תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

שלב א: סיפור ושיחה אגב העלאת רגשות וזיכרונות מפרידות קודמות

קרא את הסיפור ‘מושיק – סיפור הפרידה’ (נספח) או הציגו אותו בפני החניכים.

אפשר לדבר על פרדות קודמות שהחניכים חוו ולבדוק כיצד תפקדו במצבים אלה בעבר.
בהתאם לכך תוכלו להציע דרכים יעילות להתמודדות.
חשוב להקשיב לרגשות העולים מסיפורי החניכים. מתן לגיטימציה לקשת הרגשות יאפשר בשלב מאוחר יותר לקיים פרדה טובה ויעילה.

בקשו מהחניכים להיזכר בפרדה שהיו שותפים לה (ממקום או מחפץ; אדם, חוויה וכל דבר שנקשר להם עם חוויית פרדה).

שלב ב: שיתוף בחוויה האישית

על המדריכים לסייע להרחיב את התמונה המצטיירת ולראות מה היה שם:

• מה היה הרגש הנלווה?
• מהן הסיבות לרגשות השונים העולים תוך כדי הפרדה?
• איך אפשר להקל את הפרדה?

יש להתבונן במידת האקטיביות של החניכים המספרים

• מה היה אחרי הפרדה בהקשר של האובייקט שממנו נפרדו? (האם נשמר קשר? איזה קשר? האם היה תחליף?)
• כשנאלצים להיפרד, איך אפשר לשמור על קשר (אם רוצים)?

שקפו את דפוס הפרדה המצטייר מהחניכים המספרים (הסכמה, מעורבות, כאב, כעס, חוסר אונים וכו’).

שלב ג: ספר זיכרונות

בשגרת חיינו אין אנו נוהגים להחמיא ולומר מילים טובות זה לזה. לעיתים אין אנו עושים זאת מחשש שהדברים יתפרשו כחנופה, ולעיתים מפני שאיננו מוצאים את הזמן המתאים לכך. הפרדה מספקת הזדמנות פז לעשות זאת, ומכיוון שאין נוהגים לומר שבחו של אדם בפניו, ההפעלות מאפשרות לומר לכל אחד מילים טובות (רק מילים טובות!), מחמאות וחיזוקים, בלי להזדהות ולהיחשף.

כל משתתף יקבל ‘ספר זיכרונות’, יכתוב עליו את שמו ויעביר את החוברת ליושב מימינו, והוא יכתוב או יצייר לו ‘זיכרון’. חובה לסיים את הכתיבה בזמן שהוקצה מראש עד לקריאה “עבור”, וכל אחד יעביר את הספר שבידו הלאה עד שכל הספרים יעברו בין כולם. יש להימנע מיצירת פקקים.

סיכום

במפגש זה למדנו מהי פרדה ונזכרנו יחד בכל מיני פרדות שחווינו בעבר. עכשיו, בסוף התהליך של המעבר לעולם הבוגרים, הגיע העת לומר שלום ולעבור לשלב הבא בחיים. כדי להיפרד בשמחה ובחיוך הכנו לעצמנו ספר זיכרונות מלא ציורים ואיחולים של חברי השבט, וכמובן תמיד נשמור על קשר ונהיה חברים. אם נשכח קצת מה חווינו בשנים האחרונות, תמיד נוכל לפתוח את ספר הזיכרונות ולהיזכר בכל החברים הטובים שגדלנו איתם.

נספח

מושיק – סיפור פרידה

מאת דבורה אמיר

אני רוצה לספר לכם סיפור על פרידה. פרידה ממישהו שהערצתי. הייתי אז נער בכתה ח’. הימים ימי מלחמת השחרור בירושלים. גרתי אז בשכונת הבוכרים וביחד עם יתר פרחחי השכונה נהגתי להסתובב ברחובות בין הפגזות וכדורים. מדי פעם נפגע ילד בהפגזה ובהלה גדולה נפלה על הורינו. אימא שלי ברגעי אימה שכאלה, הייתה מכה אותי ומכניסה אותי בכוח הביתה. הילדים היו צוחקים: “שוב באה הזקנה המשוגעת שלך לפרק לך ת’עצמות”. אתם ודאי כבר מדמיינים לכם סיפור על איזו פרידה דרמתית מחבר שנהרג בהפגזה. אך לא ולא. זהו סיפור קטן פשוט וצנוע ובכל זאת על פרידה ממשהו שהיה לי חשוב מאוד. באחד מן הימים הסוערים הללו, הופיע בשכונה שלנו מושיק. הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד. מושיק קרא לכמה חבר’ה באמצע משחק ב”חמור ארוך”, והסביר שיש לו משימה בשבילנו. בקיצור, מושיק אירגן את החבר’ה כי הוא היה “מטעם” מטעם ההגנה. תוך שלושה ימים הפכנו לרשת קשרים לדוגמה. העברנו ידיעות ממטה אחד למטה אחר בקצוות שונים של העיר. למדנו כתב צופן והייתה פעילות למופת. לא הייתם מכירים את רחמים לוי, את איציק ניסימוב, את ניסן בדרן, את נחמיאס ואותי. מחבורת פרחחים חסרי תועלת הפכנו לתא פעיל.

מושיק נהג להיפגש אתנו פעם בשבוע ב-7:20 בפתח קולנוע “אדיסון”. התנהגנו כמו קבוצה ב”צופים”. משהו כזה תמים, שהבריטים לא יחשדו. מושיק חילק תפקידים, תיאר את מצב העיר, בירר אם היו בעיות ואחר כך נפרדנו. היו אלו פגישות קצרות, ענייניות וקצובות. משהו כמו פגישות עבודה. בקושי רב עמדתי על אופיו של מושיק. הייתה תמיד הרגשה שאין זמן לפטפוטים, שצריך להיות מעשי וזריז. נראה היה שמושיק לא בדיוק מתעניין בכל אחד מאתנו. מכיר ולא מכיר אותנו. הוא תמיד עסוק והמשימות קודמות לכל.

בוקר אחד פגשתי במושיק. מושיק אמר לי משהו ששינה את כל עולמי. אבל קודם אני צריך להקדים בווידוי קטן. בילדותי הייתי מופרע על כל הראש. איך לומר זאת? מתוסבך כזה בכל הנוגע למשפחה שלי. איכשהו לא הייתי גאה להיות בן של הורי. הייתי בן זקונים להורים מבוגרים מאוד. הם דיברו עברית בקושי רב. כשניסו לומר משהו בעברית זה נשמע כמו מהתפילה, משהו כזה לא קשור. אפשר לומר שהם לא ידעו איפה הם חיים. בשכונה היו צוחקים על אמי. אפילו בשוק היו אומרים שהיא פרימיטיבית. בקיצור, התביישתי בהורי.

ובכן, מה כל זה קשור למושיק? קשור גם קשור. לאחר כחודש של פעילות ברשת הקשר של מושיק – פגשתי בו בוקר אחד באמצע רחוב צפניה, כשרצתי להשיג קצת סולת לתינוקת של ברוריה. מושיק עמד ליד המכולת של גברת לוי וקרא לי. הוא תפס בכתפי בחיבה ואמר: “אני מוכרח להגיד לך שיש לך אימא על הכיפאק!” נדהמתי, וכבר חשתי את אותה צריבה מוכרת שמזמינה עלבון. מושיק המשיך בהתלהבות וסיפר שבקצה רחוב יחזקאל הייתה היום בהלה גדולה. אחרי ההפגזה התחילו אנשים לברוח מן השכונה עם המיטלטלים לכיוון מחנה שנלר. הם חטפו פאניקה לא נורמאלית. באמצע הרחוב עמדה אישה זקנה ושמנה, וכמו נביא זעם נופפה בידה וצעקה כמשוגעת: “רק לפחדנים אין אלוקים!” “לא תאמין”, הוסיף מושיק – “אבל זה עבד על האנשים. הם שבו כמו שבאו. הפכו פנים וחזרו לבתי השכונה. זה היה מחזה שקשה לתאר. יש לך אמא גדולה! מגיע לה ציון לשבח! בחיי, אני מעריץ אותה! דע לך שפאניקה כזאת, זוהי מחלה מדבקת – תוך חודש השכונות בגבול היו מתרוקנות”.

אני לא צריך לספר לכם מה עשה לי הסיפור של מושיק. הוא החזיר לי איזה כבוד אבוד. נעשיתי שווה בעיני עצמי. מיום זה דבקתי במושיק. חיכיתי בכיליון עיניים לכל פגישה של יום ג’. ב-7:20 התייצבתי ב”אדיסון”. לא ידעתי פחד – רצתי בין הסמטאות, הדבקתי כרוזים עם רדת החשיכה, עזרתי להעביר את ה”סליק” מן החדר של ניניו לבור של שמעונוב – כשחיילים בריטים נושפים על עורפי ממש. נו, טוב, היה לי מזל שלא חשדו בילד תמים שכמוני.

לאחר כחמישה חודשי פעילות באנו בערב יום ג’ לפתח “אדיסון”. מושיק אמר – “באתי להיפרד הערב. מחר אני עובר לנגב – לפעילות שלא אוכל לפרט כמובן”. הייתה שתיקה גדולה. ניסן קצת צחקק במבוכה. רצה לשבור ת’קרח ואמר: “מה יש לכם אתם, מישהו מת לכם?” דודו חשאני שכח לרגע שהעיר במצור ואמר: “בחיי, חבל שלא ידעתי קודם, היינו עושים חאפלה, משהו לא נורמאלי. הייתי מביא ממולאים, משהו כזה גזעי לזלול…” ושאבי יחזקאל קם ובירך את מושיק, כמו שהרב שלנו היה מברך בבר-מצוה: “שיהיה אלוקים עמך, שתהא גאווה להוריך, סמל למולדתך, וכו’, וכו’…” וכולם צחקו.

התביישנו לומר מילות שבח וחיבה – אחרי הכול מה כבר היינו? חבורת פרחחים בלי מילים. מישהו אמר: “אז למה לא הכנת אותנו? מה אתה הולך ככה פתאום?!”

מושיק שתק. שתק יותר מתמיד. לבסוף, בקושי רב, אמר כמה מילות סיכום: “טוב, אני סומך עליכם שהרשת תמשיך לעבוד”.

רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו. רציתי אפילו לחבק אותו כמו אח. אבל התביישתי לילל לפני כולם, אז נפרדתי כגבר – כשליבי רך ועצוב כל כך.