איתור סניפים וכפרי בוגרים
החניכים יפנימו שהמצב החיצוני של האדם אינו משקף את ערכו הפנימי והאמיתי, ועל כן יש לנו מה לקבל מכל אדם.
1. החניכים יבינו שאין זה נכון ואמיתי להגיע להתנדבות מתוך התנשאות ועליונות, למרות שאני הוא ה'נותן' והשני הוא ה'מקבל'.
2. החניכים יפנימו שהמצב החיצוני של האדם אינו משקף את ערכו הפנימי והאמיתי, ועל כן יש לנו מה לקבל מכל אדם.
3. החניכים ייפגשו עם מעמדי נפש שונים של הנותנים וידונו מהי הגישה הראויה.
א) המדריך יופיעו בתור בחור שמתנדב אצל חולה בבית חולים, ויציג את הסיטואציה הבאה:
שלום קוראים לי מאיר, וזה אברהם, החולה בבית חולים, שאצלו אני מתנדב באופן קבוע. בפגישה האחרונה הבהרתי לאברהם כמה הוא מסכן וכמה חשוב שמישהו כמותי יעזור לו…
– כדאי לשתף את החניכים בהצגת הסיטואציה: אפשר לבחור 2 מתנדבים כאשר אחד משחק את הנער והשני את החולה. כמו כן, אפשר שהמדריך יציג את החולה ואחד החניכים יציג את הנער ולהפך… כמובן שכדאי להשתמש בתחפושות: כובע, חולצה וכדומה…
המדריך יעלה לדיון את הנקודות הבאות:
ב) המדריך יחזור ויופיע בתור המתנדב, ומספר לחניכים כי חבר שלו שמדריך בסניף אחר, העיר לו על התנהגותו ואמר לו כי אסור לו להתנשא ו"להסתכל עליו מלמעלה".
הוא נפגש שוב עם החולה ומציג את הסיטואציה הבאה:
אני מאיר וזהו אברהם, החולה שלי, אתם כבר מכירים אותו. היום בפגישה אני ואברהם דיברנו על זה שאברהם חולה וחלש וקשה לו מאד. הסברתי לאברהם לאט, לאט שזה לא נורא להיות מסכן ואולי זה אפילו טוב שהוא מסכן והלוואי וגם אני הייתי מסכן…
המדריך יפנה לחניכים וישאל:
ג) המדריך עובר שוב לתפקיד המתנדב, ופונה אל החניכים ואומר שהוא כבר לגמרי לא מבין מה רוצים ממנו: הוא מבין שאסור להתנשא ולדבר בעליונות אל החולה, ולכן הוא כבר הפסיק להגיד לו את זה, אבל לצפות ממנו שלא להרגיש כך, זה כבר מוזגם, הרי יש לו את כל הסיבות לכך!
ושוב המדריך יפנה לחניכים וישאל: האם הוא צודק? כיצד אפשר לא להרגיש "מעל" חולה שכזה?
המדריך יניח ברחבי החדר תמונות טיפוסיות של שני דמויות ילדים המייצגות באופן קיצוני פער כלכלי-
1) ישי, בן 14
2) אבי, בן 13
כל חניך יקבל כרטיס ועליו נתון כלשהו (נספח מס' 1), ועליו לתלות אותו מתחת לדמות שאליה שייך הנתון לדעתו.
המדריך יחלק כרטיסיות נוספות וגם אותם יצטרכו החניכים להתאים לדמות הנראית להם. המדריך יעלה לדיון את הנקודות הבאות:
הדמויות:
טוב לב, עצבני, נוטה לשקר, עצלן, אוהב לעזור, סבלן, חרוץ, מופנם, קמצן, דובר אמת, שמח
ראינו שישנם מצבים בהם אנו באים לתרום ולעזור לאנשים, אנו משדרים עליונות והתנשאות לפעמים במתכוון ולפעמים לא. אנו צריכים לזכור שכאשר אנו באים לתרום ולעזור למשהו אחר הזקוק לנו, אסור לנו לשדר עליונות והתנשאות, ואסור לתת לו להרגיש נחות ופחות- ערך. שדר זה אסור כמובן להעביר במילים, אך גם אם רק נרגיש ורק נחשוב כך ולא נאמר זאת- זהו מסר שייקלט ע"י הצד השני.
בשלב השני של הפעולה היה לנו מאוד קל להבדיל בין ישי לאבי בדברים החיצוניים, לעומת זאת בדברים הפנימיים- תכונות היה לנו מאוד קשה להבדיל ואפילו כמעט בלתי אפשרי.
העולם בו אנו חיים הוא חומרי והישגי מאוד, "הצלחה בחיים" נמדדת בכסף, רכוש, ציונים, הצלחה בלימודים. אנו צריכים לזכור ולהבין שמדדים מסוג זה הם חיצוניים ואינם משקפים את ערכו האמיתי של האדם. כאשר אנו מתנדבים או עושים חסד לכל אדם: לא משנה אם הוא קשיש, חולה, עני, או סתם אדם מהרחוב- ייקל עלינו לראות באדם העומד מולנו אדם השווה לנו, כאשר ננסה להסתכל על פנימיותו, שכן אף על פי שבמדדים החיצוניים יש לו עדיפות עליו, הרי שבמדדים הפנימיים הקשורים במידות, תכונות והתנהגות הוא עשוי לעלות עלינו בהרבה, ואנו יכולים להרוויח המון מהמפגש איתו.
לסיכום, אפשר לקרוא את סיפורם של אשל ודביר על התנדבותם- "הרווחנו סבא חדש" (נספח מס' 3)
נסכם ונבין שאצל כל אדם שאנו עושים לו חסד ובאים להתנדב אצלו- יש לנו משהו גדול וחשוב לתת לו, אך לא פחות מכך, הוא יכול להעניק לנו דברים אחרים לגמרי, שאינם פחותים מהנתינה שלנו. הכל תלוי בצורת הסתכלותנו…
"התנדבנו והרווחנו סבא חדש" – אשל קרפ ודביר בן חמו
"לפעמים סתם היינו יושבים עמו בסלון, שותים תה קמומיל ומזילים דמעה לנוכח סיפוריו המרגשים. עם הזמן, ראינו כיצד שמחת החיים שדעכה אצל יצחק במהלך השנים – לפתע מתחילה לשוב אליו". בני נוער מתנדבים ב"לאורו נלך" מספרים על חוויותיהם ומזמינים להצטרף ולהתנדב בחופש
לסבא יצחק, הגענו דרך ההתנדבות הבית ספרית בעמותת "לאורו נלך". סבא יצחק היה איש מופלא, ניצול שואה, ערירי, אוהב אדם, כלוא בתוך עצמו. בדידות, כל כך הרבה בדידות הייתה שם כשפגשנו אותו. ניסינו להתקרב, לדובב, להתחבר והכל היה לנו קשה כל כך.
הרבה סבלנות נדרשה לנו, הרבה שעות של השקעה ושל חום ואמפתיה אליו עד שזכינו לכך שסבא יצחק יאמץ אותנו אל ליבו באהבה רבה.
וכך קרו הדברים: מידי יום רביעי, במסגרת פרויקט ההתנדבות של "לאורו נלך", נסענו שנינו מהישיבה שלנו, ישיבת מטה בנימין בבית אל, לבית האבות "גן עדן" באריאל, שם פגשנו את יצחק שגיא ז"ל. יצחק, ניצול שואה שאיבד את מאור עיניו, לא הרבה לצאת מביתו ולפגוש אנשים אחרים. גם משפחה לא הייתה לו.
בעבורו, המפגש עמנו היה משמעותי ומרגש. יצחק ראה בנו את הנכדים שמעולם לא היו לו ואנו אהבנו אותו כאילו היה סבנו האמיתי.
במהלך ההתנדבות עם יצחק, עזרנו לו בתיקונים בבית אותם לא יכול היה לבצע בעצמו עקב עיוורונו. סידרנו וניקינו את ביתו וגינתו הקטנה והוצאנו אותו לטיולים ארוכים בחוץ. עזרנו לו עם מטלות בירוקרטיות כמו מילוי טפסים או הקראת מכתבים.
לפעמים סתם היינו יושבים עמו בסלון, שותים תה קמומיל ומזילים דמעה לנוכח סיפוריו המרגשים. הבריחה מאירופה הנאצית, השתתפות במלחמות ישראל, מותה הפתאומי של אשתו האהובה. עם הזמן, ראינו כיצד שמחת החיים שדעכה אצל יצחק במהלך השנים – לפתע מתחילה לשוב אליו
עם הזמן, הקשר בינינו התהדק אף יותר והמשיך גם מעבר לשעות ההתנדבות. יצחק היה מתקשר אלינו לפני כניסת השבת, מאחל לנו שבת שלום ואנו הגענו לבקרו לפני החגים, בהם הרגיש בודד יותר מבדרך כלל.
כשתקופת ההתנדבות הסתיימה, המשכנו לפקוד את ביתו מדי כל שבוע. גם כשאושפז יצחק בבית החולים עקב מחלה קשה, המשכנו לבקר ולנסות ולשמח אותו.
לפעמים היה יודע שהגענו אליו ולפעמים כבר לא. לצערנו, מספר חודשים לאחר מכן נפטר יצחק כתוצאה מהמחלה הקשה ממנה סבל. אובדנו של יצחק ציער אותנו ברמה שלא תתואר, מאחר והוא היה לנו כמו בן משפחה של ממש. אף על פי כן, שנינו מלאי תקווה שהצלחנו לגרום לו מעט נחת ושמחה בשנותיו האחרונות, אותן בילה בחברתנו במקום להיות בודד.
המפגשים עם יצחק השפיעו עלינו רבות ואין ספק שגם עזרו לנו להתבגר. תחושת הסיפוק והאחריות שבעזרה לאדם נזקק הביאו אותנו ליזום ולקחת אחריות בתחומים נוספים בחיים, בבית הספר, בצבא. אולם מעל לכל, בזכות יצחק הבנו שלמעשינו יש משמעות גדולה הרבה יותר ממה שאי פעם חשבנו.
מעולם לא חווינו תחושת סיפוק ומיצוי עצמי כל כך גבוהה כמו שהייתה אצלנו בעת תקופת הביקורים אצל יצחק, במיוחד מתי שראינו ששמחת החיים חוזרת אליו בזכותנו. תודה לך יצחק, למדנו ממך כל כך הרבה על החיים ועל עצמנו. תודה ויהיה זכרך ברוך. לעולם לא נשכח אותך.
(פורסם באתר ynet)