איתור סניפים וכפרי בוגרים
הכרות ראשונית עם סיפור שיירת הל”ה וניסיון להתחבר למסירות הנפש שהייתה להם.
הפעולה בעמודים 20-28 בחוברת למדריך. לצפייה ולהורדה של הלימוד בקובץ PDF לחצו כאן
נעמיד את החניכים במעגל צפוף, חניך אחד בתוך המעגל, מטרתו להצליח לפרוץ החוצה, חניך אחד מחוץ למעגל מטרתו לפרוץ פנימה , נבחר חניך שיודע להקריא בדרמתיות שיקריא את הקטע על המצב בארץ מיד לאחר הכרזת ההחלטה על הקמת מדינת ישאל- מתוך המעגל תוך כדי ניסיונות פריצה.(נספח 1)
נסביר לחניכים, שבתקופה זו ,מלחמת העצמאות שלפני הכרזת המדינה, הגוש היה כמעט תחת מצור מוחלט, היה קשה מאוד לצאת ולהיכנס ליישובים היהודיים מפני הסכנות שארבו להם בדרך.
נחלק את השבט ל 5 קבוצות. כל קבוצה תקבל כרטיסייה של חלק מסיפור שיירת הל”ה תקרא אותה ותציג אותה בפני השבט בדרך מקורית (קריאה, הצגה, חרוזים, וכו’..) לפי סדר האירועים. (נספח 2)
פעמים רבות ראינו ושמענו על מלחמת העצמאות על המחתרות, על גבורת הלוחמים, על ילדים בגילנו שמסרו נפשם, הערימו על החוקים בקשר לגילם רק על מנת להצליח להתגייס למאבק ולמלחמה על ארץ ישראל, על מדינת ישראל…
כתבו על דפים תכונות שאתם חושבים שהיו בטח צריכות להיות לאותם לוחמים שמסרו נפשם והניחו אותם מול החניכים. דוג’: גבורה, מסירות, חברות, אומץ, אהבה לארץ, בטחון, אמונה, דבקות במטרה ועוד..
ושאלו את החניכים:
מדריך יקר מומלץ מאד בשלב זה לשתף את חניכך בחוויה המיוחדת שאתה עברת בהכנה למסע הל”ה…
סיפור גבורת הל”ה הפך ל”אגדת גבורה”. הדמויות העומדות מאחורי הפרשה, התעוזה הרבה של אנשי המחלקה: להגיע לגוש עציון הנצור כמעט בכל מחיר, וחוסר הידיעה האופפת את נפילתם וגבורתם, הפכו את סיפור הל”ה לסמל של הקרבה עצמית למען המולדת והארץ, לסמל של קידוש ה’ ודבקות במטרה, לסמל של אנשים אידאולוגיים אשר מוכנים לוותר על חייהם הפרטיים ולהקדישם למען כלל ישראל. לסמל גבורתו של עמ”י הנלחם על אדמתו וקיומו בה.
אנו יוצאים למסע לילי לזכר מחלקת הל”ה, יותר מ 60 שנה אחרי נפילתם.
במשך הלילה נצעד בנתיב בו הלכו הל”ה ונסיים ב”גבעת הקרב”- בו נפלו אחרוני גיבורי הל”ה.
על ידי צעדה זו אנו רוצים לזכור את הנופלים, ולהזדהות עם גבורתם.
עם החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל, פרצו קרבות קשים, כאשר לערבים יתרון רציני בכוח אדם, באמצעי לחימה ובעזרה מהצד הבריטי שעוד נמצא בארץ ישראל.
הישובים היהודים מופגזים ומותקפים ודם רב נשפך.
המצב בגוש עציון המבודד קשה מאד, הוא נצור ללא אוכל ומים ציוד רפואי ותחמושת, ההתקפות הקשות מפילות חללים ופצועים רבים ושיירות כלי רכב משוריינים המנסות לפרוץ את המצור נתקלות בחסימות ובהתקפות של פורעים ערביים…
הילדים והנשים כבר פונו משם ונשארו רק לוחמים לשמור ולהגן ולהוות קו ראשוני גם בחזית הירושלמית.
יציאת המחלקה מירושלים – לילה ראשון
המחלקה התארגנה ויצאה לדרך בלילה שלאחר ההתקפה.
ההתארגנות המהירה כפתה יציאה מאוחרת – 01:00 אחר חצות, לא נותר זמן רב להליכה. המרחק האווירי שהיה עליהם לעבור הוא כ- 10 ק”מ. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים הכתיבו תוואי ארוך, עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. הניסיון הראשון להגיע לגוש עציון לא עלה יפה, המחלקה נאלצה לחזור מבעוד לילה לירושלים.
מתוך עדותו של אורי גביש – איש יחידת החי”ש במחלקת ה-ל”ה:
“יצאנו קרוב לחצות ונסענו באוטובוס משוריין של ‘המקשר’. על-יד השביל שבין מלחה לעין-כרם הוצב מחסום ונאלצנו לרדת, מכיוון שעיקוף המחסום עם המכונית היה עלול למשוך תשומת לב וחבל היה להפסיד את הזמן על פינוי המחסום…השטח מאוד לא נוח להתמצאות כשלא הולכים על שביל ברור… בלית ברירה ניסינו לפנות קצת מערבה ולעבור לוואדי השני, כדי לא להיתקע לתוך הבתים הקיצוניים של הכפר מלחה, אז נתקלנו במצוק. החלטנו בכל זאת לחזור לוואדי ולנסות למצוא את השביל המוביל אל הפסים (רכבת). עד שהצלחנו – 38 חבר’ה- לרדת את המצוק הזמן התחיל לברוח… בתור תוספת מתח נשמעה ירייה בודדת, ואחריה עוד ירייה ועוד אחת… השעה הייתה כבר 03:00 לפנות בוקר ונשארו עוד שעתיים עד אור היום. הייתה לפנינו עוד דרך של קרוב לארבע שעות הליכה. כך שההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים”.
ההכנות והשיקולים ליציאה השנייה
ביציאה השנייה היו התלבטויות רבות בבחירת נקודת היציאה ונתיב ההליכה. לבסוף נבחרה כבסיס היציאה מהמושבה הנצורה והמבודדת, הר-טוב, היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון מלבד ירושלים. על מנת להגיע לשם נדרשו הלוחמים לנוע ברכב על הכביש הראשי לשפלה, במסווה של שיירת נוסעים תמימה. את הנשק העבירו בהסתר ב”סליק” שעורר בעיות ביציאה מהר-טוב.
את ראשית הדרך תכננו סיירי המחלקה יחד עם רפאל בן-הרויא (מפקד המושבה הר-טוב) המוסר: “חיפשנו את הדרך הקצרה ביותר. רצינו לעקוף את הנקודות המסוכנות… התווינו דרך שתהיה ארוכה ב 8 ק”מ, שכן היה צורך לעקוף את המשטרה הבריטית ונקודה על מסילת הברזל… בגשר של מסילת הברזל היו נוטרים ערבים, לא רצינו שהם יתקרבו לשם כי הנוטרים יוכלו לדווח”.
המחלקה, שמנתה 40 איש, יצאה מסמינר בית הכרם בירושלים בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, אור ליום שישי ה’ בשבט תש”ח ( 15.1.1948 ). הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות ומשוריינות בחלקן, אל המושבה הר-טוב אליה הגיעו בין 19:30 ל 20:30.
השלושה שחזרו לפני כולם
במהלך המסע, נקע ישראל גפני את רגלו וחזר יחד עם שני חבריו להר-טוב.
ישראל גפני:
“אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי דם, ג’ליניט (חומר חבלה) וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבר והכביד על ההליכה. נאומים לא היו… הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך… בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד. אני זוכר שעשינו חנייה ודני ניגש אלי והחליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שניים, את משה חזן ואת אורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החבר’ה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים…”
אורי גביש:
“נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום- מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני. הגענו למקום לפנות בוקר… בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשריים לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול”.
הנקודה שבה נתגלתה השיירה על ידי הערבים
לאחר פרידת השלושה, בשעה 01:00 בלילה, צעדו ה- ל”ה בנחל “זנוח”, ונכנסו לעמק- האלה בצידו הצפוני-מזרחי למרגלות הכפר הערבי בית- נטיף.
על פי עדויות הערבים, בנקודה זו נתגלתה המחלקה על-ידי רועה ערבי מצוריף, עם אור ראשון סביב השעה 06:00 . הרועה רץ לצוריף להודיע על תנועת מחלקה יהודית בשטח.
עדותו של היימיש דוגין – מהכפר צוריף:
“הם הגיעו לאזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים, והן ראו שני צופים מקבוצת ה- ל”ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה’ערב הגנה’. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין…”.
ייתכן שעדות זו משלימה את הידיעה בדבר פגישה עם רועה ערבי. אפשרות אחת היא שאכן היו שתי פגישות שונות (הרועה ושתי הנשים). אפשרות אחרת היא שהנשים העבירו את הידיעה לרועים ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח. אין בידינו כל עדות על פגישה בין לוחמי המחלקה לבין רועה ערבי.
הערבים דיווחו כי מצוריף נשלחו מיד בחורים צעירים לגלות את המחלקה ולתקוף אותה. ה-ל”ה המשיכו במעלה וואדי שאב-א-סייף, במטרה לעבור על האוכף בין צוריף לג’בע. עם אור היום נתגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט-אל-ג’ורון. מכאן החלה הרדיפה אחריהם. ה-ל”ה המשיכו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה במגמה להגיע לאזור הר סנסן הגבוה והשולט.
הסוף הרע שלא ציפינו לו
לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם, כ 5- ק”מ טיפוס אל גוש- עציון המתנשא כ 5000- מטר מעליהם. למעשה, אילו הצליחו ה-ל”ה לעבור בעוד לילה את הקטע בין צוריף לג’בע ולהגיע למורות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש-עציון.
המחלקה הקטנה נתגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלא סיכוי להזעיק עזרה. תוך זמן קצר נתפסו הרכסים סביב על-ידי המוני ערבים מזויינים שהוזעקו בשיטת ה”פזעה” (הזעקת אנשים לקרב). הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה במהירות. בשעות הבוקר עדיין ניתן היה לסגת מערבה, להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה.
ה-ל”ה יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: “להגיע ויהי מה!” לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש- עציון, וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים קשים אלו הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. נכונים היו ליפול בקרב ובלבד שלא ליפול חיים בידי האויב, לא לסגת מהמערכה ולא להפקיר את הפצועים.
כאשר החלו לעלות על הגבעה הם נגלו על ידי הערבים. חלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה נ.ג 573 (שנקראה אחר כך “גבעת הקרב”), הם ראו לחרדתם כי הם מוקפים. הערבים החלו צולפים עליהם בעיקר מגבעה נ.ג 603 שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים. הערבים מסתערים מספר פעמים על הגבעה ונהדפים, לבסוף לאנשי השיירה נגמרת התחמושת ורוב הלוחמים נהרגים ונפצעים. חמישה לוחמים מנסים לרדת לנחל עציונה ונהרגים. בשעה 17:00 אחרון הלוחמים נופל בקרב על ראש הגבעה.