איתור סניפים וכפרי בוגרים
יצא לכם פעם לתהות בשביל מה הקב”ה צריך את התפילות שלנו? הוא גדול ועצום כל כך, מה כבר משנה התפילה שלי במציאות? השאלה הזו טובה, ויהיה קשה לענות עליה מנקודת מבטו של הקב”ה, כי בסופו של דבר אנחנו בני אדם. אבל בדף הלימוד הזה נרצה לאמץ נקודת מבט מעט אחרת על התפילה: דרך התפילה אנחנו יכולים ללמוד יותר מהו רצון ה’. התפילה משפיעה על היחס שלנו למציאות ועושה אותנו לאנשים גדולים וטובים יותר. הכוונה בתפילה גורמת לי להיות אדם שמצליח להיות נוכח, להתרכז במה שהוא עושה, אולי אפילו להכיר את עצמו יותר, וגם כלפי חוץ: התפילה מזמינה אותי לפקוח את העיניים ולראות על מה צריך להתפלל, מי בסביבה שלי זקוק לרחמי שמיים בכל ההיבטים. בדף זה ננסח גם טיפים כיצד נצליח להתכוון יותר בתפילה.
“שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שיש לו בן אחד; פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה – ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה; עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום; אף ישראל: מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב! נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים”.
(יומא עו ע”א)
אומנם אפשר לומר כי הפנייה לקב”ה היא רק בגלל צורך או מילוי חיסרון כלשהו. האם זו המטרה? האם לשם כך תוקנו לנו התפילות?
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ עֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח, בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱ-הֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵ-ל, אָב הָרַחֲמָן, הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ, מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּךָ נְהַלֶּלְךָ ה’ אֱ-הֵינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירות, וּנְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ, וְנַמְלִיכְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱ-הֵינו,ּ יָחִיד, חֵי הָעוֹלָמִים מֶלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.
אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ דֵּעָה בִינָה וְהַשְכֵּל. בָּרוּך אַתָּה ה’ חוֹנֵן הַדָּעַת.
“כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח”כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה”.
(רמב”ם, הלכות תפילה וברכת כהנים ד, טז)
“התפילה,
עוד לפני שהיא בקשה,
עוד לפני שהיא תודה,
עוד לפני שהיא שבח,
היא מפגש.
עמידה לנוכח,
לפני השכינה.
לכן, הצעד הראשון בבואנו להתפלל
הוא פתיחת התודעה אל הנוכחות,
אל התחושה שה’ נמצא,
מעליי, מולי, סביבי, בי.
אל הידיעה שכל מה שאני רואה סביבי אינו רק עצמים דוממים, אלא חפצים מלאי חפץ פנימי, כמיהה והשתוקקות.
אל התחושה כי כל האנשים הסובבים אותי קיימים באמת, נוכחים ומלאי געגועים
ומקור החיים אף הוא כאן,
מצוי, קרוב, נוגע”.
(הרב דוב זינגר, ‘תיכון תפילתי’, עמ’ 25)
“שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שיש לו בן אחד; פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה – ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה; עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום; אף ישראל: מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב! נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים”.
(יומא עו ע”א)
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ עֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח, בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱ-הֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵ-ל, אָב הָרַחֲמָן, הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ, מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּךָ נְהַלֶּלְךָ ה’ אֱ-הֵינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירות, וּנְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ, וְנַמְלִיכְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱ-הֵינו,ּ יָחִיד, חֵי הָעוֹלָמִים מֶלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.
אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ דֵּעָה בִינָה וְהַשְכֵּל. בָּרוּך אַתָּה ה’ חוֹנֵן הַדָּעַת.
“כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח”כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה”.
(רמב”ם, הלכות תפילה וברכת כהנים ד, טז)
“התפילה,
עוד לפני שהיא בקשה,
עוד לפני שהיא תודה,
עוד לפני שהיא שבח,
היא מפגש.
עמידה לנוכח,
לפני השכינה.
לכן, הצעד הראשון בבואנו להתפלל
הוא פתיחת התודעה אל הנוכחות,
אל התחושה שה’ נמצא,
מעליי, מולי, סביבי, בי.
אל הידיעה שכל מה שאני רואה סביבי אינו רק עצמים דוממים, אלא חפצים מלאי חפץ פנימי, כמיהה והשתוקקות.
אל התחושה כי כל האנשים הסובבים אותי קיימים באמת, נוכחים ומלאי געגועים
ומקור החיים אף הוא כאן,
מצוי, קרוב, נוגע”.
(הרב דוב זינגר, ‘תיכון תפילתי’, עמ’ 25)