מסע של עם

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה

• אפשרות א’- שאלות מתגלגלות: בקשו מהחניכים להרים את היד אם התשובה על השאלה היא כן ולהוריד אם התשובה על השאלה היא לא.
  -האם נולדת בארץ?
  -האם ההורים שלך נולדו בארץ?
  -האם סבא וסבתא שלך נולדו בארץ?
  -האם סבא וסבתא רבא שלך נולדו בארץ?

  נראה שבכל שאלה ירדו ידיים, ובתוך שלוש-ארבע שאלות ירדו כל הידיים. המשפחות של רוב החניכים אם לא כולן מקורן לא בארץ, ובשלב מסוים עלו לארץ ישראל.

• אפשרות ב’- תחרות הימורים: כל חניך וחניכה מהמרים כמה ארצות מוצא יזכירו החניכים הנוכחים בפעולה. הספירה של המדינות היא כמובן בלי לחזור על מדינה שחניכים אחרים כבר הזכירו.
• אפשרות ג’- סבב ארצות המוצא: החניכים יספרו מאילו ארצות המשפחה שלהם באה.

שלב א’ | כל בוקר ציון אלייך אני מתפלל

• חלוקה לקבוצות: כל קבוצה תקבל כרטיסייה שבה שיר או קטע שנכתב לאורך השנים בגלות ועוסק בכמיהה לארץ ישראל ולירושלים (נספח 1). כל שיר או קטע הוא מתקופת זמן אחרת וממקום אחר בעולם, ועל הכרטיסייה יהיו גם כמה עובדות על אותה גלות.
• הצגה: לאחר שכל קבוצה קראה את העובדות היא תציג אותם לשאר השבט.
• עוד אפשרות היא להעביר את הקטעים בין הקבוצות כדי שכולם ייחשפו לכל סוגי הביטויים של הכיסופים לאורך השנים.

שלב ב’ | ארץ ישראל שממה

• קטע מקור: קראו עם החניכים קטעים מיומנו של מארק טוויין (נספח 5).

  מַארק טְוֵוייְן חי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והיה סופר וסאטיריקן אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור ציני, בסאטירה חברתית חריפה, בתיאור ריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. בשנת 1869 יצא טוויין לסיור בארץ ישראל, ואת חוויותיו בארץ כתב ביומן. יומן זה יצא לאור בספר ‘מסע תענוגות לארץ הקודש’. בקטע שתקראו עם החניכים הוא מתאר את הארץ כמקום שומם.

סיכום ביניים
ארץ ישראל כמעט בכל שנות הגלות הייתה שוממה. למרות זאת עם ישראל בכל תפוצותיו כמה והשתוקק לארץ ישראל כדי לממש את כל סגולותיו: חיים יהודיים, קיבוץ גלויות, ציפייה לגאולה.

שלב ג’ | דיון

פתחו בדיון עם החניכים: איך יכול להיות שעם ישראל החזיק כל כך הרבה שנים בגולה, רחוק מארץ ישראל, שהייתה גם ככה שוממה, ושמר על הכיסופים ועל הרצון לשוב לארץ ולשבת בה?

מה לדעתכם החזיק את עם ישראל כל כך הרבה שנים? איך עם ישראל שמר על הקשר עם ארץ ישראל גם בגלות? איך ההשתוקקות הזאת משפיעה עלינו ועל החיים בארץ היום? כמיהת הדורות במהלך השנים הייתה לחיים בארץ ישראל – וכמיהה זו אנו מגשימים בימינו. איך לדעתכם חשבו הדורות הקודמים שייראו החיים בארץ? האם אנחנו מגשימים את הכמיהה הזאת?

השתמשו בהובלת הדיון גם בקטעים שהחניכים קראו לפני כן, שרואים במילים שלהם את הכיסופים לארץ. נסו לחבר את החניכים אל הכיסופים האלה, האם הם מרגישים קשר אליהם עכשיו?

סיכום

אפשר לראות בשבט שלנו את התגשמות החלום של הדורות שלפנינו מכל מיני ארצות ומקומות. רובנו עלינו ממגוון מקומות, אבל הסבים והסבתות של כולנו, הרבנים וחכמי התרבות שפעלו בארצות שמהן המשפחות שלנו באו, כולם החזיקו לאורך שנים בכיסופים ובחלום להיות כאן. והנה אנחנו זכינו להגשים אותו, וחשוב שנכיר בזה וחשוב שנבין מה היחס שלנו כלפי זה על גבי הסיפור המשפחתי והכללי של עם ישראל.

נספחים

להדפסת הנספחים – לחצו כאן!

נספח 1: 

כרטיסייה א’ | אם אשכחך

אם אשכחך

“אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי”
(תהלים קלז, ה–ו).

יהדות ארץ ישראל
לאורך כל תקופת הגלות תמיד היו יהודים שנשארו בארץ ישראל. בארץ ישראל נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי. חלק מהמצוות התלויות בארץ תלויות בתנאי של ‘רוב עם ישראל בארצו’ (כמו מצוות שמיטה דאורייתא). יש אומרים שכבר היום רוב עם ישראל בארצו או שהמצב קרוב מאוד לרוב עם ישראל בארץ ישראל. מצב זה לא קרה מאז חורבן בית המקדש הראשון.

כרטיסייה ב’ | ליבי במזרח

ליבי במזרח (ר’ יהודה הלוי. סוף המאה ה-11, ספרד)

לִבִּי בַּמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזוֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

יהדות ספרד:
תור הזהב הוא תקופה שהייתה בין המאה ה-9 למאה ה-13, שבה היתה פריחה תרבותית וכלכלית של יהודי ספרד ובמהלכה שימשה ספרד המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד על ידי שלטון המלוכה, ובין 40,000 ל-160,000 יהודים נאלצו לעזוב אותה. בעקבות הגירוש התפזרו היהודים שחיו בספרד בקהילות ברחבי העולם, והפיצו בהן את מנהגיהם מארץ מוצאם. לכן הרבה קהילות נקראות ‘ספרדיות’ גם אם המוצא הישיר שלהן אינו ספרד.

כרטיסייה ג’ | קריה יפהפייה

קריה יפהפייה (ר’ זכריה אלצ’אהרי. המאה ה-16, תימן)

קִרְיָה יְפֵהפִיָה מָשׂוֹשׂ לְעָרַיִךְ
עִיר נֶאֱמָנָה אַתְּ לְמַלְכֵּךְ וְשָׂרַיִךְ
יוֹם אֶזְכְּרָה יִפְעַת רַבַּת צְבָאַיִךְ
לָךְ כָּלְתָה נַפְשִׁי לִשְׁכֹּן חֲצֵרָיִךְ
מִי יִתְּנֵנִי נָא אָעוּף כְּמוֹ יוֹנִים
אֶשַּׁק אֲבָנַיִךְ אָחוֹן עֲפָרָיִךְ
לֹא שָׁקְטָה נַפְשִׁי מִיּוֹם נְדוֹד רַעְיָה
מִיּוֹם גְּלוֹת בָּנִים מִבֵּית מְגוּרָיִךְ
אַפִּיל תְחִנָּתִי לִפְנֵי אֲדוֹן עוֹלָם
יָקִים שְׁעָרַיִךְ יִבְנֶה דְבִירָיִךְ
נִרְאֶה בְּשִׂמְחָתֵךְ כִּימֵי שְׁנוֹת עוֹלָם
עֵת בּוֹא יְשׁוּעָתֵךְ לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ
אָז תִשְׂמְחִי לָעַד וּבֶטַח תֵּשְׁבִי
יִרֶב שְׁלוֹם בָּנַיִךְ מִכָּל עֲבָרַיִךְ

יהדות תימן

על פי המסורת המקובלת ביותר בקרב יהודי תימן, ראשית ההתיישבות בתימן הייתה בימים שקודם חורבן בית ראשון. מסורתם של קהילת היהודים יוצאי תימן נחשבת ייחודית, מכיוון שהיא נוטה לשמר מנהגים עתיקים וייחודיים ושמרה על עצמאותה במידה רבה בהשוואה למסורות אחרות במזרח התיכון, שהיו נתונות לדריסת רגלה הנכבדת של מסורת יהודי ספרד. נכון ל-2022 נותר בתימן קשיש יהודי אחד בלבד.

כרטיסייה ד’ | שיר האמונה

שיר האמונה (הרב אברהם יצחק הכהן קוק. המאה ה-20)

לָעַד חַיָּה בִּלְבָבֵנוּ
הָאֱמוּנָה הַנֶּאֱמָנָה
לָשׁוּב לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ
עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה

שָׁמָה נַעֲבֹד אֱ-לֹהֵינוּ
בְּחֶדְוָה, בְּגִילָה וּבִרְנָנָה,
שָׁמָה נַעֲלֶה לִרְגָלֵינוּ,
שָׁלֹש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.
לָעַד חַיָּה…

שָׁמָה נַעֲמֹד לְגוֹרָלֵנוּ,
אַב הָמוֹן קָנָה,
שָׁמָה נִחְיֶה חַיֵּינוּ,
חַיֵּי עֲדַת מִי מָנָה.
לָעַד חַיָּה…

תּוֹרַת חַיִּים חֶמְדָּתֵנוּ,
מִפִּי עֶלְיוֹן נִתְּנָה,
נֶצַח הִיא נַחֲלָתֵנוּ,
מִמִּדְבָּר מַתָּנָה.
לָעַד חַיָּה…

יהדות אשכנז:
יהדות אשכנז היא שמן הכולל של עדות יהודיות החולקות מסורת משותפת ומקורן במרכז אירופה, במזרחה ובחלק ממערבה. עד למאה ה-18, על אף השטח הגדול שהתפרסו עליו, נהגו רוב קהילות אשכנז באותם המנהגים ההלכתיים כמעט בדיוק. כיום יש 10–11.2 מיליון יהודים אשכנזים ברחבי העולם, ו-2.8 מיליון מהם חיים במדינת ישראל.

נספח 2:

מתוך ‘מסע התענוגות אל ארץ ישראל’ (מארק טוויין, 1867)

נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור, שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים, בשום עצם מרתק, בשום נוף רך. כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב.

לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש מהמחנה שלנו, אף שהנחל זרם לצדנו. לכן המשכנו בדרכנו שעה נוספת. אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת. ‘כצל סלע כבד בארץ עייפה’ – אין ביטוי יפה מזה בכל התנ”ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה קירחת זו…

ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, כולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ.

ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה.