים עם אדם שחייו ריקים מכל שליחות או מהות שגדולה מעצם קיומו, ולכן חייו אפרוריים כל כך. המפגש עם הקיצוניות הזו יאפשר לכם לפתוח דיון:

• מה אתם חושבים על האיש הקטן? האם הייתם רוצים חיים מסודרים ונוחים כמו שלו?
• איזה מעשה או שינוי יכול להביא את חייו של האיש הקטן להיות משמעותיים יותר?

 

אפשרות ב: ערכו לימוד ודיון בעניין שליחות האדם בזמן ובמקום המדויק לכל אדם, על פי הרב סולובייצ'יק (נספח 2).

 

לאחר שתשמעו את התשובות הסבירו להם מה משמעות המושג. אפשר להשתמש בהגדרה המילונית של המילה ‘שליחות’:

“מעשה בעל משמעות גדולה, שמקורו באמונה פנימית ולא בציפייה לרווח אישי” (מתוך האתר מילוג).

 

פזרו על הרצפה כרטיסיות שכתובות בהן נקודות בחיי החניכים (נספח 3), ובקשו מכל חניך וחניכה לחשוב על שליחות שיכולה להתקיים בחיי היום-יום.
עשו סבב, וכל חניך וחניכה ישתפו מהי השליחות שבחרו מתוך כרטיסייה מהכרטיסיות המפוזרות, ומה הם מוכנים להקריב למען השליחות (אפשר גם לעשות שיתוף בזוגות: מתחלקים לזוגות, וכל אחד משתף את בן זוגו).

 

שלב ב: סיפורים על בנות שירות

חלקו את השבט לקבוצות קטנות ותנו להם לקרוא סיפור על עשייה של בנות שירות לאומי (נספח 4). בקשו מכל קבוצה לשתף בקצרה מה הסיפור שקראו ובמה מתבטאת השליחות של אותה נערה, מה הם לומדים ממנה.

 

שלב ג וסיכום: הוקרה לבנות השירות לאומי

למדנו מהי שליחות, פגשנו את האיש הקטן שחי חיים קטנים וראינו שאנחנו רוצים לחיות חיים מלאי שליחות גם אם זה דורש מאיתנו לוותר על כל מיני דברים. ראינו כיצד תודעת שליחות וחיי עשייה יכולים לפרוח בשירות לאומי משמעותי, וקיבלנו מכך השראה לחיינו האישיים.

חשבו על בת המשרתת בשירות לאומי בסביבתכם (אחות, בת דודה, קומונרית, בת שירות מבית הספר, מהמועדונית, מקופת החולים וכו') והעניקו לה אות הוקרה אישי (מדריכים: מומלץ להכין מראש תעודה יפה ולצרף אליה שי קטן, ספל שוקולדים, לדוגמה). הסבירו לחניכים שחשוב לנו בתקופה זו לחזק את בנות השירות הלאומי ולהוקירן בעקבות הרצח של אורי אנסבכר הי"ד, ששירתה שירות משמעותי, ועתה ברצוננו להוסיף אור ולחזק את דרכה.

 

נספחים:

נספח 1 –

האיש הקטן 

פגשתי פעם איש קטן. הוא חי בבית קטן, וכל חייו התנהלו במסלול קבוע וקטן. המחשבות שלו אף הן היו קטנות, וסדר יומו היה קבוע, וללא יומרות.

בבוקר צלצל השעון הגדול, והאיש הקטן נבהל. המחוגים הגדולים אמרו לו: איש קטן, קום מהר ורוץ לעבודה! 

בעבודה השעון הגדול צרח נורא, בכל כוחו: השעה 8:00, והאיש הקטן ידע שעכשיו הוא צריך לעבוד. בשעה 13:00 שוב הודיע לו השעון: הגיע זמן ארוחת הצהריים, ובשעה 15:00 אמר לו השעון: איש קטן, אתה משוחרר עד מחר, התייצבות בשעה 8:00!

האיש הקטן חזר לביתו, לחץ על כפתור הטלוויזיה הגדולה. בשעה 19:00 בדיוק כיבה את המכשיר, אכל ארוחת ערב, וכשסיים לאכול, הדליק את מכשיר הטלוויזיה שנית ב-20:15 כמו בכל ערב. ב-22:00 כובה המכשיר סופית לערב זה, והאיש הקטן עלה על מיטתו כאשר עיניו תלויות בתחינה בשעון הגדול שמעל לראשו.

לאיש הקטן היה הכול, כלום לא חסר לו, מלבד איזו אהבה קטנה, עניין קטן, אושר קטן, טעם קטן לחייו הקטנים…

 

נספח 2:

האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות… את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב”ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן – היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות (הרב סולובייצ'יק).

 

• האם אתם מרגישים שהמושג שליחות רחוק מכם או קרוב אליכם?
• כיצד הרב סולובייצ'יק מציע להתייחס לתפיסת השליחות בחיים? כיצד זה תורם לאדם?

 

נספח 3 – נקודות בחיי היום-יום:

חוג כדורסל

הכנת אוכל לבית הספר

לימודים כדי לקבל ציונים טובים

החדר שלי

סבא וסבתא

משחק במחשב

צפייה בטלוויזיה

שיחה בטלפון נייד

משחק בפארק או במגרש

המקום הקבוע שלי כשנוסעים ברכב

האוכל שאני הכי אוהב/ת שההורים מכינים

קריאת ספרים

טיולים בימי חופש

חיית המחמד שלי

אופניים

שותפות בעבודות בבית

התנדבות קבועה

קניות בסופר

נסיעה באוטובוס

אחר

 

נספח 4:

סיפור 1:

כשהייתי בת 11 הסתכלתי באבי בעיניים דומעות ושאלתי אותו: "מדוע אנחנו חייבים לעזוב?" לא הבנתי למה פשוט לא יכולנו להישאר בישראל לתמיד.
הטיול עם אבא שלי לישראל שינה את חיי. מאז ידעתי שישראל הוא המקום שאליו אני שייכת.

אבל חיי נמשכו כהרגלם באמריקה. הלכתי לבית ספר מדהים, ישיבת נועם, והוא החדיר בי את אהבת ישראל. אחר כך המשכתי לתיכון כמו כל החברים בגילי. שם נודעתי כבחורה הציונית שפניה הוארו בכל פעם שדיברו על ישראל. כולם ידעו שאני רוצה לעלות.
הייתי שוכבת במיטה שלי וצופה בסרטונים של 'נפש בנפש' כשדמעות זולגות על לחיי. כל כך רציתי להיות בעצמי זאת שעולה על המטוס. אז למה שלא אגרום לזה לקרות? ידעתי שיום אחד זה יקרה, ופשוט לא יכולתי לחכות.
ואז, בכיתה ט', שמעתי על תוכנית נעל"ה. לא ידעתי על זה הרבה מלבד שמדובר בתוכנית חינם ללימודי תיכון בישראל. חברה של אחותי השתתפה בתוכנית.
החלטתי שאני הולכת על זה. דיברתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שאני מתכוונת ללכת לריאיון. לאחר זמן מה קיבלנו טלפון שבו בישרו לי שהתקבלתי לתוכנית. הייתי בעננים!

הגעתי לבית ספר מדהים ששמו אולפנת אמנה. שם הכרתי את החברות הכי טובות שלי, שהיום הן גם המשפחה שלי בישראל. היה לנו שם צוות מדהים שדאג לנו ועבד קשה כדי שנהיה מאושרות בישראל.

בהוקרה על כל הטוב שישראל נתנה לי החלטתי שחשוב שאתן לה בחזרה. כיום אני מתנדבת בשירות לאומי בגבעת זאב. החוויה לא פשוטה, אבל זאת תחושה מדהימה להרגיש שאני יכולה להחזיר טובה למדינה שנתנה לי כל כך הרבה. לפני כמה חודשים החלה לנקר בראשי השאלה אם להמשיך ולעשות שנה שנייה. די מהר הגעתי למסקנה שכן, ורק נותר לי למצוא היכן. שירות לאומי בתפוצות דרך 'בת עמי' עלה כאפשרות.
בסופו של דבר שובצתי בבית הספר SAR בריוורדייל שבניו יורק. אני באמת מתרגשת לעבוד בבית ספר מדהים ולהפיץ את אהבתי העמוקה של ישראל לילדים הנפלאים בבית הספר ובקהילת ריוורדייל המדהימה. אני מאחלת לי ולכל השליחות הצלחה במשימה החשובה.

עטרה טרודלר

 סיפור 2:

“זהו! חזרתי הביתה!” זה המשפט שאמרתי בחמישי האחרון כשנכנסתי לבית שלי אחרי שהחזרתי את כל הציוד שלי מדירת השירות שבה התגוררתי בשנה האחרונה. משפט תמים ופשוט, כי הרי באמת חזרתי אל הבית שלי, אבל עכשיו, במבט לאחור, מעולם לא עזבתי. כדי להסביר את כל זה אני צריכה לחזור אחורה שנתיים וקצת.
לפני כשנתיים התחלתי את תקופת השירות הלאומי שלי במרכז בשבילוד. עברתי קורס הדרכת טיולים עם אנשים מקסימים והדרכתי בשבילים חדשים, גיליתי על עצמי ועל הסביבה דברים חדשים, גיליתי את הקסם שפשוט סובב את כל הארץ שלנו, איך בכל פינה מסתתר משהו חדש, ואם רק נתבונן אפשר לגלות היסטוריה שלמה, סיפורים שלמים, עולמות עצומים בכל מקום.

קיבלתי כלים של מפגש עם אנשים, עמידה מול קבוצה, ביטחון עצמי, אמונה בעצמי, ובמהלך שנה שלמה הולכתי אנשים בשבילי הארץ שבה גדלתי בתקווה שהם יחזרו אליה, יכירו אותה וילמדו עליה עוד ועוד. אחרי שנה אינטנסיבית ומלאה בטוב וברצון להתקדם החלטתי שאני רוצה לשנות, ובחרתי בתקן של קליטת עלייה באפרת. הרבה אמרו לי שעשיתי מעבר קיצוני ושזה ממש שונה, אבל הם לא יודעים עד כמה טעו.
בתחילת השנה קיבלתי שרשרת ועליה תליון מפת ארץ ישראל. בעיניי סימלה השרשרת את המעבר בין שנות השירות, מההליכה על הארץ אל הנשיאה שלה קרוב ללב, בכל מקום שאהיה ובכל מפגש. בשנה האחרונה פגשתי ילדים וילדות בני כל הגילים ומכל מיני מקומות ברחבי העולם, שתלתי איתם נרקיסים, שרנו שירים, המחזנו הצגות, קראנו סיפורים, למדנו על ירושלים, על הבית, על ההיסטוריה שמוכיחה שזו הארץ שלנו, ושרנו “בני אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה רחל ולאה”, כי כולנו עם אחד שהובטחה לו הארץ שעל אדמתה אנחנו עומדים כיום.

לא פעם שאלו אותי למה אני לא טסה לאמריקה, והתשובה הייתה פשוטה: זה פשוט לא בוער בי, אני לא מרגישה את החוסר הזה. זה בדיוק מה שהשתדלתי להעביר השנה, את החיבור הזה. גיליתי את היופי של הדקדוק של השפה שלנו ועד כמה כל נקודה משפיעה, גיליתי כמה התקדמות אפשר לעשות כשמתמידים, מקשיבים, מקבלים ועושים רק מאהבה ורצון לטוב. כל כך הרבה דברים למדתי מהשנתיים האלה, מהשילוב של שתיהן עם כל האנשים הגדולים שפגשתי, שנתנו בי אמון מלא וסמכו עליי שאצליח. אז תודה לכם, כולכם, שהאמנתם בי ונתתם לי לעשות ולתת מכל הלב, שנתתם כוחות בעצם היותכם לידי.
לסיום רציתי לספר על מקרה שקרה לי בדיוק שבוע לפני שסיימתי את השירות: אחד מהילדים שזכיתי להכיר וללוות לתקופה קצרה עזב את הקבוצה והלך הצידה. הלכתי אחריו ושאלתי אותו מה קרה, והוא ענה: “עצוב לי כי אני מתגעגע למשפחה ולחברים, אבל אני יודע שישראל זה הבית, ולכן אני נשאר כאן”. נשארתי חסרת מילים, וכל מה שיכולתי להציע לו זה חיבוק, כדי שידע שהוא לא לבד. אבל המשפט הזה, התמים, שנשמע מפה של ילד שעוד מעט יתחיל שנת לימודים ביסודי בארץ חדשה, מסכם את הכול. חזרתי הביתה, אבל בעצם תמיד הייתי כאן ותמיד אשאר.

 סיפור 3:

נעמה, בת שירות בחדרי לידה בביקור חולים, מספרת על סדר היום שלה במחלקה: "אנחנו מתחילות את היום ב-7:00 בבוקר, והמשמרת נמשכת עד 15:00", היא מספרת. "היום שלי מתחיל בהזמנת ציוד סטרילי למחלקה, חלוקת ערכות לידה וסידור ציוד בחדרים, ואחר כך אני מתעסקת בלקיחת מדדים לנשים ובעזרה בכל מה שצריך". נעמה עוזרת בחלוקת ארוחת בוקר ליולדות, ולפעמים נכנסת ללידות עצמן ותומכת ביולדות במהלך הלידה. "יצא לי לראות לידות, זו חוויה מדהימה", היא מספרת בהתפעלות על החשיפה שלה לעולם הזה.

עמית, בת שירות בתינוקייה, מספרת שהעבודה היום-יומית שלה היא עזרה לאחיות במחלקה וטיפול בתינוקות. העבודה בתינוקייה דורשת אחריות גדולה. "בהתחלה די נזרקנו למים, לא הייתה הכשרה ממש, אבל הצוות מסביר בסבלנות על העבודה", עמית מספרת. "במהלך היום היולדות עייפות וצריכות מישהי שתהיה לידן, והרבה פעמים צריך ללמד את היולדות עצמן כיצד לטפל בתינוק. בהתחלה זה מפחיד, אבל עם הזמן צוברים ביטחון ומתרגלים". עמית מדגישה: "אני באמת מרגישה נצרכת, והאחיות מזכירות לנו את זה בכל יום. זה מספק מאוד".

תפקידן של בנות השירות במחלקות מרכזי וחשוב. גם משימות קטנות שאצלן כבר נעשות בשגרה יכולות להשפיע ואפילו להציל חיים. נעמה מספרת על מקרה שקרה לה במחלקה: "הגעתי לעבודה, והייתה שם יולדת שאושפזה לקראת לידה. חיברתי אותה למוניטור בקבלה, ולאחר כמה דקות שמעתי משהו לא תקין, היו צפצופים שהצביעו על מצוקה של העובר. קראתי מיד לאחות האחראית, והיא הזעיקה את הרופאים. היולדת נכנסה בתוך דקות לחדר ניתוח". נעמה משתפת במבוכה: "מבחינתי זה משהו שגרתי", אבל מתברר שתגובה כזאת מצילה חיים. נעמה מוסיפה: "בתחילת השנה עצרה אותי אישה במסדרון, וזכרה שעזרתי לה לאחר הילדה ליטול ידיים. בעיניי זה דבר קטן, אבל בשבילה זה היה משהו גדול".

עמית מספרת על מקרים לא פשוטים שהיא נתקלת בהם בעבודתה בתינוקייה בבית החולים. לפעמים נולד תינוק שאימא שלו לא יכולה לטפל בו מכל מיני סיבות. האימהות האלה משאירות את התינוק בבית החולים, ובנות השירות מאמצות זמנית את התינוק עד שהרווחה מתערבת. "עשינו חלוקה בינינו. בכל שלוש שעות היינו מאכילות אותו ומחליפות לו, חיבקנו אותו ודאגנו לו".

סיפור 4:

בבאר שבע זו כבר מסורת: בנות הגרעין בשכונה ג' התארגנו להדלקת נרות משותפת עם הקשישים והקשישות בעיר. כל בת או שתיים עם חניכים מהשכונה ומשפחה מהקהילה הלכו לבית של אחד הקשישים להדלקת נרות משותפת. תהילה אורן, בת שירות בגרעין, מספרת על החיבור המיוחד בין כולם: "אנחנו מאמינים בלחבר את האוכלוסיות השונות בשכונה. כולם נהנים מזה. לילדים זה ערך מוסף, והקשישים תמיד שמחים שהילדים מגיעים, הם מכינים להם כיבוד יש להם את מי לפנק", היא מספרת. הבנות הכינו בינגו, הדליקו נרות ושרו שירי חנוכה עם הקשישים. "זה יוצר חיבורים", תהילה מדגישה.

בבאר שבע, כאמור, זו פעילות שמתקיימת זה כמה שנים. הבנות מספרות שהקשישים שמחים מאוד על הגעתן. "הקשישות הביאו את החברות שלהן, שחלקן לא יצאו מהבית כבר הרבה זמן", תהילה ממשיכה, "ולאחר הפעילות הן מתקשרות להודות ולספר כמה הבנות משמחות אותן". שכונה ג' בבאר שבע היא שכונה ותיקה מאוד. מתגוררים בה הרבה אנשים מבוגרים, ובנות השירות מודעות לכך. תהילה מספרת שהקשר עם הקשישים הדדי: לבנות יש מעין בית, והקשישים נהנים מהפגת הבדידות, מהשיח ומהעזרה של הבנות כל השנה.

בחולון נערכו מגוון פעילויות עם הקשישים, חלקן במועדון ואחרות בבתיהם. במועדון הייתה פעילות יצירה שקשורה לחנוכה, הדלקת נרות משותפת, שירים וריקודים. אודאל, בת שירות בגרעין בחולון, משתפת: "הייתה אווירה כל כך שמחה שאי אפשר לתאר. הקשישים התרגשו ונהנו, ואנחנו פי כמה", היא ממשיכה. "הם אהבו וחיבקו ובעיקר שמחו שפשוט באנו". בהדלקת הנרות אצל הקשישים בבתים היה מרגש מאוד. לכל בית הגיעו שלוש-ארבע בנות להדלקת נרות משותפת עם הקשיש. "הקשישים התרגשו מאוד, הם לא האמינו שבאמת באנו רק בשבילם. דיברנו איתם, הם סיפרו הרבה על עצמם". בסופן של שתי הפעילויות יצאו הבנות בהרגשה טובה ובידיעה שהן חייבות לעשות עוד הרבה ביקורים כאלה.

בגרעין הדר בתל אביב חגגו בפעם הראשונה עם אוכלוסיית הקשישים בשכונת התקווה. "כל שאר הפעילויות של הגרעין היו עם ילדים ועם משפחות מהשכונה. הפעם רצינו לגוון ולחבר בין הגרעין לכמה שיותר גילים", מספרת מעיין, בת שירות בגרעין הדר בתל אביב. הבנות ארגנו מסיבת חנוכה בדיור מוגן בשכונת התקווה בנר שמיני. הן קישטו את המקום לחנוכה, תלו שלטים, הכינו בינגו חנוכה, הדליקו נרות, השמיעו שירים ורקדו. האווירה הייתה מיוחדת, והקשישים התלהבו מנוכחות הבנות. מעיין מספרת על החיבור המיידי עם הקשישים: "הקשישים ממש שמחו שהיינו איתם וביקשו שנבוא עוד. בעקבות כך חשבנו שאולי נעשה מזה פרויקט מתמשך, להגיע אליהם לדיור המוגן לעוד חגים או אירועים".

להורדת והדפסת הפעולה