איתור סניפים וכפרי בוגרים
בפעולה זו נעסוק בכוחם של החלומות, נכיר אנשים שחלמו ושינו את המציאות ונלמד את הערך והמשמעות של החלום והגשמתו גם אם החברה סבורה שהוא לא מציאותי.
מהלך הפעולה:
פתיחה:
שחקו ‘מעולם לא’: יושבים במעגל, וכל אחד מושיט קדימה את שתי הידיים; כל האצבעות מורמות. כל אחד אומר בקול בתורו משהו שהוא מעולם לא עשה (עדיף להגיד משהו שבדרך כלל הרוב כן עושים).
דוגמאות: מעולם לא טסתי לחו”ל, מעולם לא נסעתי ברכבת, מעולם לא אכלתי פרי מסוים.
שאר המשתתפים, כל מי שכן עשה את הדבר הזה, מקפל אצבע אחת. מי שקיפל את כל האצבעות יוצא מהמשחק, ומי שנשאר אחרון באצבעות מורמות הוא המנצח.
שלב א:
חולמים חלומות גדולים
חלקו את החניכים לקבוצות ותנו לכל קבוצה תמונות של אנשים שהגשימו חלום ומידע על הדרך שעברו.
– הרב נריה (בני עקיבא)
– אילן רמון (האסטרונאוט הישראלי הראשון)
– נעמי שמר (קיבוצניקית שהייתה למשוררת לאומית)
– עדי אלטשולר (היוזמת והמקימה של עמותת כנפיים של קרמבו)
– עומרי כספי (שחקן NBA)
– דרור וינברג (סיירת מטכ”ל)
בקשו מהחניכים לקרוא על הדמות, על החלום שהגשימה ועל הדרך שלה. בקשו מהם לחשוב בקבוצה:
• אילו קשיים עברה הדמות בדרך?
• מה היה דרוש לה כדי להצליח?
• אילו דברים עזרו לה להגשים את החלום?
• אילו תכונות בולטות היו בה שבזכותן הצליחה להגשים את החלום?
• האם לכל אדם שרוצה להגשים חלום דרושות התכונות האלה?
אספו את החניכים ובקשו מכל קבוצה לספר לשבט על הדמות, על אתגריה ועל דרכה.
שאלו את החניכים: מה משותף לכל הדמויות? אילו תכונות היו לדמויות שעזרו להן להגשים את החלום? אילו מהתכונות כל חולם צריך?
סכמו: האנשים האלה, שהגשימו חלומות גדולים מאוד, עברו דרך ארוכה וקשה עד שהגיעו להגשמה והוכיחו שזה אפשרי.
שלב ב:
האם כולנו מסוגלים להגשים חלומות גדולים?
קראו את הסיפור על התפוח שרצה להיות כוכב. הביאו תפוח, וחתכו אותו בסוף הסיפור.
אפשר לחלק את הסיפור לכמה חלקים ולבקש מכמה חניכים לקרוא אותו בקול (נספח 2).
בקשו מהחניכים לחתוך את התפוח לרוחב ולא לאורך, כמו שרגילים, ותראו לחניכים שיש בפנים צורה של כוכב.
סיכום
היכולת להגשים חלומות נמצאת בכל אחד מאיתנו, ואנחנו רק צריכים להשקיע ולא לתת לקשיים לעצור אותנו. כדי להגשים חלום צריך להאמין שאנחנו מסוגלים – ולהתאמץ.
נספחים
נספח 1
עומרי כספי
“זה חלום שהתגשם”
עומרי כספי התייחס בריאיון מיוחד לחדשות 2 לחתימה ההיסטורית שלו בגולדן סטייט ווריורס, אלופת ה-NBA: “אמרתי לסטיב קר המאמן שמאז שראיתי בשנות ה-90 את ג’ורדן מחבק את הגביע חלמתי להיות בסיטואציה הזו”.
עומרי כספי הוא כדורסלן עבר ישראלי וקפטן נבחרת ישראל בכדורסל בעבר. כספי הוא הכדורסלן הישראלי הראשון ששיחק בליגת ה-NBA.
כספי אמנם פרש, אך יש דבר אחד חשוב שהוא הותיר אחריו איתנו וזהו המשפט האלמותי “המעז מנצח”, משפט שהלך איתו לאורך הדרך מהרגע שהיה נער צעיר ועד היום והפך למשמעותי בחייו. רבים הרימו גבה ולא האמינו שהילד מיבנה יבחר במקום ה-23 בדראפט 2009 ויהיה לישראלי הראשון שעושה את זה, אבל הוא ידע. עם עבודה קשה ואמונה בעצמך אין פסגה שלא תכבוש. עומרי לימד את עצמו שיעור גדול בלחלום בגדול, הכי גדול שאפשר ולהאמין שתצליח להגשים את אותו החלום.
פתאום להגיע ל-NBA לא נראה כמשפט מופרך או משאלת לב שאי אפשר להשיג. נכון, כדי להגשים את החלומות הגדולים אתה צריך לדעת שעליך להקריב, לנקוט בצעדים ולהיות בשיא הפוקוס והריכוז, עם העיניים על המטרה. ועומרי, מלבד שהשיג את המטרה בעצמו, הוא פתח את הדלת עבורנו, החולמים והזכיר לנו שהכול אפשרי אם עובדים קשה ומנסים בכל הכוח.
אי אפשר להצליח בלי כישרון, אך לא די בכך. “הוא התאמן הקיץ על הרבה אלמנטים, לדוגמה קליעה מבחוץ, שזה אחד הדברים הכי חשובים ב-NBA, כי היום כל זריקת שדה רביעית היא שלשה”, טוען סורוקה. שימי ריגר, מאמן עבר ופרשן ה-NBA של ‘ערוץ הספורט’, מוסיף: “יש לו כישרון, אבל יחד עם זאת הרבה עבודה קשה, מאמן שמאמין בו וחינוך טוב מהבית שיכולים לעזור יותר מהכישרון”.
“זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב”, כך הוא סיכם במסיבת העיתונאים, בפשטות בנונשלנטיות, מסווה במילותיו הצנועות את העבודה הקשה והרבה שהשקיע במהלך כל הדרך. אבל יחד עם זאת, הוא שולח לנו מסר, תעבדו קשה, תהפכו להיות הכי טובים במה שאתם עושים וכך תגשימו את החלומות הכי גדולים. קצת קיטשי, אבל הכי אמיתי, מילה של אגדה ישראלית”.
(בן מיטלמן, “עומרי כספי: ‘חלום שהתגשם'”, N12, 5.7.2017)
שאלות לדיון:
הרב משה צבי נריה
“גדולים החולמים חלומות גדולים והופכים חלומות למציאות”
הרב משה צבי נריה נולד בכ”א בשבט תרע”ג (1913) לר’ פתחיה ורחל מנקין. כבר מינקותו ספג את ריח התורה, שכן אביו היה רב העיירה קורצ’ה שברוסיה הלבנה והיה אישיות גדולה ונערצת גם על בנו. הרב פתחיה היה יושב עם בנו ולומד לאחר שסיים את מחויבויותיו, והיה משנן לו שצריך ללמוד תורה עד גיל 20 לפחות.
לאחר שלמד ב’חדר’ עד גיל מצוות נסע משה צבי הצעיר ללמוד בישיבת מינסק המפוארת. כישרונו בלימוד הורגש עד מהרה, והוא נחשב אחד התלמידים המצוינים, אך הוא לא הסתפק בלימוד התורה בגלות: נפשו כמהה לארץ הקודש. והנה בשנת תר”ץ (1930) נודע לו שיוכל לעלות ארצה באמצעות אשרת נסיעה מיוחדת לתלמידי ישיבות. מייד כתב מכתב אל הרב קוק והוסיף לו כמה דברי תורה מפרי עטו. דבריו הרשימו את מאוד את הרב קוק, וכעבור תקופה קצרה קיבל ממנו הרב נריה אשרת עלייה וכרטיס נסיעה. כאשר הגיע ארצה, בכ’ בתמוז תר”ץ, שם פעמיו היישר לביתו של הרב קוק, והרב קלט אותו באהדה והכניסו לחוג ישיבת ‘מרכז הרב’.
שנותיו של הרב נריה בישיבה היו שנים חשובות בעיצוב דרכו בחיים, ושנים אחר כך הוא סיפר: “בארץ ישראל, בישיבת הרב למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעם ישראל, לראות את עצמו ערב לעם ישראל”.
תחושות אלו הניעו את משה צבי נריה, אשר כונה “נריה” בפי חבריו, להצטרף אל סניף בני עקיבא בירושלים, ומאז לא פסק הקשר עם התנועה עד יומו האחרון, החל בכתיבת ההמנון ועד ריכוז סניפים, ארגון פעילויות וקשר שוטף עם החניכים.
באחד מסמינריוני המדריכים בשנת תרצ”ט החליט הרב נריה שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער בדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי ‘משלנו’, וכך נוסד הרעיון והוקמה מתוך קשיים ישיבת בני עקיבא כפר הרא”ה, שהתחילה בישיבה קטנה עם 13 תלמידים, והלכה ושגשגה והייתה לאם הישיבות. מישיבה זאת ומהישיבות והאולפנות שנוסדו בעקבותיה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות, חניכים וחניכות, שהגשימו וממשיכים להגשים את חזונו של הרב נריה זצ”ל ושל רבו הרב קוק זצ”ל.
שאלות לדיון:
דרור וינברג
“קשה זה טוב, קשה זה תמיד טוב. זה מחייב מחשבה, קביעת סדרי עדיפויות, זה מוציא כוחות שלא חלמת שיש בך”.
“ראית איך בשניות הוא מגיע למעלה? כמו זיקית”. הבוחן השני העיף מבט ואמר לי, “לא רע, אבל לא מספיק”.
אחת לכמה ימים נערך מסדר כנפיים, ובו אנחנו מודיעים מי לא ממשיך. בחורים צעירים עם חלומות מתנפצים, אכזבות ראשונות. נפרדים בברכת “עוף גוזל”. לא תמיד ההחלטה קלה לנו. יש כאלה בעלי מוטיבציה, אבל לא הייתי סומך עליהם לעשות לי קניות בשוק. יש בעלי כושר פראי אבל בעלי יכולת השתלבות חברתית בגובה אפס.
עם השנים למדתי לזהות אופי והתנהגות של אנשים, ואני יכול כבר בהתחלה לחזות כמעט במדויק מה יהיה איתם בסוף הגיבוש. אבל יש כאלה שהם אגוז קשה יותר לפיצוח. מורכבים. כאלה שקשה להבין אותם על ההתחלה, ואני מתלבט לגביהם עד סוף הגיבוש. דרור, למשל, היה כזה. הרבה מוטיבציה, אבל הכושר – לא בשמיים. ממש לא. הבנתי שהוא דווקא התכונן לגיבוש ועשה לקראתו הרבה כושר. כנראה התכונן יותר מדי טוב. כל כך טוב התכונן – שהרס לעצמו את הברכיים. זה הציק לו במהלך הגיבוש, אבל הוא החליט להתעלם מהמגבלה. זה אומנם נתן לו נקודות על דבקות במשימה ועקשנות, אבל עדיין הציב סימני שאלה לגבי היכולת שלו לעמוד במאמצים שהיחידה תידרש אליהם בזמן אמת.
שמעתי את החברים שלו מתבדחים שדבר פעוט כמו ברכיים דפוקות לא יפריע לדרור להשיג את המשימה שהציב לעצמו: סיירת מטכ”ל שלב א’, קורס קצינים שלב ב’ ועוד כמה שלבים הכרחיים עד שיהיה רמטכ”ל.
אלוף משנה דרור וינברג נולד בכפר סבא לאוריאל ולבת שבע. בהיותו בן שנתיים וחצי נהרגו שני דודיו במלחמת ששת הימים. הוא למד בבית ספר ממלכתי-דתי בעיר הולדתו. היה חניך ומדריך בתנועת הנוער בני עקיבא בכפר סבא.
בתיכון למד במדרשיית נעם בפרדס חנה, ולאחר מכן בישיבת ירושלים לצעירים בירושלים. התגייס לסיירת מטכ”ל, סיים קורס קצינים כחניך מצטיין, השתתף בפעולות חשאיות בסיירת וקיבל על אחת מהן ציון לשבח. שימש בתפקידים בחטיבת הצנחנים, היה מפקד גדוד 890 ופיקד על יחידת מגלן. היה מפקד חטיבה 623 ומפקד בית הספר למודיעין וסיור. נהרג בעת ששימש מפקד החטיבה המרחבית יהודה באירוע תקיפת מחבלים.
שאלות לדיון:
עדי אלטשולר
“וְלִכְבוֹד הַנַעֲרָה שֶיושבת עכשיו בַּבַּית. שֶמַרְגישה את הַלֶהָבה בּוערת בְּלִבּה וְיודעת עמוק בִּפְנים, שאפשר וְצריך לִברוא מְציאות אחרת.
אל תיתְני לְאף אדם לְקַצֵץ לך את הַכְּנָפַיים.
אני מַבְטיחה לך – את יְכוֹלָה הַכּוֹל”
(עדי אלטשולר, טקס השאת המשואות, יום העצמאות תש”ף)
היא הקימה את כנפיים של קרמבו, תנועת הנוער הראשונה והיחידה בישראל לצעירים עם צרכים מיוחדים, ובעתיד היא מתכננת להקים בית ספר משולב לחינוך המיוחד והרגיל. עדי אלטשולר, בת 26 מהוד השרון, נותנת את הטיפ שלה להצלחה: “לרצות להשתנות ולהשתפר כל הזמן”
קצת עליי
“כשהייתי בת 12 התחלתי להתנדב בעמותת אילן. במסגרת ההתנדבות הגעתי להיות חונכת אישית של כפיר קובי ז”ל, ילד מתוק, חמוד, חייכן ומקסים עם שיתוק מוחין. למעשה דרכו נחשפתי יותר ויותר לעולם של חינוך מיוחד.
“בזכות היכולות החברתיות הגבוהות שהיו לו והיחס המדהים של משפחתו אליו, שתמיד הסתכלה על המסוגלות ולא על הקושי, הבנתי שהצורך הגדול ביותר של ילדים עם צרכים מיוחדים הוא במסגרת חברתית. ואז בגיל 16, הצטרפתי ל-lead, ארגון לפיתוח מנהיגות צעירה, והחלטתי שאני רוצה להקים את תנועת הנוער הראשונה והיחידה בישראל לצעירים עם צרכים מיוחדים, תנועת נוער שתהווה מסגרת חברתית, חינוכית בלתי-פורמלית עבור צעירים מהחינוך המיוחד, על מנת שיקיימו חיי חברה מלאים ויובילו לשינוי חברתי. הגשמתי חלום ביחד עם עוד הרבה אנשים.”
איך מצליחים בגיל כל כך צעיר?
“הייתם צריכים להחליף את השאלה ב’איך מצליחים בגיל בוגר?’ בגיל צעיר יותר קל להצליח כי הפחדים לא מנהלים אותנו. החוכמה היא להצליח לרדוף אחרי החלומות גם בגילים מאוחרים, כשכבר נכנסים קולות ורעשים למערכת ואנו עוצרים את עצמנו מללכת עד הסוף אחר הדברים שחשובים לנו ואנו מאמינים בהם. לי הייתה המון תמיכה ועזרה מהמשפחה שלי, של כפיר, ארגון lead אנשים טובים שלימדו אותי וסייעו. ההצלחה היא לא שלי. היא של הרבה אנשים”.
הטיפ שלי להצלחה:
“לרצות להשתנות ולהשתפר כל הזמן ובאותה נשימה להיות ברכות וסלחנות כלפי עצמנו”.
עדי אלטשולר היא אישה מיוחדת, פורצת דרך ויזמית בנשמה מעבר להיותה אשת חינוך ומנהיגה חברתית. באמצעות תעוזה רבה היא הצליחה לעשות את מה שרבים לפניה לא הצליחו, וכבר בגיל צעיר מאוד היא ייסדה את ‘כנפיים של קרמבו’, תנועת הנוער הראשונה והיחידה בישראל לצעירים עם צרכים מיוחדים. היא גם אחראית למיזם ‘זיכרון בסלון’, המאפשר לאנשים לציין את יום השואה בדרך שונה עם הקהילה שלהם, והקימה את עמותת ‘אינקלו – מיוחד לכולם’, לקידום גישת החינוך המכיל בבתי ספר ציבוריים, במוסדות ובארגונים.
שאלות לדיון:
אילן רמון
“התחושה היא מוזרה, לעבור ממצב שבו לא רואים את הפנים שלך ואף אחד לא יודע מה אתה עושה, למצב שבו אתה חשוף, גם בתקשורת ולא רק אתה אלא גם בני המשפחה שלך. זה שינוי גדול”.
אילן רמון היה האסטרונאוט הישראלי הראשון. הוא היה בן 48 במותו, לאחר שנספה באסון מעבורת החלל קולומבייה ב-1 בפברואר 2003, כשתקלה הובילה להרס המעבורת בעת כניסתה לאטמוספרה.
אילן רמון סיים קורס טיס בהצטיינות, הגיע עד לדרגת אל”ם בחיל האוויר, ואת שירותו סיים כסגן מפקד טייסת F16. הבחירה בו להשתתף בפרויקט של סוכנות החלל נאס”א הפכה אותו לסיפור הצלחה ישראלי. תפקידו במעבורת היה מומחה מטען, ולקראתו התאמן שנים רבות. ההתבלטות של אילן מכלל המועמדים מטעם חיל האוויר לא הפתיעה איש, שכן הוא נודע מצעירותו כדמות לחיקוי וסמל למצוינות.
לאילן, שחינוך נחשב בעיניו לעמוד התווך של החברה הישראלית, היה תואר בהנדסת אלקטרוניקה ומחשבים מאוניברסיטת תל-אביב. כל חייו פעל מתוך אמונה שעשייה ותרומה לחברה הישראלית הן מימוש החזון הציוני, וטיסתו לחלל הייתה מבחינתו הגשמת חלום אישי ולאומי.
לרמון היה ניסיון מבצעי עשיר: ב-1981 הוא השתתף במבצע אופרה – הפצצת הכור בעיראק. אילן השתתף בתכנון המבצע והיה צעיר הטייסים. הוא טס אחרון במבנה התקיפה במיקום שנחשב למסוכן במיוחד, ושנה לאחר מכן השתתף במלחמת לבנון. אילן נבחר להיות טייס החלל הישראלי הראשון על ידי חיל האוויר בעקבות הסכם שנחתם בין ישראל לבין ארצות הברית ב־1995 לשלב ישראלי בטיסה לחלל של נאס”א. סוכנות החלל הישראלית פנתה לחיל האוויר בבקשה שיבחר בעבורה את המשתתף, וב־1997 בחר החיל באילן.
מעבורת קולומבייה המריאה לטיסה ב-16 בינואר 2003.
שבעת אנשי הצוות ביצעו בהצלחה כשמונים ניסויים מדעיים. הם עבדו בשני צוותים 24 שעות ביממה. מעבורת קולומבייה התרסקה בעת כניסתה לאטמוספרה ב-1 בפברואר 2003. כל אנשי הצוות שעל סיפונה נהרגו.
אילן הוא הנתין הזר היחיד שהוענקה לו מדליית הקונגרס.
למרות היותו יהודי חילוני ביקש אילן שיכינו בעבורו מנות כשרות מיוחדות, והוא לקח אותן לחלל. הוא ראה עצמו נציגו של העם היהודי כולו, ורצה שכל יהודי – חילוני או דתי – בכל מקום בעולם יוכל להזדהות עם המשימה שלו ועם הישגיו בחלל ובמדע. הוא לקח איתו לחלל כמה חפצים המייצגים את העם היהודי, את הישראלים ואותו, טייס קרב ישראלי ודור שני לאם ניצולת שואה.
שאלות לדיון:
נעמי שמר
“מחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום”
נעמי שמר ז”ל, כלת פרס ישראל, היא מחשובי היוצרים בזמר העברי שלאחר קום המדינה. רבים ממאות השירים שכתבה והלחינה היו זה כבר לחלק בלתי נפרד מהקלסיקה הישראלית. הרפרטואר שלה כולל בין היתר שירים ליריים ושירים שמחים, שירי זיכרון ושירי חג, שירים לילדים ושירים למבוגרים, שחלקם תורגם לשפות אחרות ומבוצע ברחבי העולם. נוסף על כך היא הלחינה שירי משוררים רבים ותרגמה שירים משפות זרות, אך גם כאן היא הצליחה לשמור על הקו האישי שאפיין אותה ואת כתיבתה. פעמים רבות קיבלו שיריה האישיים משמעויות נוספות, בעיקר לאומיות, גם אם היא לא התכוונה לכך מלכתחילה (כמו השיר ‘על כל אלה’). שירה הנודע ביותר הוא ‘ירושלים של זהב’, שנכתב ובוצע לפני מלחמת ששת הימים והפך בן לילה למעין המנון הנבחר בכל פעם מחדש לשיר הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים.
שמר, אז נעמי ספיר, נולדה, גדלה והתחנכה בקבוצת כינרת למאיר, ממייסדי הקבוצה, ולרבקה, בתם של חנה ויונה שפרירי. בעידודה של אימה החלה שמר לנגן בפסנתר כבר כשהייתה בת שש. לאחר סיום לימודי התיכון דחתה את שירותה הצבאי למרות התנגדותם של חלק מחברי הקבוצה, ויצאה ללימודי מוזיקה בעקבות התערבות החברה שרה מאירוב, שטענה “הניחו לילדה. אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?”
תחילה למדה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב, ואחר כך באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. כששבה נעמי לכינרת לאחר לימודיה, לימדה ריתמיקה את ילדי הגן, וראתה שאין להם די שירים המתארים את עולמם. לכן כתבה בעבורם את שיריה הראשונים, ובהם ‘הדואר בא היום’, ‘אחינו הקטן’, ‘הטיול הקטן’ ועוד.
בשנת 1983 קיבלה שמר את פרס ישראל בזמר העברי. בנימוקי ועדת השופטים נכתב: “פרס ישראל מוענק לנעמי שמר על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוסיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המלה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב של העם… היא מחברת זמירותיה בפשטות, בכנות ובנימה אישית; אך אין זו נימה פרטית וייחודית לה, אלא נימה הנותנת לכל אחד את ההרגשה כאילו יצאו הדברים מלבו”.
שאלות לדיון:
נספח 2
הסיפור על התפוח שרצה להיות כוכב
1) היה היה תפוח שחלם להיות כוכב. בכל בוקר הוא קם, הביט סביבו, וכל שראה היה רק תפוחים. מיליוני תפוחים. כולם כמוהו גדלים על שורות-שורות של עצי תפוחים. תמיד חשב לעצמו בצער על כמה שחייו, כמו חייהם של כל התפוחים שסביבו, חסרי תכלית. “מה מר גורלי”, היה בוכה. “לחיות כל חיי על עץ, רק כדי להיקטף, להיאכל ולמות”. בכל לילה היה מרים את עיניו לשמיים והתפעל מנצנוצם הזוהר והמזהיר של הכוכבים. קנאה מלאה את ליבו. “כל כוכב הוא זוהר בפני עצמו. ייחודי ומיוחד. פאר יצירה”. וכך בכל בוקר קם לו לדיכאונו היומי, ובכל לילה השתאה בקנאה למראם של הכוכבים. בסתר ליבו חלם התפוח להיהפך לכוכב בעצמו. כמה רצה בכך. להיות מיוחד. לחיות חיי משמעות. לזהור.
2) יום אחד הגיע לשדה שבו גדל מגלה הכוכבים הגדול והמפורסם בעולם. התפוח, שכה התעניין בכוכבים, זיהה מייד את מגלה הכוכבים. “זאת ההזדמנות שלי”, חשב התפוח. “אם רק אשכנע את מגלה הכוכבים הגדול, אולי הוא יהפכני לכוכב בעצמי”. התפוח רקח תוכנית. כשרק יעבור מגלה הכוכבים הגדול לידו, יקפוץ הוא מן העץ היישר אל תיקו של מגלה הכוכבים. אחר כך, מאוחר יותר, כשמגלה הכוכבים הגדול יתחב את ידו אל תוך התיק, יידחף התפוח לתוכה ויציג את עצמו ואת סיפור. “תוכנית גאונית”, חשב התפוח. “זוהי הזדמנותי היחידה”, הוא הבין. “אסור לפספס!”
3) ואכן, כשעבר מגלה הכוכבים הגדול ליד העץ שלו, קפץ התפוח אל תוך התיק הגדול. היו שם משקפות, מפות ורשימות. ביניהן התמקם התפוח לקראת הרגע הגדול שלו. אך לצערו בכל פעם שמגלה הכוכבים תחב את ידו אל תוך התיק, פספס התפוח את ההזדמנות ולא הצליח להיכנס אל תוך ידו. כך פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהתפוח התייאש.
4) “לעולם לא אהיה כוכב”, אמר בדממה. “לעולם”. ברגע של ייאוש החליט התפוח לוותר על חלומו. הוא החליט כי די לו עם חלומו להפוך לכוכב. הוא בסך הכול תפוח. זה גורלו. לכן החליט התפוח לקפוץ החוצה מן התיק. כך לפחות ימצא אותו מישהו, יאכל אותו ויגאל אותו מייסוריו. החליט – וקפץ. “מוזר”, הביט מגלה הכוכבים הגדול בתפוח שנפל מתיקו. “לא זכור לי שהיה לי תפוח בתיק”, חשב. מאחר שהיה רעב החליט מגלה הכוכבים לאכול את התפוח. הרים מגלה הכוכבים את התפוח מן הארץ, ניגבו בדש חולצתו, קירבו לפיו ו… “לא!” צעק התפוח, “אל תאכל אותי!” הוסיף.
5) “מי אתה?” שאל מגלה הכוכבים הגדול. התפוח סיפר לו הכול. את כל סיפורו. מהימים שבהם היה על העץ. על החלומות להיהפך לכוכב. על תוכניתו, על שהותו בתיק, על הניסיונות ועל האכזבות. מגלה הכוכבים הגדול חייך. הכוכב, שלא הבין למה מגלה הכוכבים הגדול מחייך למשמע סיפורו העצוב, שאל: “מה כל כך מצחיק?” מגלה הכוכבים גילה לו את הסוד. הוא הראה לו בדרכו המיוחדת את מה שכל מגלה כוכבים מתחיל יודע, את מה שכל חייו הוביל אותו במסעותיו ובחיפושיו, את מה שהיה חבוי בתוך תוכו של התפוח והוא היה מגלהו אם רק היה מסתכל עמוק פנימה, ולא למעלה, לעברם של כוכבי השמיים.
(מאתר גולם. סיפרה ספי שוחט בארי)