להורדת הפעולה בקובץ PDF לחצו כאן

מהלך הלימוד:

מכירים את המצבים האלה שאתם עייפים מלחשוב, מלומר את הדעה שלכם, מלהעלות רעיונות חדשים, ופשוט מנסים לומר את מה שאחרים כבר אמרו, מה שאחרים הציעו לעשות, רעיונות ששמעתם במקומות אחרים?

האמת היא שזה לא קורה לנו רק כשאנחנו עייפים; זה קורה לנו כל הזמן. אנחנו מרגילים את עצמנו לפעול רק לפי דפוסים מוכרים וידועים; מרגילים את עצמנו לעשות דברים שכבר ראינו, להתקבע למה שכבר קיים, לחזור על מה שכבר נעשה.

בואו נבין לעומק מה זה אומר לנו…

“וכבר הקשו אנשים איך יהיה השבת מורה על חידוש העולם כיוון שהחידוש הוא מעשה ופועל ואמנם השביתה היא העדר הפעולה וביטול המעשה ויותר היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שימנו סבוב ו’ ימי המעשה לעולם… אבל תשובת אלה מבוארת לפי שהשביתה תורה על החידוש מהאפס המוחלט כי היא תעיד שהקב”ה עשה מלאכה בתחילת הבריאה כבר שבת ממנה מהיום הז’ והלאה ואיזו היא המלאכה ששבתה אז ולא עשה אותה עוד זו באמת מלאכת החידוש יש מאין כי הנה להמציא מצוים יש מיש לא שבת לעולם כמו שאמר אשר ברא אלקים לעשות. ובזה האופן השביתה תורה על החידוש ששבת”

(פירוש אברבנאל לשמות כ).

אברבנאל מעלה קושי – בכל אחד מששת ימי הבריאה נבראו ונתחדשו דברים שלא היו בעולם לפניהם; בכל הימים היה מעשה של הקב”ה, אך ביום השביעי הקב”ה שבת ולא עשה שום מלאכה. אם כן, מדוע יום השבת נחשב לאחד מימי הבריאה? הרי אין בו כל מעשה וחידוש, ולכאורה לא נברא בו דבר!

• איך אפשר להבין את המושג ‘המצאה’ לפי דברי אברבנאל?

“כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים.

ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר.

רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו. אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זה והארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם.

והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צמאון אדם ובהמה.

אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים.

האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק, ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון, אשר מרפיון ידים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא.

ואמנם זה החלק של העם, בריא הגו וחסון הנשמה, הוא יאמר להם: ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו.

מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו.

לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו ואדם רב”

(מאמרי הראי”ה, ‘להוסיף אומץ’).

• מדוע החליט המחנה הפורש להפסיק את חפירת הבאר?
• מה נותן לאנשים שאינם מוותרים על מציאת המים הטובים את הכוח להמשיך ולחפור אף על פי שכל המציאות מראה שאין סיכוי להצליח?

“כשאדם מזדקן וכוחותיו אוזלים, כל מה שנשאר לו בעבודת ה’ זה אחת משתיים: או לחקות את מה שאחרים עושים, או לחקות את עצמו, לחקות את מה שנהג לעשות בעבר. קוצק סבורה שאסור לאדם לחקות את הזולת ואסור לו לחקות את עצמו. חיקוי הוא זיוף. ולכן – אסור להיות זקן. הצרה היא שאנשים מזדקנים בעודם צעירים. קוצק טענה כי הטריות הרעננה ניצבת במדרגה גבוהה יותר מאדיקות דתית, ‘הזקן יותר – קריר יותר; החדש יותר – אמיתי יותר’; והקדוש – בא במפתיע.

‘ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’ (ויקרא יח, ה) – יש לעשות את המצוות מתוך רעננות, מתוך חיות, בחיוניות. ‘וחי בהם’!

… ההרגל הוא מחלה. ההרגל גורם לנשמה להיות משותקת, נכה. איזה ערך יש למצוות, כשחסרה החיות? ‘מי שמתפלל היום בגלל שהתפלל אתמול – רשע גמור טוב ממנו’, אמר ר’ מנדל.

… יהודיות חייבת להיות ‘חדשות’. על התפילה להיות כה טרייה – כמו חידוש שמתחדש לך בלימוד – על החשיבה להיות רעננה ומלאת חיות.

מכאן למדו עיקר גדול: אסור לחזור על דברים שנאמרו, אסור לחקות. בדיוק כשם שאין אדם יכול למדוד נעליים לעצמו על רגליו של אחר, כך אי אפשר לעבוד את אלוקים עם השגות רוחניות של אחרים. חייבים להיות משוכנעים בדבר. לעשות את מה שאינך משוכנע בו – זהו שקר. שמור פיך. אל תאמר דבר שאינך משוכנע בו, שאינך הוא… חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת (שבת נה ע”א). על החותם להיות בלתי ניתן לחיקוי. האמת היא מה שאי אפשר לחקות. אם מחקים אותה – האמת נעדרת…”

(אברהם יהושע השל, ‘קוצק – במאבק למען חיי אמת’).

להמציא זה לא רק להעלות הברקה; זו ממש עמדת נפש שאנחנו רוצים לסגל לעצמנו. העמדה הזו דורשת מאתנו כל הזמן להפיק מעצמנו משהו חדש שעוד לא הפקנו, להגיע למקומות שעוד לא היינו בהם, להפסיק את התלות במה שאחרים עושים, להפסיק לחקות ולהתחיל להסתכן ולהעז לעשות את מה שעוד לא ידוע ועוד לא קיים; לדרוש להגיע לבאר מים שמעולם לא ראינו אף על פי שהדרך לשם לא תהיה הדרך הקלה והבטוחה ביותר; להתאמץ להביא מציאות חדשה גם אם ייתכן שנשמע קולות ציניים ומחלישים כנגד זה.

בואו נתחיל להתחדש, ליצור, להפיק יש מאין, להמציא!

במקביל ללימודים שנלמד ננסה לראות איפה ההמצאות פוגשות אותנו כחבריא ב’ ברמה המעשית; נבדוק מהם הצרכים בסניף ובעיר שלנו, מהם הדברים שכבר נעשו למענם ואיפה אנחנו יכולים לחדש ולהביא משהו שעוד לא היה.

בואו נחשוב קודם כול מה בכלל הצורך בשכונה, ביישוב ובעיר שלנו, ובכלל בעם ישראל. במה אנחנו כחבריא ב’ יכולים לקדם את המציאות סביבנו? באיזה תחום אנחנו רוצים להמציא ולחדש?

כתבו לפחות חמישה צרכים שיש בסביבה שלכם, ובכל אחד כתבו מה כבר נעשה בעבר כדי לקדמו, ומה עוד לא נעשה.