מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

דף לימוד 1 למנחה לחורף תש"ף

דף עזר למנחה עבור דף לימוד מספר 1 לחורף תש"ף

סוג הפעולה
דף לימוד
מתאים לגיל
חבריא ב'
משך הפעולה
עד שעה
מערך
0 מדריכים אהבו את הפעולה
עמוד הפייסבוק של המרכז

תקציר הפעולה

מי לא היה תופס בשתי ידיו את ההזדמנות לקשר יום-יומי עם ריבונו של עולם, עם מי שמנהל את המציאות? כמו שאנחנו מרימים טלפון לחברה טובה, לאבא, לאח קרוב, כך אנו יכולים פשוט לדבר עם הקב”ה! לבקש, לשתף, לשפוך את הלב. התפילה היא ערוץ התקשורת המרכזי שלנו עם הקב”ה, וכשנראה שהיא כזו נבין איזו מתנה היא.
בדף לימוד זה נלמד מדוע התפילה היא ערוץ תקשורת עם הקב”ה, נבין כי התקשורת הזו כוללת כמה מרכיבי תקשורת ונזהה היכן אנו מרגישים אותם בתפילה לקב”ה.

 

מטרות הפעולה

  1. חברי הסגל יבינו מדוע תפילה היא ערוץ תקשורת עם הקב”ה.
  2. חברי הסגל יפנימו כי התקשורת עם הקב”ה כוללת קשת רחבה של אופני שיח ודיאלוג (הודיה, בקשה, תחנון, שיתוף ועוד).
  3. חברי הסגל ישתפו היכן בתפילה הם מרגישים שיש להם תקשורת עם הקב”ה גם אם לפעמים נדמה שהתפילה היא תקשורת חד-צדדית.

 

מקורות למנחה + הנחיה

  • זהו דף הלימוד הראשון בנושא תפילה. מאחר שזו מעין פתיחה, בדף זה ניגע בתפילה כתקשורת עם הקב”ה, כמהות בסיסית ויסודית של התפילה.

מאמר להרחבה: https://katzr.net/47b4ee (הרב יוני גרוסמן, ‘משמעות הקורבנות’).

 

“כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות”. (הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, תפילה א, ז).

  • התפילות תוקנו כמעין תחליף לעבודת הקורבנות. בדף זה, דרך הבנה של משמעות עבודת הקורבנות, ננסה לראות את התפילה ככלי תקשורת עם הקב”ה.

“אחת השאלות העולות בלימוד ענייני הקורבנות היא מדוע יצטרך ה’ את קורבנותינו? מהי כוונת הפסוק ‘צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ’ (במדבר כח, ב), וכי ה’ צריך את לחמינו? שאלה זו נשאלה בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, וזה לשון קודשו: ‘אמר הכוזרי: ועתה אבקש ממך כי תבינני. כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה’ הם, והם לחמו וריח ניחוח לו!’ (מאמר שני אות כה)” (הרב חנניה מלכה, פרשת ויקרא – טעמי הקורבנות).

בספר תהלים דוד המלך מבאר כי לה’ אין שום צורך בקורבנות שלנו: “לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים (זכרי עזים) כִּי לִי (שייכים) כָל חַיְתוֹ יָעַר (חיות היער), בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (באלפי הרים) יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי (רמש השדה) עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ” (תהלים נ, ט–יג). מפסוקים אלו עולה כי ה’ יתברך לא צריך מאיתנו כל דבר מאכל, ולכן יש להבין מה הכוונה בפסוקים המבארים כי הקורבנות הם לחמו של ה’.

“הכוזרי דן בשאלה זו ומבאר הסבר מעמיק בעניין זה, שלצורך הסבר זה הוא מביא משל בעניין החיבור בין הנשמה לגוף: כל אדם מורכב מגוף ונשמה, שכאשר שניהם מחוברים וקשורים זה בזה הם יוצרים אדם חי. התנאי הבסיסי לכך שהנשמה והגוף יהיו מחוברים הוא שהאדם יאכל וישתה. כאשר אדם אוכל ושותה נשארים שניהם מחוברים והאדם ממשיך לחיות, וכאשר אדם לא אוכל, הנשמה והגוף נפרדים והאדם מת. במבט ראשון נראה לכאורה כי גם קיום הנשמה וגם קיום הגוף תלויים באכילה ובשתייה. אך אם נתבונן לעומק נראה כי גם כאשר האדם לא אוכל ושותה וגופו מת, נשמתו לא מתה, אלא היא עוברת ממקום למקום דהיינו מהעולם הזה לעולם הבא. כלומר האכילה והשתייה הם אינם תנאי לקיום הנשמה הרוחנית בכלל אלא הם תנאי לכך שהנשמה תשכון בגוף. קיום עצם הנשמה אינו תלוי באכילה ושתייה, אלא הימצאותה בגוף האדם תלויה באכילה ושתייה. מכיוון שהגוף הגשמי רוצה להחזיק אותה בתוכו, גזרה חוכמתו יתברך שמצד הגוף התנאי להחזקת הנשמה, הוא אכילה ושתייה. על פי דוגמא זו מבאר הכוזרי כי השראת שכינת ה’ במקדש התלויה בהקרבת קורבנות היא דוגמת משל האכילה שהבאנו לעיל. כלומר עצם קיום השכינה מצד עצמה אינו תלוי בהקרבת הקורבנות כלל וכלל. השכינה מצד עצמה קיימת לעולם. חיבור השכינה לעם ישראל תלוי בהקרבת קורבנות. לה’ הטוב אין שום הבדל אם נקריב לו קורבנות אם לאו, אלא שגזרה חוכמתו שעל מנת שתשרה השכינה בישראל צריכים להקריב קורבנות. כך שלמעשה הקרבת הקורבנות היא הכנה מצידנו לקבלת אור השכינה, ולא תועלת כל שהיא לו יתברך(הרב חנניה מלכה, פרשת ויקרא – טעמי הקורבנות).

הכוזרי סומך את הסברו על הפסוק “אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי” (במדבר כח, ב). בפסוק זה לא נאמר כי הקורבן הוא לחם לה’ אלא נאמר שהוא לחם לאש. כלומר הקורבן הוא לחם לאש השורפת את הקורבן ומעלה את ניחוחו לפני ה’. הלחם לאש הוא התנאי שהשכינה תתחבר עם ישראל ותשכון בבית המקדש, והוא אינו תנאי לעצם קיום השכינה.

  • מה עניינם של הקורבנות על פי ספר הכוזרי?
  • על פי הפסקה הזו, מה יגרום לשכינה של הקב”ה להיות נוכחת בבית המקדש? במילים אחרות, מה יגרום לקשר בין הקב”ה לעם ישראל?
  • אם כן, מה תפקידה של התפילה?

 

  • נוסיף כאן עוד כמה מילות קישור: התפילה תוקנה כנגד הקורבנות. לכן כאשר נבין את מהות הקורבנות נוכל להבין את מהות התפילה. הקורבן גורם לשכינה לנכוח בבית מקדש, ובעצם בתוך בני ישראל. כיום אין לנו קורבנות, אך בהחלט אפשר לומר כי התפילה גורמת לשכינה להיות נוכחת בעם ישראל, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, ובזה מתבטא הקשר שלנו עם ריבונו של עולם.
  • שאלה להרחבה (מופיעה רק בדפי ההנחיה): מה יקרה כאשר ייבנה בית המקדש, האם יתבטלו התפילות? כלומר, הקורבן מבטא בצורה חזקה אפילו יותר מהתפילה את התקשורת עם הקב”ה, אז אולי לא יהיה צורך בתפילה?
  • כעת נתבונן בדו-שיח בתנ”ך בין מגוון דמויות לקב”ה:

“וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע […] חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” (בראשית יח, כב–כה).

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר בִּי ה’ שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח” (שמות ד, י–יד).

“וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה’ וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר” (שמואל א א, ט–יג).

“וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה’ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה’ אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. וַיֹּאמַר ה’ סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי” (שמואל ב כב, א–ג).

  • נסו להגדיר בכל דו-שיח: מה אופי השיחה? מה התפקיד של האדם בשיחה? ומה תפקידו של הקב”ה?

 

  • לפני קריאת המקור הבא הסבירו כי הרב סולובייצ’יק בספרו ‘עבודה שבלב’ מונה בתחילת הספר ארבעה היבטים שבהם באה לידי ביטוי החוויה הדתית, ובתוכה התפילה: השכלי, הריגושי, הרצוני והדיאלוגי. המקור שאנו מביאים הוא מההיבט הרביעי, ההיבט הדיאלוגי.

“האמצעי הרביעי שדרכו ניתן להגיע למיצוי הקשר בין אדם וא-הים הוא הדו-שיח, הדיאלוג. התפילה והנבואה גם יחד הן ביסודו של דבר דיאלוגים בין הסופי לבין האינסופי. הן שונות זו מזו רק במה שנוגע לתפקיד היחסי שמוענק בהן ליצור וליוצרו. בנבואה, הא-הים הוא בן-השיח הפעיל שבקהילת הדיאלוג, והאדם שמח על שנפל בחלקו להיות רק המאזין, המשקיף, כשהוא דרוך ועומד על המשמר; בתפילה מתחלפים התפקידים; הא-הים הוא המאזין והאדם הוא המדבר” (הרב סולובייצ’יק, עבודה שבלב, עמ’ 32).

“האם אנו מקבלים תשובה? האם גם ריבונו של עולם דובר אלינו בתפילה? בעולמם של חכמים דובר על ‘תפילתו שגורה בפיו’, כאינדיקציה לכך שריבונו של עולם עונה לנו. אפשר אפוא כי התשובה ניתנת בתפילה עצמה, עוד קודם לבחינת המציאות ולמילוי המבוקש המעשי. יש ימים שבהם התפילה עצמה היא התשובה, שכן התחושה כי אכן אנו מדברים עם אלוהים היא בבחינת הקשר העמוק עם הקב”ה. זה אינו הדיאלוג התנ”כי השלם (כמו בנבואה), אולם זו עוצמתה המיוחדת של התפילה גם היום. עד שיתחדש הקשר הישיר יותר” (הרב יובל שרלו, שומע תפילה: הרב יובל שרלו רוצה לדבר עם אלוהים).

 

  • מהו הדיאלוג של האדם עם הקב”ה על פי הרב סולובייצ’יק והרב שרלו? באילו אופנים הוא מתרחש?
  • מה עונה הרב שרלו על השאלה אם הקב”ה עונה לנו בתפילה?
  • האם אתם חווים את התפילה כדיאלוג עם הקב”ה?

 

  • בשאלה האחרונה כדאי לפתח סבב ולבקש מחברי הסגל לשתף (למי שמתאים, כי זה קצת אישי) היכן הם רואים בתפילה האישית שלהם תקשורת ודיאלוג עם הקב”ה.
  • סכמו לפני הסבב או אחריו ואמרו לחברי הסגל כי אחת המהויות הבסיסיות של התפילה היא התקשורת עם הקב”ה. אפשר לראות זאת בצורה הברורה ביותר כשמתבוננים במקורה של התפילה: הקורבנות. אחד מהטעמים להקרבת הקורבנות הוא יצירת קשר בין האדם לקב”ה באופן כמעט מוחשי: האדם מביא קורבן, והקב”ה ‘אוכל’ אותו באמצעות האש, ובכך יש מעין סימן לאישורו של הקב”ה. ראינו כי התקשורת והדיאלוג עם הקב”ה יכולים לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, ולכולן יש מקום בשיח שלנו עם הקב”ה, שמתרחש פעמים רבות בתפילה. לסיכום, ניסינו לדייק היכן כל אחד ואחת מאיתנו חשים את התקשורת והדיאלוג עם הקב”ה בתפילה היום-יומית שלהם.

 

 

 

 

 

מקורות לחברי הסגל

“כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות” (הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, תפילה א, ז).

“אחת השאלות העולות בלימוד ענייני הקורבנות היא מדוע יצטרך ה’ את קורבנותינו? מהי כוונת הפסוק ‘צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ’ (במדבר כח, ב), וכי ה’ צריך את לחמינו? שאלה זו נשאלה בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, וזה לשון קודשו: ‘אמר הכוזרי: ועתה אבקש ממך כי תבינני. כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה’ הם, והם לחמו וריח ניחוח לו!’ (מאמר שני אות כה) […] הכוזרי דן בשאלה זו ומבאר הסבר מעמיק בעניין זה, שלצורך הסבר זה הוא מביא משל בעניין החיבור בין הנשמה לגוף: כל אדם מורכב מגוף ונשמה, שכאשר שניהם מחוברים וקשורים זה בזה הם יוצרים אדם חי. התנאי הבסיסי לכך שהנשמה והגוף יהיו מחוברים הוא שהאדם יאכל וישתה. כאשר אדם אוכל ושותה נשארים שניהם מחוברים והאדם ממשיך לחיות, וכאשר אדם לא אוכל, הנשמה והגוף נפרדים והאדם מת. במבט ראשון נראה לכאורה כי גם קיום הנשמה וגם קיום הגוף תלויים באכילה ובשתייה. אך אם נתבונן לעומק נראה כי גם כאשר האדם לא אוכל ושותה וגופו מת, נשמתו לא מתה, אלא היא עוברת ממקום למקום דהיינו מהעולם הזה לעולם הבא. כלומר האכילה והשתייה הם אינם תנאי לקיום הנשמה הרוחנית בכלל אלא הם תנאי לכך שהנשמה תשכון בגוף. קיום עצם הנשמה אינו תלוי באכילה ושתייה, אלא הימצאותה בגוף האדם תלויה באכילה ושתייה. מכיוון שהגוף הגשמי רוצה להחזיק אותה בתוכו, גזרה חוכמתו יתברך שמצד הגוף התנאי להחזקת הנשמה, הוא אכילה ושתייה. על פי דוגמא זו מבאר הכוזרי כי השראת שכינת ה’ במקדש התלויה בהקרבת קורבנות היא דוגמת משל האכילה שהבאנו לעיל. כלומר עצם קיום השכינה מצד עצמה אינו תלוי בהקרבת הקורבנות כלל וכלל. השכינה מצד עצמה קיימת לעולם. חיבור השכינה לעם ישראל תלוי בהקרבת קורבנות. לה’ הטוב אין שום הבדל אם נקריב לו קורבנות אם לאו, אלא שגזרה חוכמתו שעל מנת שתשרה השכינה בישראל צריכים להקריב קורבנות. כך שלמעשה הקרבת הקורבנות היא הכנה מצידנו לקבלת אור השכינה, ולא תועלת כל שהיא לו יתברך” (הרב חנניה מלכה, פרשת ויקרא – טעמי הקורבנות).

  • מה עניינם של הקורבנות על פי ספר הכוזרי?
  • על פי הפסקה הזו, מה יגרום לשכינה של הקב”ה להיות נוכחת בבית המקדש? במילים אחרות, מה יגרום לקשר בין הקב”ה לעם ישראל?
  • אם כן, מה תפקידה של התפילה?

“וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע […] חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” (בראשית יח, כב–כה).

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר בִּי ה’ שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח” (שמות ד, י–יד).

“וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה’ וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר” (שמואל א א, ט–יג).

“וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה’ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה’ אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. וַיֹּאמַר ה’ סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי” (שמואל ב כב, א–ג).

  • נסו להגדיר בכל דו-שיח: מה אופי השיחה? מה התפקיד של האדם בשיחה? ומה תפקידו של הקב”ה?

“האמצעי הרביעי שדרכו ניתן להגיע למיצוי הקשר בין אדם וא-הים הוא הדו-שיח, הדיאלוג. התפילה והנבואה גם יחד הן ביסודו של דבר דיאלוגים בין הסופי לבין האינסופי. הן שונות זו מזו רק במה שנוגע לתפקיד היחסי שמוענק בהן ליצור וליוצרו. בנבואה, הא-הים הוא בן-השיח הפעיל שבקהילת הדיאלוג, והאדם שמח על שנפל בחלקו להיות רק המאזין, המשקיף, כשהוא דרוך ועומד על המשמר; בתפילה מתחלפים התפקידים; הא-הים הוא המאזין והאדם הוא המדבר” (הרב סולובייצ’יק, עבודה שבלב, עמ’ 32).

“האם אנו מקבלים תשובה? האם גם ריבונו של עולם דובר אלינו בתפילה? בעולמם של חכמים דובר על ‘תפילתו שגורה בפיו’, כאינדיקציה לכך שריבונו של עולם עונה לנו. אפשר אפוא כי התשובה ניתנת בתפילה עצמה, עוד קודם לבחינת המציאות ולמילוי המבוקש המעשי. יש ימים שבהם התפילה עצמה היא התשובה, שכן התחושה כי אכן אנו מדברים עם אלוהים היא בבחינת הקשר העמוק עם הקב”ה. זה אינו הדיאלוג התנ”כי השלם, אולם זו עוצמתה המיוחדת של התפילה גם היום. עד שיתחדש הקשר הישיר יותר” (הרב יובל שרלו, שומע תפילה: הרב יובל שרלו רוצה לדבר עם אלוהים).

  • מהו הדיאלוג של האדם עם הקב”ה על פי הרב סולובייצ’יק והרב שרלו? באילו אופנים הוא מתרחש?
  • מה עונה הרב שרלו על השאלה אם הקב”ה עונה לנו בתפילה?
  • האם אתם חווים את התפילה כדיאלוג עם הקב”ה?

 

דעתך חשובה לנו