ואספת דגנך

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה – רק ביחד:

חלקו לחניכים שני פתקים בשני צבעים. הסבירו להם שאם כולם מרימים פתק בצבע אחד, כל אחד מקבל סוכרייה, אם כולם מרימים פתק בצבע אחד וחניך אחד בצבע השני, רק הוא מקבל שתי סוכריות, אך אם כמה חניכים ירימו פתק בצבע השני אף אחד לא יקבל סוכריות כלל. שחקו כמה סבבים.

הסבירו לחניכים כי בחיים איננו שמים לב שאנו נתרמים משיתוף פעולה עם האנשים הסובבים אותנו. כל אחד רוצה להרוויח לעצמו כמה שיותר ושומר אצלו את הקלפים, את הכוחות שלו או הרעיונות שלו, אף שלפעמים בשיתוף פעולה הסיכון פוחת ואפשר להרוויח יותר.

שלב א – על שלא נהגו כבוד זה בזה:

ספרו לחניכים את הסיפור על רבי עקיבא (נספח 1. למשקיענים: אפשר להביא תחפושות ולבקש מחניכים שרוצים להציג את הסיפור תוך כדי הקראה).

שאלו את החניכים: למה הייתה מגפה שהרגה בתלמידי רבי עקיבא? האם היה נכון או לא נכון להעניש אותם במוות במגפה?

סכמו את דברי החניכים: מסיפורם של תלמידי רבי עקיבא אנו יכולים ללמוד שתי נקודות חשובות: האחת היא שה’ מנהיג את עולמו בדרך הטבע, והביא מגפה על התלמידים, והשנייה היא שהוא פועל ומגיב בהתאם להתנהגות שלנו בארץ: התלמידים נענשו משום לא נהגו כבוד זה בזה. כלומר, אנו יכולים להשפיע על פעולתו של ה’ בעולם על ידי מעשינו. אומנם תלמידי רבי עקיבא עשו זאת בדרך שלילית, אך אפשר גם לעורר את ה’ בדרכים חיוביות.

שלב ב – בל תשחית:

הציבו בצד אחד של החדר כמה חפצים: ספר קרוע, בובה שבורה, כלי שבור, בגד קרוע וכן הלאה. בצד השני של החדר הציבו את אותם חפצים בשלמותם (ספר חדש ויפה, בובה יפה וכן הלאה).
חלקו את החניכים לשתי קבוצות, וכל קבוצה תקבל צד אחד בחדר, ועליה לספר מי הילד שאותם חפצים שייכים לו. איך קוראים לו? איפה הוא גר? האם יש לו חברים? איך הוא מתנהג למשפחה ולסביבה שלו? אילו תחביבים יש לו?

הסבירו כי באמצעות היחס של אנשים לחפצים שלהם אנו יכולים ללמוד הרבה על אישיותם. לאנשים שלא אכפת להם מהחפצים ומהסביבה שלהם אולי גם לא כל כך אכפת מהחברים והמשפחה שלהם, ולעומתם מי שיודעים לנהוג בכבוד בחפצים שלהם, קל וחומר שנוהגים בכבוד לסביבה שלהם.

ואכן, יש מצווה שלא להרוס שלא לצורך, בל תשחית, שאוסרת על גרימת נזק מיותר, כמו כריתת עצי פרי שלא לצורך: דרך האיסור של בל תשחית אנו רואים כי אדם צדיק שאוהב את הבריות ומכבד אותן הוא אדם שלא יפגע בצומח או אפילו בדומם, משום שהוא מבין כי כל הבריאה היא של ה’ וכי היא משמשת את הבריות שינהגו בה בחוכמה (מכאן גם נוכל להבין את החומרה של התנהגותם של תלמידי רבי עקיבא, שבבני אדם לא נהגו כבוד, ומכאן קל וחומר שחטאם היה גדול).

שלב ג – לא משחיתים – מוסיפים:

למדנו כי התנהגותנו למשאבים שסביבנו קשורה קשר ישיר להתנהגותנו לבריות וכי מעשינו פועלים בשמיים. כעת נתנסה בעצמנו בפעולה של שמירה על משאבים בעולם מתוך דאגה לזולת ונתפלל ונכוון לעורר את חסדי ה’ עלינו ועל כל עם ישראל.

לפניכם שתי הצעות לפעילות. אפשר להוסיף רעיונות משל עצמכם ולהחליט עם החניכים על היישום המתאים לכם.

אפשרות א – בל תשחית

פעמים רבות יש לנו בבית כל מיני חפצים שאינם בשימוש אך מצבם טוב. בקשו מכל חניך להביא עימו חפץ כזה שאינו משתמש בו (משחקים, בגדים וכו’) ועשו החלפות בין החניכים. כך כל אחד יזכה להיפטר ממה שאינו בשימוש ולתת חיים לחפץ חדש.

אפשרות ב – איסוף מזון

ערכו איסוף מזון לנזקקים בסניף או במקום מגוריכם. בקשו מהחניכים או מהתושבים להביא חבילות מזון סגורות שיש להם בבית והם אינם משתמשים בהן, ותרמו אותן לגמ”ח חלוקת מזון לנזקקים.

סיכום:

ערכו סבב ובו כל אחד מהחניכים ישתף משהו שהוא מקבל עליו בכבוד בין הבריות.
סכמו והסבירו כי דווקא בל”ג בעומר, בתקופה שיש להיזהר בה יותר מהרגיל בכבוד הבריות, זה הזמן להרבות באהבת ישראל, להתייחס בכבוד לאנשים סביבנו, להוסיף בשמירה על המשאבים שלנו ולפעול בשיקול דעת שלא נשחית ונהרוס יותר מכפי צורכנו לחגוג את החג בטוב טעם.

נספחים

נספח 1:

(הסיפור מבוסס על יבמות סב ע”ב; מדרש בראשית רבה סא, ג; מדרש קהלת רבה יא, ו)

רבי עקיבא היה קם בכל בוקר, לוקח את הכריך שהכינה לו רחל אשתו, נושק לה ולילדיו ויוצא לבית המדרש. לאחר שנים של לימוד זכה, וסוף-סוף הוא ראש בית המדרש בעצמו. אולי אתם חושבים שהיה לו לרבי עקיבא איזה כולל קטן בפינת הרחוב, אך למעשה היה לו בית מדרש מפואר שלמדו בו שנים עשר אלף זוגות של תלמידים.

בכל יום היה נכנס לבית המדרש שומע את רעש הלומדים ואומר: “אוי, איזו נחת רוח”. ומייד היה נעלם לחדרו ולומד שם כל היום. כשהיה לומד בחדרו לא ידע הרב את המתרחש בבית המדרש. מה שהיה נשמע לו כרעש של לומדים החולקים זה על זה בכבוד, היה למעשה רעש של תלמידים רבים. הם חלקו כל כך זה על זה עד ששנאו כל כך זה את זה, וכל אחד עמד על דעתו, והאיבה בבית המדרש התפשטה.

יום אחד קם רבי עקיבא כהרגלו, לקח את הכריך, נשק לרחל ולילדיו ויצא לבית המדרש. כשהגיע נכנס, עצם את עיניו ובא להתענג עכל רעש הלומדים, אך שמע שקט מוחלט. פקח עקיבא את עיניו ושאל: “היכן כל התלמידים?”

לפתע נכנס רבי שלמה. הוא נראה חיוור וכחוש. פנה אליו עקיבא: “רב שלמה, מה קרה? היכן כולם? ומדוע אתה כה חיוור?” ענה לו שלמה: “אוי, רבי, לא שמעת? מתפשטת מגפה בבית המדרש, מחלת האסכרה, אין תלמיד שלא נדבק… רבי, אוי רבי, לא נהגנו כבוד זה בזה, וכעת ה’ מעניש אותנו”.

התלמידים נפטרו, והעולם היה שומם מתורה.

חזר רבי עקיבא עצוב לביתו, וסיפר לרחל אשתו את כל המעשה, איך איבד את כל תלמידיו. רחל: “אוי, עקיבא, כמה עצוב, איך איבדת את כל מפעל חייך ואת מעמדך בן רגע? מה נעשה עכשיו?” “רחל אהובתי”, אמר לה עקיבא, “מה שעצוב הוא אינו מעמדי שירד אלא התורה שאבדה מעם ישראל! אסור לוותר, חייבים להמשיך ללמוד וללמד”.

למוחרת בבוקר קם רבי עקיבא, ארז את מעט רכושו, את רחל וילדיו, ועימם יצא יחד למסע לדרום הארץ. יצא רבי עקיבא לרחובות וקרא: “תלמידי חכמים יש כאן? אם כן, בואו ואלמדכם”. הגיעו אליו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. ולימד אותם רבי עקיבא תורה מההתחלה. אומנם חמשת תלמידיו אלו לא מילאו לו בית מדרש שלם, אך מהם יצאה תורה לכל עם ישראל. ורבי עקיבא קם בכל בוקר לשמוע את תלמידיו חולקים בדברי תורה, ובכל זאת תמיד מרבים באהבה.