מעפילים - פעולה שלישית

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

פתיחה

אפשרות 1 – נחלק את החניכים לשתי קבוצות, האחת תקבל חבילת כוסות ופתק שבו כתוב ‘בהצלחה!’, והשנייה תקבל חבילת כוסות ופתק הוראות (נספח 1).

לאחר שהקבוצה שקיבלה את ההוראות הברורות תבצע את המשימה נשאל את שתי הקבוצות: איך הרגשתם? הקבוצה שלא קיבלה שום הוראות ודאי לא תבין מה קרה, ותתבלבל, ובצדק. לעומתה הקבוצה השנייה תבצע את המשימה כמו שצריך.

דונו עם החניכים:
– הפתק של איזו קבוצה היה מוצלח יותר?
– למה צריך חוקים?

אפשרות 2 – נבקש מהחניכים להקים מדינת משלהם, את ‘מדינת מעפילים’. החניכים יקבלו דף ובו הוראה להקים את המדינה החדשה (נספח 2).
אחד הדברים הראשונים שהחניכים יעשו יהיה לקבוע כללים וחוקים למדינה (כפי שמצוין גם בדף ההוראות).

 

משתי האפשרויות נגיע למסקנה שנקודת המוצא שלנו היא שהוראות וכללים עוזרים לשמור על מציאות מסודרת ותקינה, וגם אם זה לפעמים קשה לנו ולא מוצא חן בעינינו, זו המציאות העדיפה. חוקי התורה אינם רק ספר הוראות טכני; השמירה על קיום חוקי המצוות עוזרת לנו לנהל חברה ומדינה בריאות יותר.

 

שלב א

נפזר כרטיסיות שמות של חגים ואירועים היסטוריים מיוחדים במסורת היהודית (נספח 3) ונשאל את החניכים מה הם יודעים על כל אחד מהם.
לאחר מכן נבקש מכל קבוצת חניכים לבחור אירוע, ללמוד עליו ולשתף את השבט במה שנלמד (נספח 4).

נבקש מהחניכים להקריא יחד קטע מן השיר ‘כולנו יהודים’ (נספח 5).

נשאל את החניכים: האם החיבור שלנו כעם הוא עניין טכני, כמו שמתאר השיר, או שאולי יש פה משהו גדול יותר? ואם יש, מה זה בדיוק?

 

שלב ב

נניח מול החניכים את המילים “קבלת עול מצוות” (נספח 6) ונשאל אותם: היכן הסתירה במשפט?

אם החניכים מתקשים נוסיף את ההגדרות המילוניות של ‘עול’ ו’קבלה’ (נספח 7).

נשאל את החניכים: כיצד אפשר לפתור סתירה זו?

ברגע שאנחנו מגיעים אל ה’עול’ בעמדה שמבינה שהמוקד בסיפור אינו אנחנו, העול הופך למשהו שאנחנו מקבלים עלינו, אנחנו מבינים את המחויבות. גם ללא הסכמה אישית וקבלת העול היינו מצווים ומחויבים במצוות, אבל עצם הרחבת המבט אל הסיפור הגדול תורמת לאופן שבו אנו מקיימים את המצווה. ההבנה שיש פה משהו גדול מאיתנו, אלוקי, טוב, ושאנחנו לא המוקד היא שעוזרת לנו להתמודד עם המחויבות.

 

סיכום

נבקש לשמוע מהחניכים סיפורים היסטוריים או משפחתיים נוספים בסבב הסיכום. אם אין להם סיפור לספר הם יוכלו לשתף בסיפור היסטורי אחד שהתחברו אליו במיוחד.

אפשרות א: לימוד של הרב שלמה אבינר (נספח 8).

אפשרות ב: ‘לא ארחף בחלל’ של זלדה (נספח 9).

 

בפעולה זו העמקנו עוד את המבט על המצוות. ראינו שקיום המצוות נשזר שזירה הדוקה במהלך ההיסטוריה האישית שלנו כפרטים, כמשפחות וגם כעם. אולי בחיי היום-יום שלנו זה לא בולט, אך סיפורי הגבורה שהתחנכנו עליהם עוסקים במובהק במסירות נפש למען רעיון גדול. דיברנו על מחויבות עמוקה שמגיעה מתוך קבלה, סתירה לכאורה בין קבלה לבין עול, אך במבט שני הבנו שאנחנו חלק מסיפור משמעותי שמלווה אותנו כבר יותר מאלפיים שנה.

 

נספחים:

 

נספח 1 –

פתקי משימות

1. בנו ספירלה מן הכוסות שבידיכם. בהצלחה!
2. בהצלחה!

 

נספח 2 –

דף הוראות להקמת המדינה

 

חניכים יקרים, ה’ עימכם,

אתם עומדים להקים מדינה חדשה, מדינת מעפילים.

עליכם לוודא שכולם ירגישו בה בנוח. חשבו: מהם הצעדים הראשונים בהקמת מדינה? על מה יש להסכים?

 

 

נספח 3 –

כרטיסיות שמות חגים ואירועים

ראש השנה

פסח

יום הזיכרון לשואה

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה

סיגד

חנוכה

עשרה בטבת

תענית אסתר

 

נספח 4 –

דפי מידע על חגים ואירועים

ראש השנה

הסיפור על ר’ אמנון ממגנצא, בעל “ונתנה תוקף”
לפי סיפור זה דרש הבישוף ממגצנא מר’ אמנון שימיר את דתו. ר’ אמנון ביקש שייתן לו שלושה ימים ובהם יימלך בדעתו איזו תשובה לתת. מייד אחר כך נקפו מצפונו על שלא סירב מייד להיענות לדרישתו של הבישוף, והוא לא התייצב לפני הבישוף בבוא הזמן שנקבע לו. כשהובא בעל כורחו לפני ההגמון ביקש שיקצצו את לשונו על שלא דחתה מייד את הדרישה להתנצר. ההגמון ציווה לקצץ את רגליו, שאיחרו לבוא אליו, ואת שאר איבריו. קצוץ איברים הובא ר’ אמנון בראש השנה לבית הכנסת והתפלל תפילת “ונתנה תוקף” שחיבר אז. עם סיום התפילה יצאה נשמתו.

 

פסח –

לידת משה

שמות א, טו–יז

“וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה […] בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ […] וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם”. 

 

שמות ב, א–ה

“[…]וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן […] וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא […] וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר […] וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ”.

 

יום הזיכרון לשואה

את הסיפור הזה סיפר רבי ישראל שפירא, הרב מבולז’וב, שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה:

בכל בוקר, עם עלות השחר, נהגו הגרמנים להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים מהן, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו. אך המשכנו לנסר ביודענו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו, היה נהרג במקום.

יום אחד, בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו. חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר. “רבי”, היא לחשה לי, “יש לך סכין?”

מייד הבנתי את כוונתה וחשתי איזו אחריות כבדה מונחת על כתפיי. “בתי”, התחננתי לפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבליבי כדי להניאה מן המעשה שהיא מתכננת. “אל תיקחי את חייך. אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות, שהמוות נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו. אך אסור לנו לאבד תקווה אף פעם. בעזרת השם, נשרוד את המבחן הזה ונגיע לימים טובים יותר”.

אך האישה נראתה כאילו אינה שומעת את דבריי כלל. “סכין”, היא שבה ואמרה. “אני מוכרחה סכין. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי”.

באותו רגע הבחין אחד השומרים הגרמנים שאנו לוחשים וניגש אלינו. “מה היא אמרה לך?” תבע לדעת.

שנינו קפאנו על עומדנו. שיחה בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה. רבים מיושבי המחנה נורו על המקום בשל פשעים קטנים בהרבה.

האישה הייתה הראשונה להתאושש. “ביקשתי ממנו סכין”, היא אמרה. לאימתי הרבה כיוונה אז את בקשתה לשומר: “תן לי סכין!”

גם הגרמני ניחש את כוונתה, וחיוך שטני ריחף על שפתיו. אין ספק שראה את גופות האנשים שמרוב ייאוש השליכו את עצמם בלילה על הגדר החשמלית שסבבה את המחנה, אך זה יהיה מחזה חדש עבורו. בעודו מחייך שם ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.

האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת העבודה שלה. היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ. פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר. לעינינו הנדהמות היא מלה את התינוק בן השבוע במהירות ובמיומנות רבה.

“ברוך אתה אדוני אלוקינו מלך העולם”, אמרה בקול צלול, “שקידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”.

בהחזיקה את הילד בזרועותיה הרגיעה אותו ואז פנתה לשמיים: “אדון עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד. אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה. אבל עכשיו, כשתיקח אותו חזרה, תקבל אותו כיהודי שלם”.

“הסכין שלך”, היא אמרה והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני. “תודה!”

 

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה

מתוך ריאיון עם הרב משה ברוך, רב קהילת יוצאי אתיופיה באשדוד, המספר על אביו

הרב יאיר ברוך זצ”ל היה דמות מוכרת בעולם כולו ופעל רבות בקרב צעירים יהודים בניסיון למנוע את התבוללותם. “כבר ב-1972–1973 הגיעה חוקרת בשם יעל כהנא לבתינו, היא חקרה רבות את סבא ובחנה את הנהגתנו. בספרה ‘אחים שחורים’, היא מביאה תיעוד מרתק על חיינו ושורשי העדה כולה.

“אבא אף פעל רבות בקרב הצעירים שלא יתבוללו, ותיירים רבים (חלק מהם שליחים חשאיים מארץ ישראל) היו נפגשים עימו ומותירים בידו כסף לפעילות הרוחנית הזו ולסיוע לעלייה בלתי לגלית לארץ ישראל. כל הפשעים הללו הספיקו לאנשי הרשע די והותר. כך ביום בהיר אחד (בשנת 1983) פרצו אנשי המשטרה אל בית הכנסת, למול עיניהם המבועתות של המתפללים הם התנפלו על אבא באכזריות והחלו להכותו מכות נמרצות, עד אשר דמו נשפך כמים. הם לא הסתפקו בכך ובחמת זעם קרעו וחיללו סידורים. אחר כך נטלו את אבא ובברוטליות זרקו אותו לתוך הג’יפ המקרטע לעבר בית הסוהר האימתני בעיר גונדר.

“תשעה חודשים התענה אבא, כסוכן הציונים השנואים עליהם, תחת ידיהם הסדיסטיות של שוביו, הם חתכו את אצבעות רגליו והתעללו בו בצורה מסמרת שיער, שקשה לתארה במילים. בכל זאת נותר אבא איתן באמונתו, הוא לא פלט אף שם של פעיל יהודי ולא גילה להם מהיכן הוא מקבל כסף לפעילות היהודית לצעירים. עוד יותר מכך, כצור חלמיש עמד בתוקף עד דרישתו לא לאכול מאכלות אסורים. הוא העז לשבות רעב שבוע שלם”.

 

חג הסיגד

מתוך אתר אגודת יהודי אתיופיה

חידוש הברית והערגה לציון – דורות רבים חלמו יהודי אתיופיה על השיבה לירושלים כדי להתאחד מחדש עם שאר היהודים. חג הסיגד היה ליום של צום, בקשת מחילה על חטא, מקור להתחזקות במצוות, יום של גיבוש בקרב קהילת ביתא ישראל, ומעל לכל תחינה בפני ה’שישיב את עמו – ביתא ישראל – לירושלים, ביטוי לכיסופים לציון.

טקס החג נועד לאזכר את חידושה של הברית בין ה’ לעמו ישראל, כפי שעשו עזרא ונחמיה, בעקבות השיבה לציון מגלות בבל במאה השישית לפני הספירה והלאה. הטקס מזכיר את האירוע שבו הביעו חרטה עזרא ונחמיה וההולכים בדרכם והשתחוו בעת שאישרו מחדש את הברית עם ה’ בהגיעם לציון. מכאן שמו של החג – סיגד: השתטחות, סגידה. בעבר נקרא החג גם “מחללה”, ובעברית – תחינה.

“וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם:וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה’ אֱ-לֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה’ אֱ-לֹהֵיהֶם” (נחמיה ט, א–ג).

 

חנוכה

מאתר חבד און-ליין

ר’ נתן קנלסקי: “אני זוכר בשנת נישואי בתש”ך, הגיע לעירנו יהודי ממוסקבה ובאמתחתו היה שמן זית. הוא ממש ניסה להסתיר זאת, משום שחשש שאם ייוודע הדבר בקהילה, עד מהרה לא ייוותר לו כדי הדלקת שמונה ימים, ו’יחטפו’ ממנו… היה מחסור גדול בשמן זית, והוא לא ידע אם נס פח השמן יקרה שוב”.

ר’ נתן מוסיף ומספר על החנוכיות של הימים ההם: “לא הייתה לנו חנוכייה. פשוט מאוד: לקחנו תפוחי אדמה, חצינו אותם לשניים ומילאנו בהם שמן ושמנו חתיכות בד. זאת הייתה החנוכייה שלנו”.
כמה פשוט.

 

עשרה בטבת – המצור, השואה, זיכרון מגורשי ספרד

וואלה יהדות

תארו לכם שאתם חיים בעולם שבו אסור לכם להיות יהודים. שאי אפשר לחגוג את פסח, לעשות ברית מילה או לאכול כשר. עולם שאין בו בתי כנסת, שבת או שפה עברית. עולם שבו אתם מאמינים שנשארתם היהודים האחרונים על פני כדור הארץ.

כך בדיוק חיו מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20 (!) יהודי העיירה בלמונטה (Belmonte) שבצפון-מזרח פורטוגל, ששמרו על מסורת אבותיהם המומרים במשך כ-400 שנים. רק לפני כמאה שנים גילה אותם יהודי מפולין וסיפר להם שהם יכולים לצאת מ’ארון הנצרות’ ולהפסיק להתחפש.

בניגוד ליהודי ספרד, שב-1492 יכלו לבחור בין התנצרות או גירוש, חייב את יהודי פורטוגל המלך מנואל ה-1 (או אם תרצו, המלך אחשוורוש) להתנצר או לעלות על המוקד ולהישרף חיים.

על כן רבים מהיהודים שבחרו בחיים קיבלו עליהם את עול הכנסייה הקתולית, התחפשו לנוצרים חדשים וחיו כאנוסים או כקריפטו-יהודים (יהודים בסתר). הם קיימו את המנהגים, חגגו את חג המולד, הטבילו את ילדיהם ולבשו כסות של קתולים טובים אף שבתוך תוכם שמרו על הזיקה והאמונה היהודית.

שיטוט בסמטאות בלמונטה גורם לך להיכנס למנהרת זמן של זיכרונות. אתה עובר בין בתים קטנים וחנויות זעירות, מדמיין – ייתכן שפעם חיו פה יהודים?! פה ושם מציץ איזה משקוף דלת שבחלקו הימני העליון אתה מבחין בגומחה למזוזה שכבר לא קיימת. במקום מזוזות נהגו האנוסים לחרוט צלבים לציון “הדת החדשה”, כדי שהאינקוויזיציה תפסח הלאה, לקורבן הבא.

היהודים המומרים נאלצו לסגל לעצמם אורח חיים שבו ניסו לתעתע באינקוויזיטורים שארבו להם ופקדו את בתיהם. למשל, הם אפו מצות במרתף הבית ביום השלישי של פסח ולא מבעוד מועד, התכנסו לתפילה ביום הכיפורים במסווה של משחק קלפים, הדליקו נרות שבת בחזות של ‘נר האדון’ לכבוד ישוע ובנו סוכות בתוך הבית.

עם זאת היה קשה להחזיק באחיזת העיניים במשך שנים, ורבים מהנחקרים הודו, תחת עינויי תופת, וחשפו את הפולחן החשאי שהמשיך להתקיים. משוער שמספר קורבנותיה של האינקוויזיציה לאורך 300 שנות שלטונה בפורטוגל עלה על 40 אלף איש, ומתוכם 1,175 אדם הועלו על המוקד ונשרפו חיים.

שמואל שוורץ, מהנדס יהודי, נתקבל בחשדנות בקהילה זו. לבסוף הובאה זקנת הקהילה ואמרה שאם הוא יהודי, שיצטט תפילה או ברכה יהודית. כשהחל שוורץ לומר “שמע ישראל” והגיע למילה “א‑דוני”, זיהתה הזקנה את המילה, היות שזו אחת המילים היחידות שנשתמרו בקהילה, ואמרה לסובבים: “הוא אמר א‑דוני, הוא משלנו”.

 

 תענית אסתר

אסתר ד, טז

“לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן,

וְצוּמוּ עָלַי

וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת,

וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי”.

 

 

נספח 5 –

כולנו יהודים (חיים חפר)

כשפיזר אלוקים את עמו ישראל 
בין בניו של עשיו ובין בני ישמעאל 
הוא נתן לכולם שבתות וחגים 
אך שכח לחלק את אותם המנהגים 

כולנו יהודים וכל כך נחמדים 
יהודים במאה אחוז 
גם השוורצע וגם הווזווז 
לכולנו אותו אבא 
מרומניה, אלג’יר וכפר סבא 
ואם יש צרות ויש ייסורים 
אז כולנו שפה אחת מדברים 
וכל ישראל, וכל ישראל 
וכל ישראל חברים 

 

 

 

 

 

 

 

נספח 6

 

עול מצוות

 

נספח 7

 

עול

מטלה מעיקה, חובה, קושי. “היא לקחה על עצמה את עול הפרנסה.”

(מילוג)קַבָּלָה – נקבה

נכונות להסכים; השלמה

(מילוג)

 

 

 

 

 

נספח 8:

הרב שלמה אבינר, תלמוד תורה ב’, פסקה 5–6

לימוד מיוחד בשם “אמר רב יהודה אמר רב” מופיע בסגנון מיוחד ומתוך גישה מעניינת: “דבר זה נשאל לחכמים”, חכמי הקודש חכמי אמת — ולא ידעו לפרש, וכן “לנביאים ולא פירשוהו”. יש כאן עניין מעניין, מותח ומרעיש. חז”ל מתארים לנו שיש דבר שחכמים ונביאים לא ידעו לפרשו, “עד שפירשו הקדוש-ברוך-הוא בעצמו!”. מה הוא דבר זה? פסוק בירמיהו: “על מה אבדה הארץ”.
המובן של “אבדה הארץ” הוא גלות, כמו שכתוב “ואבדתם מהרה מעל הארץ”. לכאורה השאלה אינה מובנת, הרי אנו יודעים שבית ראשון נחרב מפני סיבות מוגדרות ובית שני בגלל סיבות ידועות אחרות. אלא שיש כאן שאלה יותר נוקבת ומעמיקה, אשר תוכנה מתברר דווקא בתורה שבעל-פה.
“על מה אבדה הארץ… ויאמר ד’: על עזבם את תורתי”. אמנם, האם לא למדו תורה ולא עסקו במצוות? “אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכים בתורה תחילה”. מתוך עיונים אמיתיים בהיסטוריה, מתברר שהתורה התקיימה בכל הדורות. בכל הדורות כולן היה שפע של דברי תורה, לומדי תורה ושוקדי תורה. “יגדיל תורה ויאדיר”. היו הרבה יותר לומדי תורה מאשר בימינו. מי יוכל לספור את כל השמות המופיעים בגמרא? הרמב”ם מעיד שהיו “בכל דור ודור אלפים ורבבות” עוסקים בתורה, ומהם נשפע השפע העצום של תורה שבעל-פה, תלמוד בבלי וירושלמי. רואים שהתורה היתה חיה בתוכנו בכל תוקף. היה שפע של תורה וחיוניות של תורה. אם כן, מה המובן של “עזבו את תורתי”? שלא ברכו בתורה תחילה. עסקו בתורה בכל הגדלות, בכל הלמדנות, בכל החריפות ובכל הבקיאות, אבל הנקודה החסרה היתה בדרך גישתם לתורה, שלא מתוך ברכה בתורה תחילה. ומה היא הברכה בתורה תחילה? “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”! כל לימוד תורה, קיום התורה וגדלות בתורה, של כל ראשי הישיבות וכל תלמידי הישיבות, צריך להתחיל בידיעה של “הבוחר בעמו ישראל באהבה”. מן היסוד של “בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” נמשכת תורת אמת, ולא אחרת. העיסוק בתורה ולימוד תורה מתוך הזנחת היסוד ההיסטורי, הקוסמולוגי והמציאותי הזה של “הבוחר בעמו ישראל באהבה”, של בחירת אלוהים בעם-ישראל לנצח נצחים, של “נצח ישראל” שלא יוכל להשתנות ושלא ניתן להשתנות – הוא הוא המפתח להבנת השאלה “על מה אבדה הארץ”. כשכל דקדוקיה של תורה וכל בירוריה של תורה אינם נמשכים ממקור היצירה האלוהית של ישראל, זה נקרא “עזיבת התורה”. אין דרך אחרת לעסוק בתורה אלא מתוך “אשר בחר בנו”, מתוך הכרת הערך האלוהי של עם-ישראל. כשניגשים אל פרטי הלימודים, שלא מתוך ההכרה הכללית, האמונה הכללית, של היצירה האלוהית של עם-ישראל, אז יש סכנה ליחיד ולציבור של אבדן הארץ.

 ישראל ואורייתא
הגר”א מגדיר ש”עיקרי אמונת ישראל ותורה” תלויים בספר ‘הכוזרי’. כל מילה שקולה בשקל הקודש: “אמונת ישראל ותורה”. אם היה אומר אמונת תורה וישראל, היה זה נוסח של המכונים חרדים, אלא: אמונת ישראל ותורה. וכן חז”ל קבעו את נוסח הברכה: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. לכאורה מה הייחוד שלנו ובמה אנו עם סגולה? לכאורה היה מתאים לאמר: אשר נתן לנו את תורתו, ובחר בנו מכל העמים. אבל חז”ל לא תקנו כן. כשקוראים בשם ד’ לא לפי הסדר של ישראל ואורייתא, לא מתוך קישור עִם עם-ישראל, מופיעות סכנות נוראות, סכנות של גניבת אורות הקודש ממקורם.
נשמת ישראל היא היא התורה. ישראל הם תורה בעצם ממשות החיוניות האלוהית שלהם, והתורה עניינה אותה מציאות פנימית כלל-ישראלית, הבאה לידי ביטוי על-ידי קיום התורה ועל-ידי לימודה. דבר ד’ המחיה אותנו מתגלה בנו בכל מציאותנו בתור עם, בכל הסדרים הרוחניים הממלכתיים התורניים והמצוותיים. ישראל הוא מין בריאה אלוהית מיוחדת שהתורה מונחת בעצם בטבעה, ועובדה זו קודמת לכל התפרטות של תורה ומצוות. כלל גדול זה, ואמת אלוהית גדולה זו, עניינם להתגלות על-ידי התורה ומצוותיה, שהיא הגילוי האמיתי של ישראל. באופן יסודי: אורייתא קודשא-בריך-הוא וישראל, אחד הם.

 

נספח 9

לא ארחף בחלל (זלדה)

לא ארחף בחלל 
משולחת רסן 
פן יבלע ענן 
את הפס הדקיק שבליבי 
שמפריד בין טוב לרע. 
אין לי קיום 
בלי הברקים והקולות 
ששמעתי בסיני.

 

להורדת והדפסת הפעולה