איתור סניפים וכפרי בוגרים
בואו נעשה רגע סדר. מי בכלל חייב בתפילה? בכמה תפילות? ולמה אלו הם החייבים, ודווקא במספר התפילות הזה? בדף הלימוד הזה ניפגש עם ההלכות הבסיסיות הנוגעות בחיוב תפילה. מרוב שהיא נהייתה חלק בלתי נפרד מחיינו, רבים מאיתנו לא יודעים מהיכן התחילה. לאחר המפגש עם ההלכות נבקש להבין את החשיבות העצומה שבמחויבות לתפילה. המחויבות הזו יכולה להיות קשה ומאתגרת לא מעט, אבל יש לה גם תפקיד חשוב בתקשורת: ההתמדה והמחויבות גורמות לנו להיות בקשר מתמיד וחזק עם הקב"ה.
קראו עם החברים את הקטעים שלהלן וענו איתם על השאלות. יש מקורות המופיעים אצלכם אך לא נמצאים אצלם.
אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג ע"א). כלומר הם תקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה ואת נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות..
כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.
מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר, וכיוון שלא היה נוסח, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מהלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
(הרב אליעזר מלמד[1], 'פניני הלכה' תפילה א, ה)
אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה… ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.
"כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו הגברים עליהם להתפלל ערבית כחובה. וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטוונו להקריב קרבן מוסף, תקנו כנגדו את תפילת המוסף".
(הרב אליעזר מלמד, 'פניני הלכה' תפילה א, ז)
לכתחילה, טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחהבכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואשה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.
(הרב אליעזר מלמד, 'פניני הלכה', תפילת נשים א, א)
אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה (ברכות ו ע"ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה קבוע וברור – מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה.
(הרב אליעזר מלמד, 'פניני הלכה' תפילה כד, א)
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע – אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.
(משנה, ברכות ד, ד)
ערכו סבב ובקשו מהחברים לשתף בהתמודדות שיש להם בהתמדה בתפילה ובמחויבות אליה ולמצוות בכלל.
"אמת הדבר שיש אנשים שכה עסוקים באיסוף פיסות וטלאים של ההלכה, שהם בקושי חושבים על אריגת התמונה השלמה. אך קיימת גם סכנה שמרוב היותך מוקסם מן השלם תאבד את ראיית הפרט. הלכה והתבהרה לי ההכרה שהסדר של אורח החיים היהודי לא נועד להיות סט של ריטואלים אלא סדר המקיף את כל קיומו של אדם, המעצב את כל תכונותיו, שאיפותיו והעדפותיו; לא מדובר בביצועם של מעשים בודדים, בנקיטת צעד כזה או אחר, כפי שמדובר בבקשת דרך, בהיות על הדרך; לא מדובר במעשים של מימוש, כפי שמדובר במצב של היות מחויב למשימה; ההשתייכות לסדר שבו מעשים בודדים, מצבורים של רגש דתי, תחושות מזדמנות ואירועים מוסריים- נהיים חלק מתמונה שלמה"
(אברהם יהושע השל, התפילה – תשוקת האדם לא-הים, עמ' 168).
מדוע עבודת א-הים נדרשת להיות כבולה למאורעות היומיום? למה לכפות לוח זמנים על הנשמה? האם הרגל בקיום מצוות אינו מהווה איום על חירות הלב?
קיום קפדני של אורח חיים בזמנים קבועים ובצורות זהות נוטה להיהפך לדבר שבשגרה, לציית חיצוני. כיצד למנוע את קיום המצוות מלהפוך לסמן זיהוי חברתי ולתפקוד מכני? זו אכן היתה דאגה מתמדת בתולדות היהדות.
האם עלי לפסול את הרגל התפילה, להסתמך על השראת הלב ולעבוד את א-הים רק כאשר נחה עלי הרוח? האם עלי להחליט: אם אין הרוח שורה, עלי להתנזר מתפילה? האמת העמוקה יותר היא ששגרה מטפחת תשומת לב, שלעיתים הנשמה היתה נותרת בשנתה לולא עוררה אותה השגרה למענה. אדם מתמסר להשפעת הקודש, רק כאשר הוא שוהה על מפתן ממלכתו.
…לקיים מצווה משמע לפגוש את הרוח, אף הרוח אינה דבר-מה שניתן להשיגו אחת ולתמיד אלא דבר-מה שיש לחיות עמו ולהתפלל עבורו בקביעות. מסיבה זו דרך החיים היהודית היא לחזור על המעשה הדתי, לפגוש את הרוח שוב ושוב, את הרוח שבתוכך ואת הרוח שמרחפת מעל כל יצור.
אין הרוח נחה רק על ההישגים שלנו, רק על המטרה שלנו; היא שורה גם על המאמצים שלנו, על הדרך שלנו. זו הסיבה לכך שעצם המעש של הליכה לבית-כנסת, כל יום או כל שבת, הוא כמנגינה ללא מילים. וכאשר נעשה בענווה, בפשטות הלב, כמוהו כילד הלהוט לשמוע מנגינה ופורש את התווים לפני אמו. כל שהילד יכול לעשות זה לפתוח ספר.
(אברהם יהושע השל, התפילה – תשוקת האדם לא-הים, עמ' 177–178)
סכמו את הלימוד בכמה מילים: למדנו את ההלכות הבסיסיות הנוגעות בחיוב תפילה. למדנו שאת התפילה תיקנו אנשי כנסת הגדולה מתוך תפיסת עולם כי זהו הקשר שלנו עם הקב"ה בתקופה שאין בה מקדש. אומנם גם בימי המקדש היו תפילות, אך תיקונן של התפילות במסגרת מחויבת ומוגדרת היא חלופה למעשה הקורבנות ומייצרת מסגרת דתית-רוחנית משמעותית לעובד ה'. בשלב השני של הלימוד דיברנו על הרובד הרוחני שיש בהתמדה בתפילה, בהיות התפילה מעשה שגרתי ויום-יומי המאפשר לנו להיות עובדי ה' שלמים יותר.
כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.
מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר, וכיוון שלא היה נוסח, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מהלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית… יצחק תיקן את תפילת מנחה… ויעקב תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי…
לכתחילה, טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואשה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.
אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה (ברכות ו ע"ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה קבוע וברור – מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה.
(הרב אליעזר מלמד, 'פניני הלכה' תפילה)
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע – אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.
(משנה, ברכות ד, ד)
"מדוע עבודת א-הים נדרשת להיות כבולה למאורעות היומיום? למה לכפות לוח זמנים על הנשמה? האם הרגל בקיום מצוות אינו מהווה איום על חירות הלב?
קיום קפדני של אורח חיים בזמנים קבועים ובצורות זהות נוטה להיהפך לדבר שבשגרה, לציית חיצוני. כיצד למנוע את קיום המצוות מלהפוך לסמן זיהוי חברתי ולתפקוד מכני? זו אכן היתה דאגה מתמדת בתולדות היהדות.
האם עלי לפסול את הרגל התפילה, להסתמך על השראת הלב ולעבוד את א-הים רק כשאר נחה עלי הרוח? האם עלי להחליט: אם אין הרוח שורה, עלי להתנזר מתפילה? האמת העמוקה יותר היא ששגרה מטפחת תשומת לב, שלעיתים הנשמה היתה נותרת בשנתה לולא עוררה אותה השגרה למענה. אדם מתמסר להשפעת הקודש, רק כאשר הוא שוהה על מפתן ממלכתו.
…לקיים מצווה משמע לפגוש את הרוח, אף הרוח אינה דבר-מה שניתן להשיגו אחת ולתמיד אלא דבר-מה שיש לחיות עמו ולהתפלל עבורו בקביעות. מסיבה זו דרך החיים היהודית היא לחזור על המעשה הדתי, לפגוש את הרוח שוב ושוב, את הרוח שבתוכך ואת הרוח שמרחפת מעל כל יצור.
אין הרוח נחה רק על ההישגים שלנו, רק על המטרה שלנו; היא שורה גם על המאמצים שלנו, על הדרך שלנו. זו הסיבה לכך שעצם המעש של הליכה לבית-כנסת, כל יום או כל שבת, הוא כמנגינה ללא מילים. וכאשר נעשה בענווה, בפשטות הלב, כמוהו כילד הלהוט לשמוע מנגינה ופורש את התווים לפני אמו. כל שהילד יכול לעשות זה לפתוח ספר".
(אברהם יהושע השל, התפילה – תשוקת האדם לא-הים, עמ' 177–178)
[1] הרב אליעזר מלמד הוא רב היישוב הר ברכה וראש הישיבה ביישוב, מחבר סדרת ספרי ההלכה 'פניני הלכה'.