מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

פעילות ליט' כסלו – יום פטירת הרב משה צבי נריה זצ"ל

אוסף סיפורים על הרב נריה זצ"ל

סוג הפעולה
סיפורים | קטעים | צ’ופרים | סרטונים | שירים
מתאים לגיל
הרא"ה | זרעים | חבריא ב' | מעלות | מעפילים | נבטים | ניצנים | שבט חדש - כיתה ט
משך הפעולה
עד שעה
מערך
ללא
  • מתאים ליום חול
  • מתאים לשבת
8 מדריכים אהבו את הפעולה
עמוד הפייסבוק של המרכז

תקציר הפעולה

אוסף סיפורים ואמרות על הרב נריה זצ”ל

הרב נריה

.

הרב נריה, אבי דור הכיפות הסרוגות, היה מוביל מהותי ועיקרי במהפכה הדתית שבה אנו חיים היום. ראוי מאד להזכיר בסניף את פועלו ואת חייו, וכן לשמוע מעט סיפורים עליו.. כדאי שהפעילות תהיה כמה שיותר חווייתית, שהחניכים ייכנסו לרוח התקופה וכו’.

 

אפשר להקרין בפתיחה של הפעילות סרטון על הרב נריה, כדי לחוות את הדמות יותר מקרוב.

סרטונים לדוגמא:

 

 

 

 

המשך הפעילות יכול להיות לפי תחנות- כשבכל תחנה יש משחק/הצגה/חידון וכו’ על נושא שקשור לרב נריה. אפשר גם לעשות פעילות בסגנון של חפש את המטמון או סוף הדרך, ולשלב כתבי חידה עם סיפורים על הרב, לתת לחניכים להציג וכו’.

.

בנוסף, אפשר לעשות ערב למדריכים (כהכנה לפעילות הסניפית, או סתם ערב בפני עצמו), סביב סיפורים על הרב נריה- מה אפשר ללמוד ממנו על חינוך? איך זה יכול להיות רלוונטי להדרכה שלנו (או גם לחיים שלנו ממש, בלי קשר בכלל לחניכים..)

.

אפשר לעשות ערב שירים וניגונים, ולשלב תוך כדי סיפורים על הרב…

.

צירפנו כמה סיפורים בהמשך. לא חייבים להביא את כולם! קראו ובחרו- לאיזה מהסיפורים אתם הכי מתחברים, מה אתם לוקחים מהדמות של הרב. כדאי גם לחפש קצת חומר באינטרנט על הרב, שתכירו קצת את הרקע ומפעל חייו. ספר מצוין על חייו- “שחר אורו”.

בהצלחה רבה!

.

קצת על הרב נריה…

 כאשר הגיע הרב נריה בכ’ תמוז ארצה, שם פעמיו ישירות לביתו של הרב קוק שקלט אותו באהדה והכניסו לחוג הישיבה. שנותיו בישיבה היו שנים משמעותיות בעיצוב דרכו בחיים.

.

שנים מאוחר יותר כתב הרב נריה:

.

“בארץ ישראל, בישיבת הרב, למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות את עצמו ערב  לעם ישראל”.

.

תחושות אלו, הניעו את משה צבי שכונה “נריה” בפי חבריו, להצטרף אל סניף בני עקיבא בירושלים ומאז הקשר עם בני עקיבא לא פסק עד יומו האחרון. החל בכתיבת ההמנון ועד ריכוז סניפים, ארגון פעילויות וקשר שוטף עם החניכים.

באחד מסמינריוני המדריכים בשנת תרצ”ט ,החליט הרב נריה שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער הדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי “משלנו”. וכך נוסד הרעיון , והוקמה מתוך קשיים, ישיבת בני עקיבא “כפר הרא”ה” שהתחילה מישיבה קטנה עם 13 תלמידים והלכה ושגשגה והייתה לאם הישיבות.

מישיבות אלה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות,חניכים וחניכות, שהגשימו וממשיכים להגשים את חזונו של הרב נריה זצ”ל ושל רבו- הרב קוק זצ”ל.

רבות סופר על הרב נריה – המחנך, ראש הישיבה, הדמות – האדם שדאג לכל תלמידיו לפרטים הקטנים ביותר, הכניס רוח חיות ושמחה לכל דבר שעשה ויצק תוכן של אמונה ובטחון אמיתיים.

אורי אליצור כתב עליו:

“לרבי עקיבא, היו לפי האגדה, 24,000 תלמידים. תמיד חשבתי שזו מן הפלגה של אגדות… שהרי אין אדם יכול בשנות חייו בעולם הזה להעמיד באמת רבבות תלמידים, פשוטו כמשמעו. והנה, איתנו בימינו, ישנו איש שיש לו ממש כפשוטו – רבבות תלמידים חיים וקיימים ונוהגים כבוד זה בזה”.

בדברים  שנשא  הרב  נרי’ה  בכנס מחנכים  העמיד  תורתו  החינוכית על אחת:
המחנך הדגול יאנוש קורצ’ק הטיף לאהבת המורה   לתלמידיו,  אבל   חכמינו  הקדימו אותו כשאמרו “ושיננתם לבניך”, דהיינו, כל מחנך  חייב  לראות  את תלמידיו כאילו הם בניו. זהו  סוד  החינוך”. סוד  זה  גלוי  וידוע  היה…

כולם היו בניו

בני  הנוער  הציוני  הדתי  קוראים  לעצמם  בני-עקיבא. לא  פחות נכון יהיה לקרוא להם “בני משה צבי  נריה”. יש  לו, לרב  נרי’ה, עשרות  אלפים  של  בנים  ובנות  בכל רחבי הארץ… את המהפכה בנוף  הארץ  עשה  הרב  נריה  בלי  שום  אמצעים. לא  עוזרים  ולא  יועצים. לא כלי תקשורת ולא כלים  ארגוניים. לא  קשרים  פוליטיים  ולא כסף. הכלי  היחיד  שעמד  לרשותו  היה הנשמה שנתן לו  ריבונו  של עולם. מתוך  הנשמה הזאת הוא דיבר ושר ומשך אחריו שלושה דורות של תלמידים ותלמידי  תלמידים  שהקימו  ישיבות  ובתי  מדרש בכל העולם, בנו ישובים, השתלבו בצבא, במדע ובייצור  והביאו  לכל  מקום  את  המנגינה  ואת  הרוח  של  כפר  הרואה.

(אורי אליצור)

אב רך

לא  רק  רב  היה  לנו, אלא  אב ורב ביחד. אב רך היה. אבהותו רכה היתה. כשהיה פונה אלי היה
אומר “ראה  נא, הראל”. זה  ביטוי  שהיה  שגור  ומורגל ב פיו. שתי  מילים אלו היו פתיח לכל אשר היה  מורה  לנו. הוא  הנחה  לפנינו את הדרך, הראה לנו אותה, בחינת “אל המקום אשר אראך”.

(הראל כהן)

חום ואהבה
הדבר העיקרי והיסודי היה סבלנותו הרבה לתלמידים… האהבה והחום שקרנו מהרב נטעו בי את האהבה  ללימוד התורה… יום אחד  הר”מ שלנו חלה, והרב נרי’ה נכנס לתת שעור במקומו. לאחר
מספר  דקות  התלמידים  החלו לנמנם. כאשר ראה זאת לא כעס, אלא הציע שאם אנו עייפים נניח כולנו  את  הראש  על  השולחן  וננמנם  למשך  כמה דקות. אחר כך העיר אותנו. ולהפתעתנו היינו
ערניים עד סוף השיעור.

 (הרב ברוך גנות, אל”מ במיל. טייס f15)

 

בגובה העיניים

הוא  לא  בא  אלינו  מלמעלה, אלא  דיבר  אל כל  אחד בגובה העיניים. כשלמדנו – ראינו אצלו את השמחה  בעיניים,וכשהסתבכנו – ראינו  בעיניו  את  האכזבה. כל  חייו  העריץ  את  כוח  הנוער.

(יואב מלכיאור)

מפתח-הלב

היה בישיבה תלמיד כבד שמיעה. אחר כל שיעור בבית המדרש צריך היה לשבת כמה שעות לבד לחזור  על  החומר. כשנודע  הדבר לרב נרי’ה, פנה  אליו, נתן לו את המפתח לחדרו הפרטי ואמר: “קח ושב בחדרי. שם יהיה לך שקט…”

באיזה  מקום  בארץ  תמצאו  תלמיד  עם  מפתח  לחדרו  הפרטי  של ראש הישיבה…

(צבי צויבל)

מקח וממכר

הרב נהג לדרוש “תשלום” עבור הקדשות שכתב על ספריו. “כמה שווה חתימתי, 50 ש”ח?”, שאל בחיוך. כתמורה  סיכם  בדרך  כלל  עם  התלמיד  לימוד  פרקי  תנ”ך או פרקים במחשבת ישראל.
בפורים חילק הרב ב”משלוחמנות” את חוברות “שער יכניה” שכתב. ביקשתי ממנו הקדשה וציפיתי לשמוע מה ה”מחיר” עבורה. הופתעתי. הרב שידע על רצינותי המוגזמת, “מכר” לי את ההקדשה בעבור עשרה חיוכים  ליום. למראה  מבטי  הנואש, טפח  על  שכמי, חייך  ואמר “בסדר, נעשה  פשרה – חמישה  חיוכים  ליום…”

(אורי מרילוס)

דמעת-מחנך
לאחד מהתלמידים נעלמו משקפי השמש, והוא התלונן לפני הרב נרי’ה. הרב לא היה מוכן לקבל
שחבר גנב מרעהו והציע לו לחפש את המשקפים היטב. כשנעלם דבר נוסף עדיין סרב להאמין והעלה השערה שמישהו מבחוץ שם ידו על הדבר. כשפנו  אליו  בשלישית, לא יכול היה לשאת זאת יותרו ביקש מכולם לעלות לבית המדרש. הוא ניסה לדבר בפני החברים, אך לא הצליחו החל  לבכות. הרגשתי את כאבו העצום ובכיתי גם אני. כשהרמתי את הראש ראיתי שיצא. ישבנו דמומים דקות ארוכות ואחר כך יצאנו לאטנו. מאז פסקו הגנבות.

(רפי קפלן)

הרגשת יחד

שנה  אחת  ביקש  ממני  לצלם  פיוטים  לראש  השנה  מהמחזור הספרדי וללמד אותם בתפילה
בישיבה. כך  עשיתי. למחרת, לאחרתפילת שחרית של ראש השנה, ניגש, עצר את התפילה וביקש   ממני ללמד את הפיוטים לכולם. הוא עשה הכל כדי לתת לתלמידים הרגשה של שותפות ויחד.

(א. מועלם)

 

חברים כל ישראל

כשהייתי תלמיד בישיבה אמר לי הרב נרי’ה שכדאי לבוא למירון בז’ אדר, יום הסתלקותו של משה רבינו ע”ה. שנה אחר כך, כשלמדתי בישיבת הגולן, התארגנו כמה חברים ובליל ז’ אדר נסענו למירון… בסביבות השעה 1.00 בלילה ראינו לפתע את הרב נרי’ה רוקד באמצע המעגל כאשר כל החסידים  סביבו. התרגשנו לראות אותו רוקד כדרך החסידים. באותו רגע היה נראהלי שהמסר שרצה  למסור  הוא  שבני ה”כיפה  סרוגה” הם לא  מחנה בפני עצמו והכל יכול להתמזג להרמוניה אחת גדולה.

(אמציה יחיאלי)

דוגמה אישית

.

דומה , שאי אפשר היה לו לראות דבר שאינו מתוקן ולא לעשות לתיקונו.  תמיד עסוק.  כאן מארגן ערימת ספרים על פי דרגתם ועל פי חומרת קדושתם,  שם מפנה מעבר מסטנדר שחוסם,  מרים ומזיז,  ומושך ומיישר,  ומשלים ומשכלל,  בהדר וביופי ובחכמת-לב כבצלאל. .

אין הרב נריה מטיף , אינו דורש ואינו מרבה בהערות לתלמידיו.  מחנך הוא הרב נריה.

מחנך במעש,  משפיע במופת הדוגמא האישית שמפגין בטבעיות,  בפשטות ובהצנע לכת.

איזה תלמיד יהיה מסוגל לחלוף על פני נייר מוטל בלא לפנותו,  אחרי שראה אינספור פעמים את ראש הישיבה שלו מתכופף ומרים? לא רק אי-נעימות ובושה תאחז בו כי אם תחושת צורך טבעי תמלא אותו – לעשות כמעשה הרב הנערץ,  כי כך יש לנהוג,  שכך נוהגים הגדולים.

.

כיצד מתקנים שגיאה

.

עומד הייתי בפתח תפילת המנחה – “אשר יושבי…”,  וכמאליהן מתנגנות המילים – “זכר-רב, טובך יביעו…”.  הרב נריה סמוך אלי,  שומע,  זורק בי מבט קצר ונוקב,  ומנגן לעומתי – “זכר, רב-טובך יביעו…”.  הבנתי.  מאז אי אפשר לי אחרת , ואף מתקשה אני להבין איך אפשר היה לי כך לטעות.  והוא – אל הפסיק הקט היטה אוזן רגישה:  לא הטיף,  לא דרש ולא הרבה מלל. רק ניגן נכונה . ניגונה של מלה,  ניגונו של פסיק,  ניגון על כל קוץ וקוץ.

.

אשר הותירו הנערים

רגילים חסידים שאוכלים הם “שיריים” ממאכל רבם…  הרב נריה רגיל היה לאכל “שיריים” ממאכל תלמידיו…

השעה – שעת ארוחת הבוקר בחדר האוכל. חופזים נערים במאכלם בפתח יום עמוס, ואין ליבם נתון לקטנות. ממילא מותירים הם חצאי גביעי לבן ושאריות פרוסות לחם על גבי שולחן שאכלו בו.  והרב בין שולחנות יעבור, במאור פנים ובמנוד ראש ב”בוקר טוב” יברך,  ובלא אומר יאסוף שאריות המזון, יפרוש לשולחן פינתי ויאכל את אשר הותירו הנערים.

.

המכבד את הבריות

נכנס אני אל חדרו – ואנוכי ר”מ צעיר ומתחיל – והוא,  קם בפני וקד קידה.  חולף על פניו במסדרון – והוא עסוק בשיחה עם תלמיד על ספסל – מוטה משהו על צידו מחמת כאב שכבר אז קינן בו , והוא מבחין בי,  קם בבהילות וקד קידה בפני.  בפני! מצעירי תלמידיו…  פעמים ראשונות זכורני , סקרתי השטח סביבי,  לאתר האדם הגדול שלכבודו קם הרב,  עד שהבינותי – גדולתו שלו היא שקמה גם ניצבה.

“בן זומא אומר:  איזהו מכובד? המכבד את הבריות”  (אבות ד’, א).

איש שלום

בכל שאפנו להידמות לו,  להיות במותו.  בדבר אחד היה עלינו להשיגו על מנת שנהיה כמותו – ולא עלתה בידינו: הקדמת שלום. לא ניתן היה בשום אופן להקדימו לשלום. אמנות מיוחדת היתה לו להקדים שלום לכל אדם, בכל עת ובכל מקום – לרב ולצעיר, לאיש ולאשה ואף לתינוקות שבחצר או בעגלה. כרבי מתיא בן חרש,  שדרש:  “הוי מקדים בשלום כל אדם” (אבות ד’ טו), וכר’ יוחנן בן זכאי “שלא הקדימו אדם שלום מעולם,  ואפילו נכרי בשוק” (ברכות יז).

לכעוס בנחת

שלוש חוכמות על החסיד לדעת:  לרוץ לאט,  לצעוק בשקט,  לכעוס בנחת.  הרב נריה ידע סוד שלוש החוכמות.  פעמים הרבה ראינו בו אותן.  פעם אחת אזכרה במיוחד,  לא אוכל לשכוח!

הימים – ימי חודש אדר. תלמידי הישיבה, לפי שצדיקים הם ומהדרים במצוות ואף על מנהג קל לא יפסחו, מחזרים בכל דרך אחר שמחה שניתן להרבות בה, שהרי “משנכנס אדר מרבין בשמחה”. והר”מים, יש מהם שנכנסים לכוננות רוויית מתח, יש שמבכרים הנמכת קומה עד יעבור זעם, ויש גם המנסים לעמוד בפרץ ומגיעים לכלל עימות עם תלמידיהם. השכיל הרב נריה – בעומק תבונתו החינוכית – להפיק ברכה וטובה גם מאלו הימים.

…והנה,  שבת “זכור” הגיעה.  בחור מן השמינית חמד לו לצון והתעמר ב”אח צעיר” מן החמישית.  גונבה השמועה לאוזנו של הרב נריה, וכבר הוא עושה דרכו אל פנימיית השמינית – רץ לאט במעלה הגבעה – את הבחור הפוגע מן השמינית הוא מחפש. הלה, גברתן אדיר ממדים, הולך אליו מעדנות, והרב מתרומם לעומתו, מניף ידו גבוה אל עבר פניו ומנחית על לחיות סטירה מצלצלת. שנייה של שתיקה רועמת, דומה שהיקום עצר מלכת. ואז – עומדים אנו ומביטים וכמו לא מאמינים – הרב נריה פורץ בבכי, ואף הבחור בוכה ודמעתו על לחיו והם מתחבקים. נמצאו שניהם בוכים, ונמצאו שניהם מתחבקים.

לרוץ לאט,  לצעוק בשקט,  לכעוס בנחת.

במלחמת יום כיפור

הסיפור שיסופר להלן אין בו “מופתים”.  סיפור פשוט המצביע על עוז רוחו של הרב,  שידע להתגבר על הפחד בעת מלחמה,  כדי לעודד חיילים ותלמידים בשעה קשה,  שלא היתה קשה הימנה.  המספר שנילווה אל הרב זצ”ל,  ביקש להישאר עלום שם.

“זה היה ביום השני למלחמת יום הכיפורים.  בבוקרו של יום,  טילפן אלי הרב הביתה,  אז למדתי בישיבת חברון , ושאל אותי:  “מה דעתך שניסע לבקר החיילים בגולן”.  השבתי בחיוב,  נסעתי לכפר הרא”ה ויצאנו יחד לדרך בצומת עפולה פגשנו קצין בכיר,  כנראה אחד מתלמידיו והוא הצטרף אלינו ונסע אתנו לכל מקום.  כמובן שבכל פינה זיהו החיילים את הרב,  התאספו סביבו והוא המטיר עליהם דברי חיזוק ועידוד.  עלינו לגולן.  לפני העלייה לנאפח כבר חשנו בגודל “הברוך” . בעוד אנו עולים,  באו מולנו הרבנים האלופים פירון ונבון והרב ישראל אריאל.  הם ניגשו אל הרב וסיפרו לו,  כי מול נאפח נמצאות גופות חיילים במצב קשה מאד וחיילי “החברה קדישא” זקוקים להרבה עידוד,  כדי להיכנס לטנקים ולעשות את מלאכת הקודש שלהם.  הרב נריה מיהר למלא את הצעת הרבנים הנ”ל ועלינו לנאפח,  בעוד הסורים ממטירים אש תופת מהליקופטרים ומפגיזים את האזור.  הרב לא נרתע מאווירת הקרב ובעוד האש יוקדת סביבנו,  נשכבנו בשוחות . רק שככה האש התקדם הרב לעבר החיילים.  הוא עודד את רוחם כפי שרק הוא ידע לעשות ובתום דבריו יצאו לפינוי הגופות.  מי שלחם או היה ביום השני למלחמה בגיזרה הזאת,  יודע איזה אומץ לב נדרש מראש ישיבה מסוגו של הרב נריה.  הוא התהלך כמו חייל צעיר ולא עניין אותו דבר,  זולת הצורך והרצון לעודד את החיילים שנדרשו למשימה קשה במיוחד מכל ההיבטים.

כאשר סיים את שליחותו פנה אלי ואמר:  עכשיו בוא וניסע לרבי שמעון במירון…

מאז אותו יום,  בכל שנה,  “ביום השנה” לביקור בנאפח,  היה שולח לי גלויה וכותב בראשה: “היום שעשה לנו הקב”ה נסים ברמת הגולן”.

ברגעים כאלה נבחן האדם בשורה ארוכה של תכונות ומידות ואז ראיתי עוד פן ייחודי של האיש הגדול הזה”.

תיקון ליל שבועות בישיבת בני-עקיבא בכפר הרא”ה

…בליל שבועות מצאנו עצמנו , עם עוד נערים רבים מכל קצות הארץ,  יושבים צפופים בהיכל הישיבה,  מנסים להחזיק מעמד בשעות הקטנות של הלילה ולהתמודד מתוך עייפות והמולה גוברת,  עם לימוד מסכת ביכורים.

והנה – הושלך הס.  על הבמה עלה הרב נריה , איש קטן קומה עטור זקן ועיניו השחורות יוקדות כאש. עמד ופתח בפרק ג’ של מסכת ביכורים והחל קורא:

“כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה,  אשכול שביכר,  רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר:  הרי אלו ביכורים”.

קולו היה עשיר וחם,  ודרך דיבורו כאבא,  הממתיק סוד,  משתף את בניו. בסיפור מעשה מרתק המתרחש כאן ועכשיו.  עקבנו עמו אחרי בן הכפר היורד לשדה לאסוף יבולו, בחרנו עמו את הביכורים,  ועלינו עמו ועם ילדיו לעיר המעמד ללון ברחובה של עיר.

–  שקט,  דומיה – לחש קולו של הרב נריה – כולם מכורבלים בשקי שינה נמים את שנתם.  רק בואדי מיילל תן,  והשומרים סובבים בעיר והד פסיעותיהם נשמע.  באופק הרחוק כבר מפציע אורה של איילת השחר…

ולפתע הרים הרב נריה את קולו והכריז בצהלה כמכה בפעמון נסתר: “ולמשכים הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלוקינו”

ומה היתה התגובה – דחק בנו הרב נריה – שמא תרעומת על ההשכמה המוקדמת?

אדרבה – הצטחק – הטו אוזנכם והקשיבו לקולות הבוקעים מתוך שקי השינה.  הנה פתח אחד בנעימה והשני מחרה מחזיק אחריו,  ושלישי ורביעי, וכבר עולה שירה גדולה והד עונה לעומתה:

קומו ונעלה,  קומו ונעלה, קומו ונעלה ציון.

וכאן,  מול עינינו המשתאות הרים הרב נריה את רגליו והחל מכרכר ומפזז בריקוד כנער קטן וקולו מתרונן בשיר:  קומו ונעלה,  קומו ונעלה… לא יכולנו להשאר אדישים.  קמנו ממקומנו והצטרפנו לריקוד ולשירה , והעייפות נשכחה כלא היתה.

שורות הרוקדים התפתלו בין ספסלי הישיבה שעה ארוכה,  כשהרב נריה המנצח על השירה,  מהסה אותנו מידי פעם ומוביל ביד אמונה את שיירת עולי הרגלים בין מצוקי הרי הגליל והרי יהודה… “השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב,  ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים”.

והשמחה עלתה עד השמיים.

“שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך

עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים”.

נשאתי עיני והתבוננתי ברב נריה.

האש בעיניו יקדה והלכה,  אך לא היתה זו אש שורפת ומכלה שיש להזהר שלא להכוות בגחלתה . היתה זו אש חמה וטובה, ומתוק היה האור שפינה ממנה. היה ניכר, בעליל, ששורה הוא, בו זמנית, בשני מקומות. גם עמנו כאן בישיבה וגם עם עולי הרגלים מימי קדם. גם ער וגם חולם בעת ובעונה אחת.

מעודי לא זכיתי לראות עד אז אדם שחי כך את המשנה ולא ידעתי עד אז שאפשר ללמוד כך תורה…

  (שאול שיף)

ישראל עם קדושים קומו… למהפכה!

בשנות לימודינו בישיבה זכינו פעמים רבות להערה מפיו של הרב נריה.  לא בהערה של מורה הזורק מרה בתלמידיו עסקינן,  אלא בהערה לתפילה עם בוקר בלווי שיר ומנגינה:  ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא.

בכל פעם תהיתי מחדש,  כיצד זה ראש הישיבה,  שהכל חייבים בכבודו,  אינו בוש ומטריח עצמו לבוא לחדריהם של נערים צעירים ולנער אותם משנתם,  כאותו שמש בעיירה נשכחת שבגולה.

ואולי לא שמש היה אלא אבא טוב הקורא ב”מאמא לושן’ “י”דלך יידלך טייערע כושר’ה יידלך…” וקולו הספוג ערגה חודר אל מתחת לשמיכה ואינו נותן מנוח.

בוקר אחד לאחר לילה ארוך ללא שינה,  בו שקדנו בצוותא על עבודת גמר בהסטוריה בנושא המהפכה הצרפתית,  נכנס הרב נריה לחדרנו בניגון “ישראל עם קדושים” ועינו צדה את ספרי המהפכה המונחים פתוחים על השולחן.  הרב נריה החל לדפדף באחד הספרים וכשהגיע לתמונה המתארת את הפריצה לבסטיליה הרים קולו בנעימה: “ישראל עם קדושים קומו למהפכה!”

ואז נחה עליו הרוח , וכמהפכן הניצב בלב כיכר הומה אדם,  החל קורא באוזנינו בקול רם:

קומו חבריא!  בואו נחולל בתפילתנו את המהפכה הצרפתית האמיתית.  בואו נזקוף קומה בתפילה ונרים על נס את דגל החופש,  השוויון והאחווה.  ולא התקררה דעתו עד שעמד דום בתנועה תיאטרלית קמעה והחל שר “ישראל עם קדושים” במנגינת ההמנון הצרפתי.

הרב נריה היה מטבעו מהפכן ולבו היה פתוח לכל הזרמים החברתיים והסוציאליסטיים המהפכניים ההומים בעולם מאז ימי המהפכה הצרפתית.  אבל הרב נריה – המחנך הגדול –  ידע כמורו ורבו הרב זצ”ל,  שהמהפכה מתחילה מבית,  וכיבוש הבסטיליה מתחיל בכיבוש הלב העקוב מתוך גילוי כוחות הרצון הפנימיים המבקשים לעשות רצונו בלבב שלם.  כי “הרצון הטוב הוא הכל וכול הכשרונות שבעולם אינם אלא מילואיו”

(אורות התשובה ט’ א’).

הרב נריה ביקש לומר לנו באותה השכמת בוקר מעוררת תמהון,  כי איננו צריכים לנדוד בעקבות המהפכה ולתור אחרי אורות פלא רחוקים,  אלא עלינו להפנים את המהפכה הצרפתית ולגלות אותה בתוך התפילה בסוד ישרים ועדה , ובמעמקי אורחות התורה והמצווה.

הרב נריה ביקש בראש וראשונה לקרוא לנו לקום לתפילה לא כאנוסים שתפילתם עליהם כמשא , אלא כבני חורין ההולכים בהתלהבות ובשמחה להגשמת משאת נפשם ופניהם נשואות כלפי מעלה בחופש גמור ללא כל כפיה.

הרב נריה ביקש להדביק אותנו בדבר – כך האמין – בכל לבו ובו ראה את מוקד חייו: האמונה בכוחה של עבודת ה’ בתורה ובתפילה לשנות מציאות ולחולל מהפכה.

והוא היה הראשון אשר דיבר אלינו בשפתנו ואשר הראה לנו כי המחיצות,  שנראו לנו צרות – מקיפות הכל;  וכי התחומים רחבים גם רחבים.  כל שאיפותינו ומאוויינו,  חזון לבבנו ומשאת נפשנו,  את הכל נוכל למצוא בפנים,  בתוך תחומי המחשבה האלוקית ובתוך מעמקי אורחות המצווה המעשיים,  ואין סתירות ואין ניגודים בינם ובין מהלכי התחיה הלאומית והתיקונים החברתיים.

מכוחה של רוח זו,  חולל את מהפכת “דור הכיפות הסרוגות”, ומכוחה עמד באותה שעת בוקר וקרא לנו בניגון “ישראל עם קדושים” לתפילה של מהפכה.

הרב נרי’ה נהג לבוא לשבת אתנו בארוחת הבוקר,  פותח את העתון,  קורא,  “מדסקס” אתנו כדי שנהיה בעניינים.  רצה גם שנדע מה לקרוא ואיך לקרוא.  זה היה חלק מהחינוך ממש.

(הרב חנן פורת)

מעשה ופרצו שני חבר’ה למטבח ולקחו מצרכי מזון.

הרב נריה הזמין אותם הביתה,  דיבר מתוך דאגה:  “מה קרה? אין מספיק אוכל?? אתם רעבים – הבעיה בישיבה,  צריך לטפל במטבח”.

לא מתוך כעס נאמרו הדברים,  אלא בדאגה כנה.

הרב נרי’ה הקפיד מאוד שלא לזרוק לחם.  הוא המליץ לקחת מן הסלסלה רק את הפרוסה הנאכלת,  כדי שלא להשחית את האחרות.  פעם ראה ב”כלבויניק” פרוסה שלמה שנשפך עליה נוזל,  כשהיתה על השולחן ונפסלה לאכילה.  נעמד על כיסא והחל בתיאור:  “היה היה איכר , חקלאי,  שרצה לגדל תבואה. חרש,סיקל, הכין את כל הדרוש וזרע בדמעה, התפלל לגשם, עקב אחר ניצני התבואה שבקעו מן הקרקע, שמח בשמחת הצמיחה, עקב אחר התבואה שלא תפגע ממחלות… הגיע סוף סוף הקציר…

סוף סוף יצא הלחם החם מן התנור. הובא למכולת , ומשם נלקח טרי וריחני לחדר האוכל של הישיבה. לפני רדתכם מן התפילה שמו אתו בסלסלות פרוסות פרוסות והנה נלקחת פרוסה לשולחן, נשפך עליה מעט “גיל” – והופ – לכולבויניק!

לא חבל? לא חבל?!

מאז לא העיזו החברה להוציא לחם מסלסלה שלא לצורך.

 

 –

 –

קדושה אני מבקש

“…בז’ כסלו חל יום פטירתו של הרב חרל”פ זצ”ל שאבא ראה בו את מורו ורבו אחר הסתלקותו של הרב  קוק  זצ”ל. בליל  ז’ כסלו, כשעמדתי לידו והוא חלוש ביותר, הצעתי לו ללמוד כדרכו ביום זה משהו  מדברי  הרב  חרל”פ. הוא  הנהן  בראשו  לשאלתי  מאיזה  ספר [מספריו הרבים] של הרב חרל”פ  רצונו  ללמוד, השיב  בלחש “על  קדושת  התורה”. לא  הכרתי ספר כזה, אך נטלתי לידי את  ספרו  של  הרב  חרל”פ “מי מרום” על פרקי אבות. בסוף הפרוש על פרקי אבות, נפתח הספר בדיוק  במאמר “על  קדושת  התורה  וארץ  ישראל”. הקראתי  לו  קטע  מתוך  דבריו  המרוממים  של  הגאון הצדיק. כששמע אבא את הדברים התרגש מאד, ולמרות  רפיון  כוחותיו  קרא  בקול  גדול:

“קר לי… תחממו  אותי  בדברי  תורה  תאחזו  בארץ  ישראל  ובקדושתה. תנו  לי  להגיד  שלום  לארץ  ישראל  ולהיפרד  ממנה  באהבה, בשמחה וברצון.

קדושה אני מבקש

קודש  קודשים  אני  מבקש

תנו לי  קדושת ארץ ישראל

תנו לי קדושת אהבת ישראל

תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל

תנו לי הרגשת קדושת עם ישראל.

אז  קרא  כמה  פעמים  בקול גדול, ואנו  אתו, “שמע  ישראל  ה’  אלוקינו  ה’ אחד” וסיים במילים

“נתקדש כולנו”, ונדם”.

(הרב פתחיה נריה)

למנוחתו בבית עולמים ביקש הרב נרי’ה מקום שישקיף אל הישיבה שבראש גבעה, ישיבה של מטה כנגד ישיבה של מעלה.

על מצבת האבן נכתב:

“נפש גדול בתורה, טהור ביראה

תמים במצוות, אציל במידות

מייסד וראש ישיבות בני עקיבא

הרב משה צבי נרי’ה זצ”ל

בן הרב פתחיה מנקין זצ”ל

עמל בתורה והקים עולה בישראל

דלה ממעיין אורות קודשו של מרן הראי”ה קוק זצ”ל

מ”מי מרום” השקה תלמידיו

עוז אמונה וציפייה לישועה בבנין שלם

חייו היו שירת קודש לה’, לתורתו, לעמו ולנחלתו

נולד בלודז’ בכ”א תער”ג

עלה לארץ ישראל כ’ תמוז תר”ץ

נתעלה בייסורים לישיבה של מעלה י”ט כסלו תשנ”ו

ת. נ. צ. ב. ה. “

על דופן המצבה מונחת אבן עליה חרט מישהו בכתב יד נערי: “לאורו נלך”…

 

[gview file=”http://bneiakiva.org.il/wp-content/uploads/2016/09/חוברת-פעולות-לאורו-נלך-על-הרב-נריה.pdf”]

דעתך חשובה לנו