איתור סניפים וכפרי בוגרים
“תגיד, אתה יודע לנגן בפסנתר?” שאל המורה את התלמיד, ענה התלמיד: “אולי, אף פעם לא ניסיתי”.
בדיחה עתיקת יומין זו מכילה בתוכה רעיון עמוק: בכולנו יש כישרונות לעניינים שונים ומשונים בעולם שלא תמיד אנחנו נותנים להם ביטוי במציאות. כישרון גם כאשר הוא נשאר ברמת הפוטנציאל ולא ממומש, יש לו משמעות בהגדרת האישיות שלנו. התלמיד מהבדיחה, אמנם לא יודע לנגן על פסנתר, אבל במידה והפוטנציאל לכך מצוי בו הוא לא יצטרך הרבה כדי להצליח ללמוד..
לאחר שביחידה הקודמת, הבנו שהקב”ה תובע ממנו אהבה, תובע ממנו להרגיש משהו ביחס לכל המעשים והמפגשים הרבים שיש לנו בעולם, ננסה להבין מה זאת אהבה.
אהבה היא חיבור, היא שייכות בינינו לבין האחר. אם הקב”ה מצווה עלינו לאהוב, הרי שהוא מלמד אותנו שקיים בנו הפוטנציאל, הכישרון להיות אנשים אוהבים. קיים בנו החיבור הפנימי לזולת, לתורה ולמצוות, לארץ ישראל, לעם ישראל, למשפחה ולקב”ה ואזי המצווה לאהוב היא בסך הכל מצווה לעבוד ולעמול להוציא את הכישרון הקיים החוצה.
סך הכל לעבוד? נכון, שבעולם שלנו לעבוד ובטח לעבוד בשביל להרגיש ולאהוב, זה לא כל כך מקובל, אבל בדיוק בזה ננסה לגעת ולנסות להזיז משהו בראש ובלב..
כפתיח ליחידה, אנחנו מבקשים לשוב אל השאלה בה סיימנו את היחידה הקודמת והיא: כיצד ניתן לצוות עלי לאהוב? על מנת לגעת בנקודה זו אנו מבקשים להציף מתוך החניכים את העמדות שיש להם על מושג האהבה.
לפניך מספר אמירות ביחס למושג אהבה, כתוב כל אחת מהן על בריסטול בצבע שונה ופזר אותם בחדר. חשוב מאד להדגיש בפני החניכים שאתה ממש לא מתייחס בדיון דווקא לאהבה בין בני זוג, אלא לאהבה בכלל. הערה זו נכונה ביחס לכל המערך של חודש הארגון ובמיוחד בשבט הרא”ה בו החניכים עסוקים הרבה בנושא של “בינו לבינה”. חשוב מאד להרחיב את הדיון למושג האהבה העמוק והגדול שממנו נובעות האהבות כולן. כדאי להתעקש על כך, אחרת הדיונים יישארו ברמות רדודות.
אפשרות 1: החניך בוחר אמירה שנראית לו נכונה
בקש מהחניכים להסתובב ולקרוא את כל האמירות. לאחר כמה דקות של קריאה וחשיבה בקש מהחניכים להתיישב ליד האמירה שלפי דעתם היא הנכונה ביותר.
אפשרות 2: חלוקת החניכים לקבוצות דיון ביחס לכל אמירה.
חלק את החניכים לקבוצות כאשר כל קבוצה תשב ליד אחת מהאמירות ותדון בנאמר בה.
אי אפשר ללמד מישהו לאהוב משהו: אם הוא מרגיש אהבה אז יופי ואם לא אין מה לעשות…
אהבה היא משהו מתפתח שאפשר ללמוד ולרכוש ברוב המקרים, אם רוצים.
אין דבר כזה אהבה אמיתית, כולם בעולם אגואיסטים ורוצים רק את טובת עצמם.
כל אחד יכול לאהוב כל דבר, זה רק עניין של החלטה פנימית
בקש מכל קבוצה שהתיישבה או שהושבת אותה ליד כרטיס, לנסות לחשוב על דוגמאות מהחיים שימחישו את הנאמר בכרטיס שקיבלו. ושוב, אמור לחניכים שיתנו דוגמאות מהעולמות בהם עסקנו ביחידה הקודמת: אהבת עם ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת תורה וכו’..
לאחר שכל קבוצה תדון בכרטיס שלה, אסוף מחדש את כל החניכים ובקש מנציגי הקבוצות לקרוא בקול את הכרטיס שקיבלו ולהדגים את האמירה שבכרטיס בעזרת הדוגמאות עליהן חשבו.
לפניך הפסוקים בתורה שמצווים על האדם באופן מפורש להיות אדם אוהב. אנחנו מבקשים להפגיש את החניכים עם הפסוקים ולעמת אותם עם ההבנות שהם הגיעו אליהם ביחס לאהבה. על מנת להפוך את העניין למעניין, תוכל לתת תנ”ך לכמה מהחניכים ולעשות תחרות מי מוצא ראשון את המקור שאתה אומר בקול. לחילופין תוכל להעביר את התנ”ך מחניך לחניך, כאשר כל מקור יצטרך להיפתח ע”י חניך אחר. חניך שפותח את המקור צריך קרוא אותו בקול רם..
לאחר שהפסוקים מוקראים בחלל החדר, שאל את החניכים את השאלה בה סיימתם את היחידה הקודמת: כיצד יכול להיות שהקב”ה מצווה אותנו לאהוב אותו, את הזולת, את הגר, את המצוות ואת עשיית החסד – אם אי אפשר ללמד מישהו או להכריח מישהו לאהוב??
פתח את השאלה לדיון קצר בין החניכים. במידה ובחרת לסיים את היחידה הקודמת עם הפסקה הקצרה של הרב בלייכר, זו תהיה עבורך הזדמנות טובה לדעת מה ואם נקלט אצל החניכים ביחס למושג אהבה.
לאחר שהשאלה: “כיצד ניתן לצוות על אהבה?” שוב הוצפה בשיא עוזה, אנו מבקשים לחדד לחניכים את ההבחנה שבין ליצור משהו לבין לחשוף ולגלות משהו שקיים. הבחנה זו תשמש אותנו בהמשך כאשר נבין שהציוויים בתורה לאהוב, אינם תובעים מהאדם ליצור משהו, אלא לחשוף ולגלות את האהבה שקיימת בו, כלומר את החיבור והשייכות הקיימים בו למושאי האהבה.
שאל את החניכים:
מן הסתם החניכים יגדירו מהי ההבחנה בין שני פעלים אלו. במידה והחניכים שלך מסתבכים, עזור להם והגדר שחשיפה היא פעולה שמגלה משהו שכבר היה קיים קודם ואילו יצירה היא פעולה שממציאה משהו חדש שלא היה קיים כלל קודם לכן.
בקש מחניכים לעמוד על הכיסאות ואמור להם שאתה עומד להקריא להם כל מיני משפטים עם הפעלים: “לחשוף” ו”ליצור”. החניכים יצטרכו להחליט איזה פועל מתאים יותר למשפט.
במידה והפועל הנכון הוא “לחשוף” הם יצטרכו להתיישב על הכיסאות.
במידה והפועל הנכון הוא “ליצור” הם יצטרכו להתיישב על הרצפה.
(כמובן שאפשר גם לבקש מהחניכים כל פעולה אחרת שתבחין בין שני הפעלים: להרים יד ימין/להרים יד שמאל. לשלב ידיים/ להרים ידיים וכו’…)
ייתכן שעל חלק מהמשפטים לא תהיה הסכמה מלאה בשבט ואזי כדאי לנהל דיון קצר שיעזור עוד בהבחנה שבין שני המושגים הללו: חשיפה וגילוי.
לאחר שהמשחק ממצה את עצמו, שאל את החניכים:
במידה והשבט שלך כבר בוגר דיו לנהל דיון טוב, כדאי לתת ל חניכים להתבטא ולהגיע איתם להבנה שהמצוות ככלל, אינן הופכות אותנו ליהודים, שהרי גם מי שאיננו מקיים מצוות מוגדר כמובן כיהודי. המצוות עוזרות לנו לחשוף את המהות שלנו. ממש כמו פרח שאני נותן לאמא שלי ובכך אני חושף ומגלה בפניה את הרגש שלי כלפיה, כך מעשה המצוות אמורים לעזור לנו לחשוף ולגלות את המהות הקיימת בנו.
מצורף סיפור קצר וחמוד שכתב הרב אבינר שעוזר להמחיש נקודה זו. כדאי לקרוא אותו לחניכים ואולי אפילו לצלם להם אותו כצ’ופר..
פגשתי יפאני
האוטובוס התאחר לבוא לתחנה בבית שאן, והיפאני שישב לידי מצא בי בן שיח. זה סיפור אמיתי, בהיותי חבר קיבוץ שדה אליהו אשר בעמק בית שאן, אמנם לפני ארבעים שנה אך פרטי השיחה חרוטים היטב בזיכרוני.
מה אתה עושה בארץ? שאלתיו . “באתי לשנה ללמוד עברית.” ומה אתה צריך עברית? “כדי ללמוד תנ”ך”. השיב. אין לכם תנ”ך ביפאנית? “יש, אבל ביפאנית זה לא זה”. הוציא והראה לי תנ”ך עם שולי דפים מוזהבים. העפתי בו מבט, אכן הוא צודק: זה לא זה. תוך כדי השיחה סידרתי את שקית התפילין שלי בגובה התיק שלי.
“גם לי יש תפילין.” אמר. מה אתה עושה עם תפילין? תמהתי. “מניח. וכי מה אפשר לעשות עם תפילין?” תמה הוא. אבל למה אתה מניח תפילין? שוב תמהתי. “כי כך כתוב בתנ”ך!” מה? כל מה שכתוב בתנ”ך אתה מקיים? גברה תמיהתי.
“אלא מה? בשביל מה זה כתוב”? הוא צודק חשבתי. יש לך טלית? – “ודאי”. גם טלית קטן? “לא.” חפיפניק, חשבתי בליבי
ביפאן אתה מקיים מצות סוכה ומצה? – “ודאי”.
איך יש לכם מצות? “בדואר!” הוא הביט עלי כעל יצור פרימיטיבי
אתה שומר שבת? “איזו שאלה!”
איפה אתה גר? “קיבוץ חפצי-בה”
ואחרים שומרים שבת? “לא, אני היחיד.”
מה אתה עושה כל השבת? “אני עטוף טלית, מתפלל ולומד תנ”ך.”
אתה יהודי? הגעתי לשאלת השאלות.
“לא!”. לא כתוב בתנ”ך להיות יהודי?
“לא.” השיב בתמימות
הוא צודק! לא כתוב: “ויאמר ד’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל יהודים תהיו” אלא התורה ניתנה מראש למי שכבר יהודי. אותו יפאני נחמד, מכת המקויה, יש לו שכר אבל הוא אינו יהודי. לעומתו חברי קיבוץ חפצי בה, שאינם שומרים שבת, הנם יהודים.
לא משום שאתה מקיים מצוות אתה יהודי, אלא מפני שאתה יהודי עליך לקיים מצוות. המצוות אינן יוצרות את הטבע שלנו אלא מגלות אותו.
סכם את השלב הזה בכך שכפי שכותב הרב אבינר בסיפור על מפגשו עם היפני: בתורה אין ציווי להיות יהודי, כיוון שיהודי הוא נתון שאליו אדם נולד. התורה בציווים שלה רק מבקשת לחשוף את היהודי ליהדות שלו ולגלות אותה לאדם ולעולם. ממש כמו שקולומבוס לא המציא את אמריקה שהיתה קיימת מאז בריאת העולם, כך המצוות לא יוצרות יהודי שגם הוא היה קיים ככזה מרגע שנולד. קולומבוס מגלה לעצמו ולעולם את המקום ששמו אמריקה והמצוות מגלות לאדם ולעולם את מהותו של היהודי.
לפני שננסה להבין כיצד הציווי להיות אוהבים איננו מבקש ליצור באדם משהו חדש, אלא מבקש לחשוף ולגלות משהו שקיים בו, אנו מבקשים לבחון ולהעמיק את ההבנה של החניכים בתובנה הכללית שהמצוות חושפות יותר ממה שהן יוצרות.
לפניך כרטיסיות כאשר על כל אחת מהן מופיעה אחת מהמצוות בתורה.
אנחנו רוצים לבחון איזו חשיפה של מהות ואופי מגלות המצוות הללו. על מנת לעשות זאת, תוכל או להציג בפני כל השבט את הכרטיסיות ולהעלות את הנושא לדיון, או לחלק את החניכים לקבוצות ולתת לכל קבוצה את אחת מהמצוות לדיון, או לבחור נציגים מתוך החניכים ולבקש מהם להציג בפני השבט את המצוות. כמובן שקשה להסביר ולרדת לעומק כל מצווה ומצווה: מה היא חושפת באישיות שלנו, ועל כן בחרנו רק חלק מהמצוות בהם העניין יחסית ברור..
“לא תרצח”
“כבד את אביך ואת אמך”
“ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך”
“לא תחמוד”
במידה והחניכים שלך בוגרים דיים ללימוד קצר שיבהיר את הנקודה הזו, אנו מציעים לקרוא לחניכים את המדרש הבא המוכר בוודאי לרוב החניכים. המדרש מספר שלפני מתן תורה הלך הקב”ה לכל העמים ושאל אותם האם הם רוצים את התורה. לאחר שגילו העמים מה כתוב בתורה, הם הבינו שהתורה איננה מתאימה לאופי שלהם אלא סותרת נקודה משמעותית של אופי שקיימת בהם: עשיו בטבעו רוצח ועל כן לא שייך לצוות אותו “לא תרצח”, ישמעאל בטבעו גנב ועל כן לא שייך לצוות אותו “לא תגנוב”…
‘ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן’. בתחילה הלך לו אצל עשו להר שעיר, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: ‘לא תרצח’, ולא קיבלו אותה, אמרו לו: היא הברכה אשר ברכנו אבינו: ‘על חרבך תחיה’, אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה. הלך לו למדבר פארן אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: ‘לא תגנוב’, אמרו לו: היא ירושת אבינו: ‘ידו בכל ויד כל בו’, אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה… בא לו אצל ישראל, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: הן הן, ‘כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע’ ” (איכה רבה, פרשה ג’)
במידה ונראה לך שהחניכים שלך כבר עמוסים בתכנים ושכדאי לעשות הפסקה, אנחנו מציעים לעשות את ההפסקה בשלב זה, ולהמשיך ביום שלישי בהמשך השבוע. כמובן שבפתח הפעולה ביום שלישי כדאי לחזור על מה שעברנו עד השלב הזה ביחידה בשבת ולהמשיך הלאה.
לאחר שבשני השלבים הקודמים של היחידה החניכים הבינו שככלל, המצוות אינן באות להגדיר את האדם כיהודי, אלא חושפות את הזהות שלו כיהודי, אנחנו מבקשים בשני השלבים הבאים לצעוד צעד קדימה ולהבין כיצד מתיישמת אמירה זו ביחס לציווי האהבה שקיימים בתורה.
חשוב להבין שאם ביחס למצוות כולם, יכול להיות שהחניכים כבר שמעו פעם את האמירה שהמצוות רק חושפות את היהדות שבנו ולא יוצרות אותה, וגם אם לא שמעו את האמירה הם יודעים שגם יהודי שאינו שומר מצוות מוגדר כיהודי – הרי שביחס למושג אהבה יש כאן חידוש של ממש: הציווי לאהוב איננו רק תביעה מהאדם לאהוב ולנהוג באהבה לזולת ולקב”ה אלא הוא מגלה לאדם שיש בו חיבור וממילא פוטנציאל להיות אוהב כלפי הזולת וכלפי הקב”ה.
הבא איתך שני פאזלים (לא גדולים מידי) לפעולה וחלק את השבט לשתי קבוצות. כל אחת מהקבוצות תקבל את אחד מהפאזלים ותצטרך לסיים את הבנייה שלו כמה שיותר מהר..
הקבוצה שמסיימת ראשונה: מנצחת…
שאל את החניכים:
בעזרת הדוגמא של הפאזל, הרחב אתה את הדיבור:
אהבה היא למעשה חיבור בין שני דברים: הורים שאוהבים את הילדים שלהם מרגישים למעשה את החיבור שקיים ביניהם. אדם שאוהב את ביתו ואת ארצו, מרגיש את החיבור שקיים בינו לבין מקום מושבו. בני זוג שאוהבים אחד את השני מרגישים את החיבור שקיים ביניהם וגם חבר’ה שאוהבים זה את זה מרגישים את החיבור שקיים ביניהם.
הציווי של הקב”ה אלינו להיות אנשים אוהבים: לאהוב את ה’, לאהוב את התורה והמצוות, לאהוב את הזולת, לאהוב את עשיית הטוב, לאהוב את ארץ ישראל וכו’.. הוא למעשה אמירה כלפינו שקיים בינינו לבין כל המושאים הללו חיבור ושייכות. המצווה לאהוב, ממש כמו בסיפור של הרב אבינר על היפני איננה יוצרת בנו משהו חדש, אלא מלמדת אותנו מה קיים בנו: קיים בנו חיבור ושייכות לכל המציאויות הללו: לה’ שברא ומשגיח עלינו, לארץ ישראל, לעם ישראל, לתורה ולמצוות. התפקיד של האדם הוא, ממש כמו בהרכבת הפאזל, לחשוף ולגלות את החיבור שקיים בין החלקים השונים ולהרגיש את האהבה שקיימת בפוטנציאל כבר בתוכנו.
ההבנה הזו היא פתח לתשובה כיצד הקב”ה יכול להכריח אותנו לאהוב? הקב”ה לא מכריח אותנו לאהוב הוא מלמד אותנו שהאהבה טמונה בנו, כלומר השייכות והחיבור והפוטנציאל להרגיש אהבה כלפי כל המושאים הללו קיימת ואם כך לנו רק נותר לחשוף אותה..
לאחר שהנקודה העמוקה ביחס למושג אהבה וביחס לדרישה של הקב”ה מאיתנו להיות אנשים אוהבים התחילה להתבהר בחלק הראשון של היחידה, אנו מבקשים כסיום ליחידה לגעת בנקודה נוספת.
השאלה המתבקשת מכל המהלך שעברנו עד כה היא: אם זה כל כך טבעי לנו להיות אוהבים למה זה בכל זאת כל כך קשה?? בשלב זה ניגע בתפקידו של העמל בחשיפת האהבה והחיבור הקיים.
כפתח להבנה של העניין זה נשחק עם החניכים משחק שימחיש את העובדה שכאשר אנו עמלים על משהו אנחנו יוצרים חיבור בינינו לבין המושא איתו עמלנו. הבנה זו תשמש אותנו בהמשך כאשר ננסה לעמת את החניכים עם תמונת האהבה שמציג העולם המודרני, בה מה שלא מרגישים ישר לא קיים…
במידה ונראה לך החניכים שלך לא זקוקים למשחקים, או שבשלב זה של הפעולה משחק יכול בעיקר להסית את הריכוז שלהם ולא לגייס אותו, כדאי לקפוץ על של זה ולעבור לשלב הבא.
הבא איתך לפעולה חומרי משחק שונים בסגנון: לגו, קוביות של ילדים, סברס לבנייה של ילדים וכדומה… (תוכל למצוא משחקים כאלה ואחרים כמעט בכל בית שיש בו ילדים קטנים)
חלק את השבט למספר קבוצות ותן לכל קבוצה אחד מהמשחקים, לחילופין: בחר שלושה חניכים ותן לכל אחד מהם אחד מהמשחקים. הנחה את הקבוצות או את החניכים לבנות בעזרת המשחק שקיבלו את הדבר היפה ביותר שהם יכולים לבנות. כדאי להעשיר את המשחק ע”י עשיית מורל ועידוד של הקבוצות, כך שהם יצרו לעצמם תחושה שהם בתחרות בנייה.
לאחר שכל קבוצה/חניך בונה את המבנה היפה ביותר שהוא יודע לבנות, עבור אתה בין הבניינים ופרק אותם עם כף הרגל שלך.
שאל את החניכים:
במידה והחניכים שלך ציניים ולא נכנסים לדו שיח מעין זה, אל תפתח את השאלות הללו מולם, אלא השתמש ישר במשחק כמשל ואמור להם שברור שלקוביות או חתיכות לגו הם לא מרגישים כלום, אבל מה קורה כשהם מצליחים אחרי עבודה קשה לעשות משהו, כמו: להכין איזה מצגת במחשב, לסרוג כיפה, לצייר משהו ומישהו בא והורס את מה שעבדנו עבורו?
תוכל גם לתת דוגמאות מעולם אחר: מה קורה כאשר כסף שעבדנו עבורו נעלם לנו? האם התחושה זהה לזו שנרגיש כאשר כסף שקיבלנו מתנה או שמצאנו ברחוב נגנב מאיתנו?
הנקודה אליה אנו מבקשים להגיע בעזרת שאלות אלו היא שכאשר אדם עמל ועובד עם משהו הוא נהיה קשור ומחובר אליו.
כסיכום ליחידה זו אנו מציעים כאן קטע קצר ללימוד משותף עם החניכים. הקטע כתוב בשפה בהירה וברורה והוא מסכם את הנקודות בהן עסקנו ביחידה זו.
במידה ונראה לך שלימוד משותף לא יעבוד עם סגנון החניכים שלך, תוכל לסכם את הנאמר בו בעל פה וכך ליצור מעין סיכום ליחידה.
“ואהבת..” איך אפשר להכריח אותי להרגיש משהו? איך אפשר לצוות עלי לאהוב מישהו או משהו?
שאלה טובה.
שאלה טובה כל עוד לא מבינים ומפנימים מה זו בעצם אהבה. האהבה בעולם המודרני בו אנו חיים נראית לנו כרגש חזק שקיים או לא קיים. האהבה עליה התורה מדברת היא קשר וחיבור פנימי ועמוק בין שני דברים.
כשהתורה מצווה עלינו לאהוב את הקב”ה, לאהוב את הזולת, לאהוב את המצוות ולאהוב לעשות טוב היא למעשה מספרת לנו מי אנחנו: אנחנו יצורים אנושיים שקיים בתוכם קשר וחיבור עמוק לקב”ה וקשר וחיבור עמוק לתורה ולמצוות וקשר וחיבור עמוק לכל יהודי.
אתה לא מרגיש שהחיבור קיים? זה כמובן יכול להיות, אבל כאן מגיעה העבודה שלך: לעמול ולהזיע עד שתחשוף את מה שהתורה כבר גילתה לך שקיים בך.
בקיצור: במקום לשאול “איך הקב”ה מצווה עלי לאהוב אותו?” אנחנו מציעים להחליף את השאלה ולשאול “מה אני יכול לעשות כדי לחשוף ולגלות את החיבור והקשר הקיים ביני לבין הקב”ה?”