איתור סניפים וכפרי בוגרים
איך מורידים את האידיאלים מהגובה והופכים אותם לדרך חיים? ראינו שהתרבות שלנו עוטפת את חיינו. עכשיו נעצור ונשאל: האם התרבות הזאת באמת מניעה אותנו לחיות טוב יותר, או שהיא סתם דיבורים באוויר? האם היא משפיעה לטובה על הבחירות שלנו? האם אנחנו סתם ‘מדברים אידיאלים’ בסניף כמו רובוטים או שאנחנו באמת חיים את הערכים שלנו?
הרחבה למדריכים – קטע מתוך שיעור של סיון רהב-מאיר (אחרי הנספחים).
הערה: עיקר מטרתה של פעולה זו היא לתכנן יציאה לעשייה עם החניכים על פי המטרות שתבחרו ובעקבות המערך שעברתם. בחרו את המתודות הפתיחה המתאימות שלא יגרמו לכם לשכוח שהעיקר הוא להוביל עשייה חדשה בתרבות שלנו.
בקשו משני חניכים (שיודעים להציג טענות ולדבר לפני קהל) להציג לפני שאר החניכים שני אנשים כבני 40, נשואים, בעלי משפחה, רכב ועבודה שברוך ה’ לא חסר להם כלום בחיים, אבל – וזה האבל הגדול – אחד מהם גדל בסניף ואחד מהם פרש אחרי שתי פעולות בנבטים ולא גדל כחניך בבני עקיבא…
לאחר ההצגה שאלו את החניכים:
אם קשה לחניכים לענות על השאלות האלה אפשר לפזר על הרצפה תשובות אופציונליות: ערכים, כיף, חברים, תרבות, העברת זמן, תפילה, לימוד משותף, קרוב לבית, חשוב, קירוב לבבות, בגלל המדריכים, בגלל אימא ואבא ועוד.
אפשרות 1: הושיבו את כל החניכים במעגל ובקשו מהם את המכשירים הסלולריים שלהם. אם תיתקלו בסירוב שאלו את החניכים: מדוע אתם מסרבים? אם הם ייתנו את המכשירים ברצון שאלו: איך הייתם מרגישים אילו החזרתי לכם את המכשירים רק בעוד יום? בעוד שבוע?
חלקו לחניכים דפים קטנים בגודל טלפון חכם ממוצע וטושים, ובקשו מהם ליצור את המכשיר האולטימטיבי (בקשו מהחניכים להיות יצירתיים מעבר למה שהם רגילים לראות בטלפון). לאחר שכל חניך ייצור מכשיר ערכו הצבעה בקרב החניכים: איזה מכשיר הוא הטוב ביותר? מדוע?
פזרו על הרצפה פונקציות שהמכשיר הסלולרי הממוצע בישראל יכול למלא (נספח 1). כל חניך יקבל שלושה פתקים: ‘בעד’, ‘נגד’, ‘נמנע’. ערכו הצבעה על כל פונקציה: האם היא נצרכת לתרבות שלנו או מיותרת?
שאלו: כמה זמן בממוצע אתם חושבים שילד ממוצע מבזבז ביום על הטלפון? הטלפונים נהיו חלק בלתי נפרד משגרת יומנו.
חלקו קטע הלקוח מאתר ‘גלובס’ (נספח 2).
שאלו את החניכים:
האם אפשר לחשוב על נקודה שהיא הגורם העיקרי לכך שהמכשירים הסלולריים שואבים אותנו?
מחקר שנעשה בתכנית האמריקאית ’60 דקות’ מצא שההתמכרות לטלפון החכם נובעת מהעובדה שהמוח שלנו מכיל מערכת שנקראת מערכת הגמול. כאשר אנחנו משתמשים בטלפון החכם אנחנו מתוגמלים כמעט כל הזמן ומעודכנים במשך זמן ממושך בכל מיני תגמולים שאנחנו מוצאים בו. התגמול גורר ציפייה להיות מתוגמלים עוד ועוד, וכאשר אנחנו מרוחקים מהמכשיר יש לנו חרדה מסוימת שגורמת לנו לשוב ולהציץ שוב במכשיר כדי לקבל עוד ועוד תגמולים…
אם ככה, כדי להילחם בתופעת הטלפונים החכמים עלינו להוכיח שיש גם עולם יפה מחוץ לארבע פינות המכשיר שבידינו. איך? פשוט להרים את העיניים ולגלות עולם נפלא!
חלקו לחניכים כחמישה סוגי פתקים, מומלץ לכתוב על רקע של טלפון חכם (נספח 3). על הפתק יהיה כתוב מצב שמתאר היסחפות שלנו אחרי הטלפון החכם, והמשימה היא לחלק את הפתק מחוץ לסניף לאדם המתאים למצב הכתוב. בפעולה השבטית הבאה כל חניך יספר לפחות על שני מקרים שבהם הצליח להילחם בתופעת השתלטות הטלפונים החכמים.
אפשרות 2: (מתאימה לשבטים צעירים ולאלה שאינם מחזיקים טלפונים) חכמים:
שחקו משחק: כל החניכים ייצרו מעגל, וחניך אחד יישאר באמצע. מטרת החניך היא לצאת מהמעגל החוצה ומטרת המעגל היא שלא לתת לו לצאת. לאחר שיצא תהיה מטרת החניך לשוב ולהיכנס למעגל כשכל החברים ניצבים בגבם אליו.
אנחנו מובילים את התרבות שלנו ובמשחק אנחנו נמשלים אליה: התרבות שלנו מקיפה אותנו בהמון מניעים – כסף, זמן, מעמד חברתי ועוד דברים שיכולים למנוע מאיתנו להוביל את התרבות שלנו ולהיגרר מתוך ויתור על התרבות שבה אנחנו מאמינים.
שאלו את החניך שהיה באמצע המעגל: איך תכננת לצאת? (חיפש נקודת תורפה או תחבולה, ניסה בכל הכוח, הטעיה). שאלו את החניך: איך הרגשת כשהיית בחוץ ולא נתנו לך להיכנס?
כדי לצאת מחוץ לתרבות הצריכה ולדבוק בתרבות שלנו, שתהיה דרך חיים ולא רק ‘אידיאלים באוויר’, אנחנו צריכים לצאת מהמעגל של המניעים שמפריעים לנו לבצע אותה. מנגד, גם לא מאוד נעים להרגיש בודדים בחוץ. אם ככה, מדוע אנחנו באים לסניף? כדי להפוך את דרך החיים שלנו למשותפת, כדי להיות יחד בני אותה תרבות, כדי שהשפה שנדבר בה ערכים תהיה דומה. זו גם יכולה להיות התשובה של “מה נותנת לנו היותנו שבט?” “מה תנועת הנוער בני עקיבא נותנת לנו?” היא נותנת לנו לפעול עם עוד אלפי אנשים שדוגלים באותם ערכים שאנחנו דוגלים בהם ועוסקים באותם נושאים שגם אנחנו עסוקים בהם.
לאוהבי הסיפורים ספרו סיפור: ‘המשרת שנכנס לאוצרות המלך’ (נספח 5).
מסר הסיפור: המון פעמים אנחנו באים חדורי מטרה לקראת המשימה שלנו, אבל דברים רבים שעלולים להפריע לנו בדרך ולהסיט אותנו מהמטרה כשיורדים לשטח. על זה נלמד עתה להתגבר!
פרקטיקה! איך עושים את זה?
פזרו על הרצפה כשמונה עד עשרה דפים לבנים חלקים. החניכים יצטרכו לכתוב על כל דף מטרה שהם שואפים לממש, וחשוב לומר להם לחשוב גם על מטרות רחוקות וגם על מטרות קרובות.
החניכים יצטרכו לחשוב אילו דברים עלולים להפריע להם ביעדם להגשים את האידיאלים שלהם.
לאחר שהחניכים רשמו על הדפים את ההפרעות שבדרך להגשמת האידיאל, דונו איתם איך אנחנו יכולים להתגבר על כל אחד מהמפריעים הללו.
בצעו תכנון מעשי עם החניכים על יציאה לפעולה. חלקו אחריות לכל אחד וקבעו תאריך יעד שבו תבדקו אם עמדתם ביעדים.
ראינו בפעולה שיש משמעות להגעה שלנו לסניף: אנחנו מובילים פה תרבות חדשה ואיכותית! הערכים שאנחנו מאמינים בהם מקבלים במה רחבה, אך בדרך יש המון מסיתים ומפריעים. למדנו לעומק על תופעת הטלפונים החכמים והצגנו עוד דברים שמפריעים לנו בהגשמת התרבות שלנו ומטרתנו להילחם בהם. הצענו בפעולה דרכי פתרון ותובנות חדשות בדרך לחיות אידיאל.
הקטע ‘תרבות המערב, דו-שיח או דו-קרב’ (נספח 4). אם הוא ארוך מדי אפשר לתת לכל חניך לקרוא כמה שורות או להסביר את הרעיון בתמצות.
בזבוז זמן, כפר גלובלי – העולם בכף ידי, זמינות לאתרים מסוכנים, משחקים, תקשורת עם חברים, ווטסאפ כיתתי, צלצול בלתי פוסק, זמינות יום ולילה, רשתות חברתיות, שיתוף תמונות, חדשות, חיפוש באינטרנט, פנס, פתרון לשעמום, מוזיקה, GPS, וידאו, פתקים, תפילון, קריאת תהלים משותפת, YOUTUBE, תמונות, מסרונים, שיחות, תחזית מזג אוויר, מוביט, מצלמה, מצלמת סלפי.
השתלטותו של מסך הסמארטפון על חיינו, זה שכמעט אינו מש מכף ידנו, היא כבר מזמן עובדה מוגמרת. מאיזה גיל נשאבים גם ילדינו לעולם הטלפונים הניידים – והסמארטפונים בפרט? מהם השימושים העיקריים במכשיר ובאיזו תדירות הוא משודרג?
מחקר מיוחד שערך מכון שריד עבור “גלובס” מגלה את המספרים שמאחורי התופעה: הגיל הצעיר (6!) שבו מקבלים ילדים את הסמארטפון הראשון ליד, שיעור מחזיקי הסמארטפונים בקרב הילדים (83%) ושעות השימוש הארוכות בהם (מעל 5 שעות ביום בקרב רבע מהמשיבים) – ואף מגלה מה באמת הם עושים במכשיר בעיקר.
מיעוט מובהק של בני 8–15 אינו מחזיק היום במכשיר טלפון חכם: ל-83% מהילדים, עולה מממצאי הסקר, יש טלפון חכם, ובגיל 8 מעידים 72% מהילדים כי ברשותם סמארטפון. בקרב בני 15 נוסקים המספרים ל-97%. גיל 13 בולט במיוחד, סביר להניח שעל רקע המעבר מבית-הספר היסודי לחטיבת-הביניים. 9% מהנשאלים ציינו כי קיבלו סמארטפון לידיהם כבר בגיל 6.
קוראים לו מתי,
הוא טיפוס מאוד סימפטי.
הוא נולד בארץ ישראל להורים ציונים,
שהיו פה בין הראשונים.
הם הפריחו כאן את השממה,
ואת הנער הם חנכו לאהוב את המדינה
עם כל הנשמה.
והם דיברו איתו על עבודה עברית
ובביתם לא שמעו אף פעם מוזיקה לועזית,
אך ככל שגדל הנער והפך לאיש,
נוכח לדעת שהמצב פה הוא עסק ביש.
שאין לנו תרבות משלנו,
ושתרבות המערב משתלטת על כולנו;
והוא ניסה לזעוק ולהסביר –
אך לאיש זה לא נראה סביר.
ואז כשכבר כמעט אמר נואש,
עלה בראשו רעיון חדש.
הוא ילך רחוק מעבר להרים,
ושמה עם כמה חברים,
יקים עיר עברית,
ללא כל זכר תרבות מערבית.
אנשים החלו לנהור לעיר,
אך ידידנו כאן היה מאוד זהיר.
לא כל אחד לעיר יתקבל,
אלא קודם יבחן וישקול.
יבדקו בין חפציו ודבריו
אם אין בהם זכר לתרבות המערב.
וכך עברו הם לפניו אחד, אחד,
אך העניין היה קשה משחשב.
כאשר הגיע מר ירון,
שהייתה לו חנות כלים ברמת השרון,
בחנות קונים מכוס ועד קנקן
ואותה הוא מעוניין להעביר לכאן.
בדק ידידנו את החפצים,
והם נראו לו סבירים ומתאימים,
אז שאל הוא את ירון:
“והחנות מה שמה?”
“THE STORE” הוא אמר בגאווה.
הסתכל עליו מתי והוא כולו המום,
שלט באנגלית? לא יהיה ולא יקום.
הרי זו עיר עברית,
וזהו שיא התרבות המערבית.
תסלח לי מר ירון,
זה לא בא בחשבון.
הגיעו לעיר עוד אנשים,
חלקם מתאימים וחלקם כלל לא שייכים.
אז הגיע אליאב בחור הלומד ב”מרכז הרב”,
וחל לפרוק מטענו הרב.
ספרי קודש רבים, כסאות, שרפרפים,
שולחן תוצרת “רים”, מפות ובגדים.
בצד עמדה חבילה גדולה,
שאת ידידנו מתי מאוד סקרנה.
פתח אליאב את אותה חבילה,
ובתוכה – שומו שמיים – מה נתגלה?!
מערכת וידאו תוצרת “שרפ”.
וידידנו מתי כמעט התעלף,
הוא הסתכל על אליאב כשכולו מזועזע.
רק מעצם המחשבה,
להכניס וידאו לעיר עברית
זהו שיא השיאים של התרבות המערבית.
את אליאב הוא רצה ישר לגרש,
אך הוא ביקש ממנו לא להתרגש.
הוא הוציא את קסטות הווידאו ואמר להסתכל,
זאת למשל של שירי ארץ ישראל.
השנייה שיעור של הרב אבינר,
וכך החל אחת אחת עובר.
יש אחת של נופים ואתרים בגליל,
שנייה מוזיקה חסידית לחליל,
ואם זו לא תרבות מערבית נקראת,
המצב כאן בכי רע.
ידידנו מתי נהיה קצת מבולבל,
על דבר כזה לא חשב כלל.
מצד אחד זו תרבות עברית,
שיא השיאים של התרבות העברית,
ומצד שני זו תרבות מערבית,
שיא השיאים של התרבות המערבית.
הוא חשב דקה… ועוד דקה…
אך לא הצליח להגיע למסקנה,
ולכן הוא אמר לאליאב שישקול את הבקשה,
ומקווה הוא במהירות האפשרית להשיב תשובה.
הגיעו לעיר עוד אנשים,
חלקם מתאימים וחלקם בכלל לא שייכים,
היו גם כאלו שמתי לא ידע להחליט.
עליו הדבר מאוד הכביד.
ואז הגיע האיש,
ומתי ברע התחיל להרגיש.
הוא שפשף את עיניו וצבט את ידו,
ונוכח לדעת שזה לא חלום.
אלא האיש באמת כאן לידו.
הוא לבש “reebok”
ומכנסי ”sasoon” ירוקות,
על אוזניו יש “Walkman”
וחולצה של “lacoste”,
בידו מזוודה עם כל מיני מדבקות,
מכל מיני ארצות ומדינות.
ידידנו מתי ניסה לדבר,
אך מרוב השתוממות סתם ברבר.
אז האיש לדבר החל,
ואמר לו “אל תיבהל”.
“אני יודע שאני שיא התרבות המערבית,
ואין לי כוונות לגור בעיר העברית.
רק קראתי את המודעה בעיתון,
ובאתי להבהיר מה דעתי בנידון.
לדעתי בתרבות מערבית אין פסול,
העובדה שנעליי הם מחו”ל,
בסך הכול אומרת שאני חושב שהם יפות,
ולא משנה אם כחול-לבן או מיובאות.
ואם אני שומע מוזיקה מסוימת
שאותה שומע כל העולם אז מה רע?
נראה לי שאתה סתם מדקלם
סיסמאות על תרבות עברית ונגד מערבית.
נראה לי שאתה צריך לחשוב כמה פעמים,
לפני שאתה מקים עיר מעבר ההרים.
נראה לי שהגיע הזמן שתודה,
שתרבות מערבית היא דבר יפה,
נראה לי שהגיע הזמן שיובן לכל אחד,
שעברית ומערבית יכולות ללכת יד ביד”.
גמר האיש את נאומו
כשהוא משאיר את ידידנו מתי המום כולו.
כאב לו הראש והוא הרגיש ברע
הוא לא חשב שהעניין יהיה מסובך נורא,
לפניו היה דף עם רשימה של אנשים,
שהוא עוד לא החליט לאן הם שייכים,
ולא מספיק זה גם ערערו לו את הביטחון
שיש להילחם בתרבות מערב.
חשב ידידנו מתי שעה…
ועוד שעה…
ובסוף לקח שלט ותלה מעל הדלת:
יסלחו לי כל ההמונים שבחוץ מחכים
אבל אני חייב לעשות רגע “חושבים”
אני חייב להשקיע מאמץ רב בשאלה:
אני ותרבות מערב, דו-שיח או דו-קרב?
משל למלך במדינה רחוקה, שרצה לגמול טובה למשרתו שהציל את חייו. כינס את יועציו ושריו להתייעץ מה לעשות למשרת, וכיצד לגמול לו טובה על שהציל את חיי המלך. התכנסו השרים, העלו רעיונות, דחו הצעות, ולבסוף הגיעו למסקנה שתינתן אפשרות גישה למשרת, לאוצר המלך למשך שתים עשרה שעות.
אבל מכיוון שיכול המשרת בפרק זמן ארוך זה לקחת את רוב אוצרות המלך, החליטו השרים להציב לו מכשולים בארבע קומות בניין האוצר כדי לעכבו. בגן הבניין שתלו גנני המלוכה עצים וצמחים שלא ראתה עין אדם מעולם, והיו מייבאים אותם מארצות המערב וארצות המזרח צמחי רפואה ונוי.
אל קומת הקרקע של בניין האוצר הביאו אנשי הממלכה את מיטב הנגנים, ומנגינות ערבות שאוזן לא תשבע מלשומעם והלבבות יתמוגגו מנחת.
בקומה השנייה של הבניין הניחו מאכלים של טבחי הממלכה ומאכלים מכל קצוות העולם, ומעדני מלכים מיוחדים בטעמם. בקומה השלישית העמידו מכשירי טכנולוגיה מתקדמות ביותר. ובקומה הרביעית הכינו במות, ושם קרקסי חיות, הצגות, ועוד הרבה דברים המושכין את הלב.
בהגיע היום המיוחל הגיע המשרת כשהוא לבוש בגדי סרבלים העשויים מכיסים גדולים ובידו שקים גדולים מאוד, וצי של משאיות הביא עמו בחושבו על השלל הרב שאיתו יצא בתום שתים עשרה השעות שברשותו.
בשעה המוסכמת, 6:00 בבוקר, נכנס המשרת בחיל ורעדה לחצר בניין האוצר, ומה מאוד הופתע לשיכרון החושים שקיבל מריח הצמחים שריחם המדהים נדף למרחקים וחדר לגופו. התענג המשרת ועינו לא שבעה ממראה הפרחים והצמחים המיוחדים שהיו בגן.
אך בראותו שהשעה כבר 7:00 ועברה לה שעה, מיהר אל תוך בניין האוצר. אבל איך ימשיך אל הקומה השנייה בעוד טבע האדם להימשך אחר תענוגות העולם הזה, ולכן כששמע את המנגינות הקצביות החל לפזז ולרקוד ולהוציא את מרצו, ובעודו שקוע בהתלהבותו נחרד למראה השעון שהצביע על השעה 13:00 בצוהריים.
בבהלה עלה לקומה השנייה והינה אורו עיניו, ובהלתו אשר הייתה נסוכה על פניו נמחקה וחיוך גדול עלה על שפתיו, כשראה את המאכלים המשובחים והמעדנים המתוקים שמעולם לא הביא לחיכו. החל המשרת לאכול כאוות נפשו, ובעוד הוא זולל וסובא צדה עינו בשעון והינה אבוי, השעה כבר 15:15.
בלחץ אדיר שמט מידיו את המאכלים ואץ לקומה השלישית עם שקיו, אך שם נעתקה נשימתו למראה הטכנולוגיה המתקדמת שיש בעולם. ובעודו מהרהר וחושב מה יקנה כשיתעשר, חלחלה אחזתו בראותו שהשעה 17:50 ובסערת רוח עלה לקומה הרביעית.
והינה החל המשרת להתגלגל מצחוק למראה התרנגול שסחב עגלת תינוקות והפנדה שהרים שלט “מזל טוב”, ובעודו צוחק ומתענג למראה הקרקס, חיוכו נמוג באחת כשראה שהשעה 17:59. בפיק ברכיים שעט המשרת אל הכספת, שהייתה בקומה החמישית, אבל כשהכניס את ידו אל הכספת נסגרה היא מול פניו שבידו הוא מחזיק במטבע נחושת ישנה.
מתוך שיעור של סיון רהב-מאיר לפרשת ואתחנן: http://leeba.org.il/8563
“בשבוע שעבר הזכרנו את דבריו של הרב יעקב אריאל, שהדבקות של ‘שמע ישראל’, היא דבקות עצומה שעד לפני כמה שנים היה קשה להבין אותה קשה לחשוב על משהו שאני אוהבת יותר מכסף, משועבדת אליו עם הלב והנשמה, זה על הלב, על העיניים, בין העיניים, כל הזמן ביד, לאות על ידך, בשכבך בבית, גם בלכתך בדרך – עד שהגיעו הסמרטפונים לעולם, והוכיחו שהדבקות הזאת אפשרית…
דיברתי בשבוע שעבר על התנועה שאני רוצה להקים, ‘התנועה לשפיות סלולרית’ – מישהי הפנתה את תשומת ליבי שלפי הר”ת מדובר בתנועת ש”ס… הגיוני למדי, אחרי הכל השאיפה היא ‘להחזיר עטרה ליושנה’.
בהקשר הזה השבוע פורסמה ידיעה המדווחת כי בהונלולו יש איסור להשתמש בפלאפונים במדרכות, אנשים חוצים כך כבישים מבלי להיות מרוכזים במה שקורה בהם, ‘זומבים עם סמרטפון’, כך הם מכונים. בלונדון שקלו לרפד את מנורות הרחוב והעמודים כדי לרכך את המכות שאנשים סופגים. בגרמניה ובהולנד התקינו רמזורים על המדרכות כי הראש למטה, בקיצור – פירוש מופלא ל’בלכתך בדרך’. וכמובן כשאתה עם בניך, ובשכבך ובקומך, שעון מעורר לרוב האנושות, נרדמים עם זה, קמים עם זה…
מהבחינה הזו, תפילת ‘שמע ישראל’ היא ממש תשובת נגד לזה. היא קוראת לנו לשים יד על העיניים ולהתרכז פנימה. לאהוב מתוך מעשים, לאהוב מתוך לימוד, להתרכז בבית ובבנים. להתרכז בתפילין וברעיון שלהם. במזוזה. היא נותנת תשובת נגד לרוח התרבותית המאתגרת של התקופה הנוכחית”.