מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

הצגה ארוכה לחודש ארגון - משפחת עקיבא

הצגה ארוכה לחודש ארגון תש"ף

סוג הפעולה
פעולה
מתאים לגיל
כללי
משך הפעולה
ערב שלם
מערך
  • פעולה סניפית
2 מדריכים אהבו את הפעולה
עמוד הפייסבוק של המרכז

 

שיריקוד פתיחה: “יש לי יום יום חג”

בסיום הריקוד נשמע פזמון השיר ‘יש לי יום יום חג’, אור עולה על הבמה, רואים שולחן עם מפה צלחות, כוסות וכו’: הוא נראה ערוך באופן חגיגי במיוחד. לפתע כדור נזרק אל הבמה, ולבמה עולים יואבי ואחריו אימא בצעקות. השיר נפסק בבת אחת

אימא: אבל אמרנו בלי כדור בתוך הבית! כמה פעמים צריך לומר את זה?

יואבי: בסדר, בסדר…

לבמה מתפרצת רעות

רעות: אימאאאאא, נו, אני לא מוצאת את החצאית הכחולה שלי. אוףףף…

אימא: היא בארון שלך.

רעות: היא לא בארון, חיפשתי.

אבא ועוד ילד, ניר עולים לבמה

אבא: שולה, יש ריח של שרוף, יש ריח של שרוף!

אימא: אוי, זה החריימה, שמתי אותו לרתוח, נו, אתה לא יכול לכבות את הגז לבד? הכול אני עושה בבית הזה!

ניר: בום, בום, בום! היי, פגעתי בך! אתה פסול!

יואב: אני לא משחק איתך, ניר.

ניר: מה לא משחק, יא בכיין? עכשיו שאתה פסול אתה לא משחק?

יואב: לא, מהתחלה אמרתי לך שאני לא משחק, אבל אתה—

ניר: אימאאאא! יואבי לא רוצה לשחק איתי.

ההמולה נמשכת – כולם בלחץ. לאט לאט אבא, יואב, רעות, ניר ואימא עולים על הבמה לבושים חגיגי לכבוד החג, נעמדים במרכז מול הקהל בשקט

אימא: נו, נראה שבכל זאת הצלחנו להיות מוכנים בזמן, אה?

רעות: ממש. תראי מה אני לובשת. אני לא מבינה למה אני צריכה ללבוש חצאית של יונית בראש השנה.

אבא: רעותי, מי שלובש חצאיות של יונית בראש השנה—

יואב: ילבש חצאיות של יונית כל השנה.

רעות: מצחיק מאוד, אבא.

ניר: חחחח… זה באמת מצחיק!

נשמע צלצול בדלת

כולם: כן!

לבמה עולים היצר הטוב והיצר הרע (-שתי דמויות שילוו אותנו לאורך כל ההצגה כמעין דמות מספר שמשתלבת גם בעלילה).

היצר הטוב: אחחחחח…איזה מתוקים. שנה חדשה, מרגישים את ההתרגשות באוויר.

היצר הרע: התרגשות? אתה מתכוון לחץ. שמעת אותם? הלכו לי האוזניים מרוב צעקות. לא יכולתי להתפלל שייכנסו לשנה החדשה יותר טוב.

היצר הטוב: אתה רשע! מה טוב בזה? חוץ מזה שעכשיו הכול רגוע. תכף כל המשפחה תבוא, כולם יחזרו מבית הכנסת ונתכנס כולנו לסעודת חג משותפת ומשמחת.

היצר הרע: אוי נו, אתה כזה דביק.

היצר הטוב: תודה.

היצר הרע: (לקהל) כמו שבטח הבנתם, ראש השנה תש”ף, משפחת עקיבא מתכנסת לחגוג יחד את היום הקדוש הזה.

היצר הטוב: משפחת עקיבא מורכבת מהמון גורמים שונים, ותמיד מרגש לראות איך כולם מתכנסים לחגוג יחד באהבה ושמחה.

היצר הרע: דביק, כבר אמרנו… בכל אופן, השנה אני לא מתכוון לתת לזה לקרות.

היצר הטוב: מה? על מה אתה מדבר?

היצר הרע: חכה ותראה.

היצר הטוב: נו, די, אל תהרוס לנו את החג.

היצר הרע: ראשונה שתבוא (שוב נשמע צלצול בדלת).

כולם: כן!

היצר הרע: דודה סילביה!

לבמה נכנסת דודה סילביה, קשישה כבת 70

סילביה: שלום שלום לכם זיסלאך!

אימא: דודה סילביה, איזה כיף שבאת.

יואב: אוי לא.

אבא תוקע מרפק ליואב

יואב: מה?

אבא: תהיה נחמד, בכל זאת דודה! דודה סילביה, ברוכה הבאה, איזה כיף שבאת!

סילביה: אוי, אתם יודעים, אני הגעתי הנה בשני אוטובוסים.

רעות: בטח שאנחנו יודעים. אותו נאום בכל שנה.

סילביה: מה? מה אמרת זיסלע? נו, את יודעת שדודה לא שומעת טוב.

רעות (צועקת): אמרתי שכיף לראות אותך שוב, דודה!

סילביה: מותק של ילדים, באמת, מותק של ילדים! (בפולניות) זה בסדר, אני לא רוצה לשבת בכלל. נוח לי לעמוד ככה עם כל הדברים.

אימא: אויש, דודה, סליחה! ניר, קח מדודה את התיק. יואבי, תביא לדודה כיסא לשבת.

הדודה מתיישבת – כולם בפריז

היצר הטוב: מתוקים!

היצר הרע: עצבים!

היצר הטוב: אני כבר מבין לאן אתה רוצה לקחת את החג הזה, אני לא אתן לך. (לקהל) השני הגיע, דוד צ’יקו, אח של אימא שולה.

פעמון דלת

כולם: כן!

מבחוץ נשמע קול: לקבלת מפקד הגדוד מחלקה 3 תימתח להקשב, שתיים שלוש—

כולם: הקשב!

צ’יקו נכנס: שלום-שלום לכם מחלקה 3. חג שמח!

בבת אחת כולם משתחררים מהפריז

ניר: דוד צ’יקו! איזה כיף שבאת!

אימא: צ’יקו, נשמה שלי, לא הספקת להתקלח?

צ’יקו: אני מגיע אליכם ישר משדה הקרב.

אבא: התחלנו.

צ’יקו: מה קורה, מנחם? (נותן לו צ’פחה כואבת על הכתף)

אבא: אחחחח… הכול טוב, צ’יקו, מה איתך?

צ’יקו: בסדר. בסדר, ב”ה. מת מרעב.

אימא: רעות, לכי תביאי לצ’יקו משהו לאכול.

בבת אחת כולם מתארגנים ומסתדרים סביב שולחן החג

היצר הטוב: וכך התכנסה משפחת עקיבא להכניס יחד את השנה החדשה. מייד לאחר התפילה התקבצו כולם סביב שולחן החג.

אבא: מקדש ישראל ויום הזיכרון!

כולם: אמן!

סילביה: אאאאאמן (אמן כמו של הדלקת נרות חנוכה)

ניר: דודה, זה אמן של חג אחר!

סילביה: מה הוא אומר? אני לא שומעת!

יואב: הוא אומר ש… לא חשוב.

סילביה: חשוב, חשוב, למה לא חשוב?

אימא: יואבי, תתנהג בכבוד לדודה.

יואב: הוא אמר שאמרת אמן כמו בחנוכה.

סילביה: חנוכה? נו בטח, חנוכה, חג שמח! אוי, שכחתי, (קמה מהכיסא) הבאתי לכם דמי חנוכה!

אימא: לא! לא! (מושיבה אותה) דודה, ראש השנה עכשיו. יש עוד זמן עד חנוכה.

סילביה: ראש השנה? נו, בסיידר… חסכת לי כמה שקלים.

משפחת עקיבא ממשיכה להתנהל בסעודה בלי קול

היצר הטוב: וכך התנהלה לה הסעודה, כולם מברכים את השנה החדשה ואז מגיע הרגע שבו כולם—

היצר הרע: מתבאסים. הסבב של אבא.

היצר הטוב: אל תהיה כזה רשע.

היצר הרע: אני לא יכול. זה התפקיד שלי.

היצר הטוב: אבא מנחם עושה סבב בין כל בני המשפחה, וכל אחד צריך לספר על משהו משמעותי שקרה לו, משהו חדש שהוא למד או הבין במהלך השנה האחרונה.

אבא מנחם מחזיק כוס, ובסכין הוא מכה בה ומסב את תשומת לב כולם

אבא: משפחה יקרה! משפחה יקרה… כמו בכל שנה אני רוצה—

רעות: לעשות סבב. יואו, אבוש, אפשר אולי לדלג על הקטע הזה?

אימא: נשמה שלי, את יודעת שלא. זה החלק הכי חשוב בסעודה הזאת. יש לנו הזדמנות להסתכל על עצמנו מהצד ולהבין כמה דברים חדשים על עצמנו. תאמיני לי, את לא רוצה לפספס את זה.

רעות: תאמיני לי שכן…

צ’יקו: אני אתחיל!

ניר: יש! דוד צ’יקו, תספר לנו איזה סיפור על איזה קרב שהיה לך.

צ’יקו: קרב?

ניר: כן, כמו בשנה שעברה, שסיפרת על המלחמה!

צ’יקו: לא, לא. הפעם אני רוצה לדבר על משהו אחר.

אבא: נו, לשם שינוי.

צ’יקו: מה?

אבא: כלום, כלום. בבקשה, צ’יקו.

צ’יקו קם ומספר והסיפור שלו הופך להתרחשות ממשית על הבמה

שיריקוד צבא:  https://www.youtube.com/watch?v=-hts04B4Wkk

מייד אחרי הריקוד הבמה מסתדרת להמשך הסצנה הצבאית

צ’יקו: זה היה לפני שלושה חודשים, הגדוד שלנו בדיוק התחיל תעסוקה בגבול הצפוני. חזרנו מאימון קשה וכולנו היינו גמורים מעייפות (לבמה עולים שני חיילים עם נשק. הם בעמדת שמירה, אחד מהם מחזיק משקפת ונראה שהוא שומר, חבר שלו לידו עם גמרא ביד)

החלטתי לעשות סיור בין העמדות לוודא שלמרות העייפות כל החיילים מוכנים לכל תרחיש. אני מסתובב לי במוצב ופתאום שומע מאחת הפינות—

חייל א: אז בעצם אפשר להבין את שאלת הגמרא בשתי צורות – חפצא וגברא.

חייל ב: בדיוק. תחשוב על זה כעל שתי דרכים להבין את זה – אין ביניהן בהכרח קשר.

חייל א: אז בוא נתחיל. אם למשל ננסה להעמיד את הסוגיה בחפצא—

היצר הטוב: אחחחחח… איזו מתיקות. תראו אותם. שני חיילים יושבים ולומדים סוגיה בגמרא במסכת בבא קמא. יש דבר יותר מתוק מזה?

היצר הרע: כן. קרפ צרפתי.

היצר הטוב: אוף, אתה והליצנות שלך. שקט, אל תפריע לי להקשיב.

צ’יקו (לחיילים): ערב טוב. מה הולך כאן?

היצר הטוב: מה זה? מה הוא עושה?

היצר הרע: סידרתי להם ביקור קצר. ששש… אל תפריע, אני רוצה להקשיב!

חייל א: הקשב, המג”ד!

חייל ב: אמממ… ערב טוב המג”ד!

צ’יקו (מצדיע להם): חופשיים. תגידו למה אתם לא ישנים?

חייל ב: אמממממ… אנחנו בדיוק מסיימים כאן איזו סוגיה בדף היומי, ואז נלך לישון.

צ’יקו: מאיזו פלוגה אתם?

חייל א: פלוגה ג’, המג”ד.

צ’יקו: פלוגה ג’? אתם שומרים הלילה בעמדות, לא?

חייל ב: כן, המג”ד.

צ’יקו: מתי אתה עולה לשמירה?

חייל ב: ב-2 בלילה. בעוד שעה וחצי.

צ’יקו: ואתה לא רוצה לישון קצת?

חייל ב: אני רוצה.

צ’יקו: אז למה אתה לא הולך לישון?

חייל א: כי אני חברותא שלו ולא הבנתי את הסוגיה, אז קבענו ללמוד עכשיו.

צ’יקו: אבל למה עכשיו? תלמדו מחר! אתם גמורים מעייפות, בקושי ישנתם שעתיים בלילה הקודם! לכו לישון!

חייל ב’: אבל המג”ד…

צ’יקו: שום אבל! לישון. עכשיו!

חיילים: כן המפקד.

החיילים מתחילים ללכת לעבר היציאה מהבמה. צ’יקו ממשיך לכיוון השני.

היצר הרע (מלהב וקופץ משמחה): ו…אחת-אפס לי! הללויה!

פתאום חייל א מסתובב

חייל א: הקשב, המפקד. אנחנו גמורים מעייפות, מותשים, ותכלס היינו יכולים ללכת לישון כבר לפני שעתיים, אבל אתה מבין, זה ממש חשוב לנו. התורה חשובה לנו. בסופו של דבר אני מרגיש שכל מה שאני עושה פה, הכול קשור לזה. ללימוד התורה שלי. חשוב לי להיות החייל הכי טוב שיש, וראית את זה באימון, אבל חשוב לי גם ללמוד תורה הכי טוב שיש! אני אוהב את התורה! אני לא אצליח ללכת לישון בלי שסיימתי את הדף היומי כמו שצריך! לא כי אני רוצה לדעת יותר אלא כי אני רוצה לגרום לה’ נחת רוח! אני מבקש ממך. תן לנו עוד 20 דקות לסיים ונלך לישון.

היצר הרע: תגיד לי, אתה רציני?! לך לישון!

צ’יקו: תשמע, חייל. הפתעת אותי. לא חשבתי שהלימוד הזה כל כך חשוב לך.

חייל ב: המפקד, הלימוד הזה הוא הדבר הכי חשוב לנו.

צ’יקו: אם זה ככה, קחו כמה זמן שצריך כדי לסיים את זה.

חיילים: תודה, המפקד.

צ’יקו: כמה סוכר?

חייל א: מה?

צ’יקו: כמה סוכר בקפה? אני אביא לכם קפה ועוגה מהמשרד שלי.

חייל ב: לא, המפקד, באמת שלא צריך.

צ’יקו: בפקודה!

חיילים: כן, המפקד.

חייל א: אני כפית סוכר.

חייל ב: אני שתיים.

צ’יקו: סגור. תלמדו גם בשבילי, אה?

חיילים: כן, המפקד!

צ’יקו הולך. החיילים נשארים לעמוד על הבמה המומים, מסתכלים עליו מתרחק.

היצר הרע: אני לא מאמין! לעזאזל!

היצר הטוב: הללויה! אחת-אפס!

חייל א: נמשיך?

חייל ב: כן. אז אומרת לנו הגמרא, לא הרי השור כהרי הבור…

היצר הטוב: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל”.

היצר הרע: אוי, שקט כבר, אתה והציוויים שלך…

צ’יקו חוזר לשבת ליד השולחן עם כל המשפחה

צ’יקו: אני חושב שזאת הפעם הראשונה שהבנתי ממש מה זאת מסירות נפש. מה זה ללמוד תורה גם כשזה הדבר האחרון שיש לך כוח לעשות, לא כי אתה חייב אלא כי אתה רוצה. כי הלב שלך בוער.

יואב: וואו, דוד צ’יקו, זה באמת יפה.

רעות: כן, מאוד יפה. דודה סילביה, את יכולה להעביר לי את המלח?

סילביה: מה?!

רעות: את יכולה בבקשה ל—

סילביה: בקול רם, אני לא שומעת!

רעות (צועקת בזעף): לא חשוב, הסתדרתי!

סילביה: מה יש לה זאתי? כל היום פרצוף חמוץ.

אימא: זה גיל כזה, דודה סילביה. את בטח זוכרת איך זה.

סילביה: זוכרת, בטח זוכרת. איך אפשר לשכוח?

רעות: אפשר להחליף נושא בבקשה?

צ’יקו: יאללה, בכבוד. ספרי לנו משהו, רעות.

רעות: אויש, די, תעזבו אותי בשקט.

אימא: נו, רעותי, תספרי לנו משהו משמעותי שקרה לך השנה.

רעות: לא מספרת.

אבא: נו, בבקשה.

רעות: לא מספרת!

ניר מתחיל לדפוק על השולחן לפי קצב הולך ומתגבר. לאט לאט כולם מצטרפים אליו

ניר: ר-עות! ר-עות! ר-עות!

כולם: ר-עות! ר-עות!

רעות: טוב, בסדר, בסדר.

היצר הרע: או, בוא נקשיב, נראה לי שזה הולך להיות מעניין.

רעות: זה קרה ממש בתחילת השנה. בדיוק כולנו עלינו מהיסודי לחטיבה, מלא בנות חדשות

תוך כדי הסיפור חוצות את הבמה בנות שלגביהן ילקוטים. רעות נעמדת ומשתלבת בסצנה

שיריקוד: שיר בית ספר/שיר של בנות

רעות: אתם יודעים איך זה בתחילת שנה, אף אחת לא מכירה אף אחת. הכול נורא חדש. עמדתי במסדרון. לבד. מחפשת מישהי לדבר איתה. פתאום ניגשה אליי נעמי.

נעמי (ילדה המרכיבה משקפיים גדולים, קצת חנונית במראה שלה): היי, אני נעמי.

רעות: אהלן. אני רעות.

נעמי: גם את חדשה כאן, אה?

רעות: כן, כמו כולן…

נעמי: באיזו כיתה את?

רעות: ז’3.

נעמי: יא, גם אני! איזה כיף!

רעות: מגניב.

אל רעות ונעמי מתקרבות שלוש בנות – מלכות הכיתה המגניבות והקוליות

הילה: היי! רעות, נכון?

נעמי: אוי לא…

רעות: כן.

הילה: וואי, איזה תיק הורס.

רעות: תודה.

שירה: רגע, תגידי, באיזו כיתה את?

רעות: ז’3.

הילה+שירה: או מיי גאד, גם אנחנו! שיא הפאן!

רעות: איזה כיף. גם נעמי איתנו בכיתה.

נעמי: נכון! אהלן, אני נעמי.

שירה והילה מתעלמות מהנוכחות של נעמי

שירה: יואו, שמעתן מי המחנכת שלנו?

הילה+רעות+נעמי: מי?

שירה: אוקיי, אתן יושבות?

נעמי: לא, אנחנו עומדות.

שירה: זה ביטוי, כאילו… אני הולכת להגיד משהו ממש דרמטי עכשיו.

נעמי: אה.

שירה: וואי, לא חשוב. המחנכת שלנו היא לאה גראוכר.

הילה: מה?! אוי לא!

שירה: כן. איזה באסה!

רעות: באסה? למה באסה? אתן מכירות אותה?

שירה+הילה: ברור!

שירה: מי לא מכיר את לאה גראוכר? היא מפלצת!

הילה: היא נוראית!

שירה: היא מפחידה!

היצר הטוב: אוי לא, אוי לא. אני לא אוהב את המקום שהשיחה הזאת הולכת אליו.

היצר הרע: שששש! אל תפריע, סוף-סוף מתחיל להיות מעניין.

שירה: שמעתי שלאה גראוכר צורחת כל השיעור ושמי שלא מביאה את הסיכום של השיעור הקודם היא מכריחה אותה לעמוד מול כל הכיתה ולהגיד שהיא לא יודעת כלום.

נעמי: מה? למה אתן אומרות את זה? אני לא חושבת שזה נכון. אני דווקא שמעתי שהיא מורה מצוינת. בכל אופן לא כדאי להגיע עם דעה קדומה, תנו לה צ’אנס.

שירה: תגידי, מי את? ולמה את נדחפת לשיחות שלא שייכות אלייך?

נעמי: אני נעמי. נעים מאוד. ובאמת לא בא לי להידחף לכן לשיחה, אז ביי.

היצר הטוב: רגע, רגע! מה היא עושה? שתיקח את רעות איתה!

היצר הרע: נו, נו. נראה שזה יום המזל שלי – שיחת לשון הרע בדרך אלינו!

הילה: יואו, איזו ילדה יצורה.

שירה: ממש. סיפרו לי שהיא למדה בבית ספר נאות דוד ושכל הציונים שלה פחות מחמישים.

הילה: פחחחח… מייד רואים שהיא לא משהו. נכון, רעות?

רעות (נורא רוצה להתחבב על מלכות הכיתה): מה? אמממ… כן. כלומר, היא… כן, קצת מוזרה.

שירה: קצת. הרבה מוזרה. ואיך היא מתלבשת, אה?

רעות: כן… ממש שנות השמונים.

שירה+הילה מתפוצצות מצחוק

שירה: את גדולה!

היצר הטוב: היי, היי! מה זה? מה היא עושה! (הוא רץ אל רעות ולוקח אותה קדימה) תגידי, מה את עושה?

רעות: מה?

היצר הטוב: זה לא יפה! זה ממש לשון הרע. היא הייתה כל כך נחמדה אלייך לפני רגע. למה את עושה את זה?

רעות: אבל… שירה והילה, כל בית הספר מדבר עליהן, והן רוצות להיות חברות שלי!

היצר הרע: צודקת.

היצר הטוב+רעות: מה?!

היצר הרע: צודקת. לפעמים צריך להקריב קורבנות.

היצר הטוב: אבל זה לשון הרע!

היצר הרע: אל תגזים. היא רק מסכימה עם מה שהן אומרות, לא מחדשת שום דבר. תירגעי, זה מקסימום אבק לשון הרע.

רעות: באמת?

היצר הטוב: לא! זה לשון הרע, וזה ממש לא יפה!

היצר הרע: אוי, שקט כבר!

רעות: לא, הוא צודק. זה לא בסדר.

היצר הטוב: זה חטא!

רעות: נכון. זה חטא וזה אסור.

היצר הטוב: וזה ממש לא יפה.

רעות: וזה בעיקר לא יפה.

היצר הרע: רעות, תהיי איתי רגע. את רוצה להיות המלכה של השכבה?

רעות: כן.

היצר הרע: את רוצה להיות המנהיגה שמובילה את כולם השנה וכל השנים הבאות עד כיתה י”ב?

רעות: כן.

היצר הרע: יפה! אז את צריכה לדעת להתחבר לאנשים הנכונים ולעשות מה שצריך.

רעות+היצר הטוב: לעשות מה שצריך?!

רעות: תקשיב, אני רוצה להיות מקובלת ולהיות בחבר’ה, אבל לא ככה. אם זה המחיר שאני צריכה לשלם כדי להישאר נאמנה לעצמי ולעקרונות שלי ושל ההלכה, אני מוותרת על זה.

היצר הרע: את רצינית?!

רעות (בהחלטיות): כן

רעות חוזרת לשירה והילה

רעות: תקשיבו, זה לא כל כך מתאים לי הדיבור הזה.

הילה: איזה דיבור?

רעות: איך שאנחנו מדברות על נעמי.

הילה: אוקיי.

רעות: היא ממש נחמדה. ומותר לה להתלבש איך שהיא רוצה. ובכלל, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להוריד מישהו למטה כדי להרגיש שאנחנו למעלה.

היצר הטוב (צועק אליהן, הן לא שומעות אותו): וזה ציווי מפורש מהתורה!  ויקרא יטפסוק טז” :לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ“.

רעות: ובאופן כללי זה סתם לשון הרע. ולשון הרע? לא מדבר אליי…

היצר הטוב: בדיוק!

הילה ושירה בהלם

רעות: טוב, אז… נתראה בכיתה? ביי! נעמי, חכי לי!

רעות רצה וחוזרת למקום שלה על השולחן חג

היצר הרע: אני לא מאמין. מה זה היה?

היצר הטוב: אני אסביר לך מה זה היה. זו הייתה ילדה שיש לה עקרונות. מצווה ועושה.

היצר הרע: שתיים-אפס לך. חכה, חכה.

שירה והילה יורדות מהבמה

רעות: זהו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי ללכת עם הלב. וכמו שאתם יודעים, נעמי היא החברה הכי טובה שלי, ואני לא ממש מלכת הכיתה. אבל זה לא כל כך חסר לי.

יואב: פששששש, אחותי, שיחקת אותה. איך העזת לדבר ככה מולן? לא פחדת שימחקו אותך?

רעות: האמת היא שאם לא היה ציווי מפורש שאסור לדבר ככה אני לא בטוחה שהייתי מצליחה. דווקא הגבול הברור הזה של הלכות לשון הרע עזר לי לגייס כוחות.

ניר: ר-עות! ר-עות! (כולם מצטרפים אליו שוב)

רעות: אויש, נו, די. תפסיקו עם השטות הזאת.

אימא: וואו, רעותי, זה מהמם מה שסיפרת עכשיו. אני כל כך גאה בך.

היצר הטוב: גם אני.

היצר הרע: אוי, תפסיקו כבר עם הרגשנות הזאת!

היצר הטוב: קשה לך לראות אנשים טובים, אה?

היצר הרע: “אנשים טובים”… אל תגזים.

היצר הטוב: כן, כן. אנשים טובים! חיים על פי התורה! מצווים ועושים. מכל הלב!

יואב: גם אני רוצה לספר משהו.

היצר הרע: או! יש לי תחושה שממנו תבוא לי הישועה.

יואב: תכלס, זה היה מקרה שממש לימד אותי להודות. פשוט לומר תודה.

אימא: בהחלט חשוב.

שיריקוד: תודה

יואב: זה היה ביום האחרון שלנו בלימודים לפני שיצאנו לחופש, הרב בישיבה החליט לארגן סעודה גדולה לכבוד כמה תלמידים שסיימו מסכת. אל תדאגו, לא אני.

היצר הרע: זה הילד שלי! תותח!

יואב קם, והסצנה מתחילה להתהוות

יואב: החבר’ה ארגנו כיבוד ממש שווה (החברים של יואב עולים לבמה, כל אחד מחזיק משהו ביד ומניח על שולחן: צלחות חטיפים, פירות, עוגות ושתייה). כולם נכנסו לכיתה. יואל וחגי סיימו את מסכת תענית.

יואל: הדרן עלך מסכת תענית והדרך עלן. לא נתנשי מינך מסכת תענית ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי.

כולם: אמן!

יואב: ועוד לפני שמישהו מצמץ כולם התחילו לטרוף את האוכל.

הרב: היי, היי, מה אתם עושים?

תלמיד א: אוכלים.

הרב: אני רואה, אבל מה עם לברך? לא שמעתי אף אחד שבירך.

תלמיד ב: בסדר, בסדר, הינה: שהכול נהיה בדברו.

הרב: אבל יש לך פה פירות משבעת המינים. יש לך מזונות. על מה אתה מברך קודם?

יואב: וואיי, הרב, למה לסבך הכול? תן לאכול בשקט.

היצר הרע: בחור כלבבי.

היצר הטוב: חכה, חכה.

הרב: לברך על האוכל זה לסבך?

יואב: כן. קצת.

הרב: תגיד יואב, שאלה: כשאימא שלך מכינה לך אוכל לבית הספר או לטיול או סתם כשאתה מקבל מתנה, מה אתה אומר?

יואב: תודה?

הרב: יפה. תודה. להגיד תודה זה הדבר הכי בסיסי בלהיות בן אדם. להתנפל על האוכל ככה בלי לזכור שמישהו בכלל שלח לנו אותו ולהודות לו זה קצת חייתי, אתה לא חושב?

יואב: האמת שאף פעם לא חשבתי על זה ככה. פשוט להגיד תודה.

הרב: בדיוק.

היצר הטוב: פסוק מפורש: “ואכלת ושבעת וברכת את ה’ א-לוקיך”!

תלמיד א: בורא מיני מזונות.

כל התלמידים: אמן!

תלמיד ב: בורא פרי העץ.

כל התלמידים: אמן!

יואב: שהכול נהיה בדברו.

כל התלמידים: אמן!

יואב חוזר לשבת עם כל בני המשפחה

יואב: זהו. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על ברכות כעל משהו שאני אומר ממש לה’. שאני אומר לו תודה. ובאופן כללי התפתחה היכולת שלי להסתכל סביב ולהודות לה’ על מה שיש.

אבא: הופה, יואבי. איזה יופי של סיפור.

היצר הרע: מה יהיה איתם, תגיד?

היצר הטוב: אין מה לעשות – מצווים ועושים.

אימא קמה

אימא: יאללה, רעות ויואבי, בואו לעזור לי להביא את המנה הבאה.

רעות: שניר יעזור לך.

ניר: למה אני? אימא ביקשה ממך, מעצבנת!

רעות: אני מעצבנת?

יואב: מותר גם לך לעזור בבית הזה!

ניר: אימא, תגידי להם! מעצבנים. מה הם רוצים ממני?

בלי שאף אחד שם לב ותוך כדי מריבה סילביה קמה ויורדת מהבמה

אימא: מה אתם רוצים ממנו באמת?

רעות: שיעזור גם!

אימא: אוי, נו, אל תהיו קטנוניים. אתם יודעים שהוא עוזר לי הרבה בבית.

יואב: כן, ממש.

אבא: אני לא מבין למה אנחנו צריכים לפתוח דיון, ועוד בראש השנה, על מי עוזר, כמה ולמה.

אימא: אני גם לא מבינה. מבקשים עזרה, אתם צריכים לקפוץ לעזור!

סילביה עולה לבמה, בידיה הסיר

סילביה: הינה! הבאתי את האוכל.

אימא: אוי, דודה סילביה, לא היית צריכה (הולכת ולוקחת ממנה את הסיר).

אבא: וואיי, איזה לא נעים!

ניר: כל הכבוד, יואב ורעות! ממש לא יפה! איפה והדרת פני זקן שלכם?

היצר הטוב: ציווי מפורש בתורה! “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” ויקרא יט,, פסוק לב!

היצר הרע: אוף, אתה והפסוקים שלך, אתה לא יכול לתת ליהנות קצת – תראה איך הילד מעליב את הדודה הזקנה.

סילביה: הלו, הלו, ילד, למי קראת זקנה?!

ניר: סליחה, דודה, התכוונתי ש—

סילביה: כן, כן, אני יודעת היטב למה התכוונת. באמת חשוב לכבד את המבוגרים, אבל רק שתדעו לכם – אני אולי זקנה אבל עוד יכולה לעשות הרבה דברים!

ריקוד המכונה (משינה): הרקדנים עולים לבמה כמו זקנים, עם מקלות הליכה, הליכונים וכו’. ריקוד קומי

כל בני המשפחה עומדים על הרגליים ומוחאים כפיים

אבא: פשששש! דודה סילביה, זה היה מרשים מאוד!

רעות: אוי, זה היה גדול. חבל שאי אפשר לצלם בחג.

אימא: דודה סילביה, כל הכבוד לך!

ניר: בואי, דודה, שבי, בטח התעייפת מכל הריקוד הזה.

סילביה: אתה ילד טוב, ניר, ילד טוב ממש.

היצר הרע: כן, טוב מאוד. טוב כל כך שהוא עושה לי בחילה. ו…רגע, איפה היצר הטוב? יצר טוב! יצר טוב! נו, איפה הוא שיתמוגג על מצוות והדרת פני זקן? רגע, מה קורה כאן? לאן הילד הזה הולך?

ניר לוקח צלחת, ממלא אותה באוכל ובשקט בשקט עוזב את השולחן. כל שאר בני המשפחה עסוקים בלדבר ולאכול. לבמה עולה קבצן. הקבצן הוא היצר הטוב

קבצן: שלום.

היצר הרע: מה?! אני לא מאמין! מה הוא עושה?

ניר: שלום! איזה יופי שבאת.

קבצן: כן. שנה טובה.

ניר: שנה טובה! אתה בטוח שאתה לא רוצה להיכנס? תאכל איתנו ליד השולחן, דווקא נחמד אצלנו.

קבצן: בטוח, בטוח. אני לא אוהב להיכנס לבתים של אנשים.

ניר: הינה, הכנתי לך צלחת. אימא שלי מכינה את האוכל הכי טעים בעולם!

קבצן: כן, זה מריח מעולה. אני רעב…

ניר: קח. תאכל!

הקבצן לוקח את הצלחת, מתיישב על הרצפה ומתחיל לאכול

ניר: בתיאבון.

קבצן (עם אוכל בפה): תודה! תודה רבה לך!

ניר מתחיל לחזור לעבר השולחן המשפחתי ואז מסתובב לקבצן

ניר: תבוא גם מחר! אני אביא לך צלחת. אם תרצה נשמח ממש שתצטרף אלינו!

ניר חוזר לשולחן

אימא: ניר, איפה היית?

ניר: אממממ… הלכתי רגע החוצה.

אבא: החוצה? באמצע האוכל?

ניר: כן. סתם. הייתי צריך לחשוב קצת על השנה שהייתה לי.

יואב: נו, תספר לנו על משהו משמעותי שקרה לך.

ניר: לא יודע… לא הצלחתי לחשוב על משהו.

רעות: טוב, יאללה, תנסה לחשוב עוד קצת, אני מביאה את הקינוח.

היצר הרע: “כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ”.

היצר הטוב קם מהרצפה, מסיר את תחפושת הקבצן ומצטרף ליצר הרע

היצר הטוב: נו אני רואה שגם אתה התחלת לקרוא פסוקים.

היצר הרע: תשמע, זה היה ממש מרגש!

היצר הטוב: כן, ילד מתוק. לפני שבועיים הוא למד על מצוות צדקה ונורא הצטער שאין לו כסף לתת, הייתי חייב לעזור לו להבין שאפשר לעזור לאחר בעוד דרכים.

היצר הרע: תשמע, זאת הייתה סעודת החג הכי משמעותית שהייתה לי!

היצר הטוב: כן, אה? נראה שאפילו לך הולכת להיות שנה טובה.

היצר הרע: זה הכול כתוב פה, אה?

היצר הטוב: הכול. ה’ יתברך מצווה, ואנחנו? אנחנו רק צריכים לעשות.

היצר הרע: אבל מכל הלב!

היצר הטוב: בטח מכל הלב! בלי הלב אי אפשר!

היצר הרע: שנה טובה, יצר טוב.

היצר הטוב: שנה טובה, יצר רע!

כל המשפחה נעמדת ליד היצר הטוב והיצר הרע: שנה טובה!

יצר רע+טוב (מופתעים שהם רואים אותם ומדברים אליהם): מה?!

שיר סיום: עברי אנכי ואת ה’ א-לקי ישראל אני ירא

https://www.youtube.com/watch?v=aii3fDdZnrM

 

דעתך חשובה לנו