איתור סניפים וכפרי בוגרים
ראייה, הגדרה מילונית- הַבָּטָה, רְאוּת, חָזוּת,
קְלִיטַת קַרְנֵי הָאוֹר הַמֻּחְזָרוֹת מִן הָעֲצָמִים שֶׁבַּטֶּבַע בְּאֶמְצָעוּת הָעֵינַיִם.
———-
“קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח”
(ישעיהו ס’, א’)
‘קומי אורי’- את ירושלים קומי והאירי כי בא לך ההארה הראויה לך והוא משל על השמחה והטובה.
(מצודת דוד)
פרק ס’ בספר ישעיהו מורכב כולו מנבואת נחמה, שנקראת גם כחלק משבע נבואות הנחמה
שלאחר תשעה באב.
———————
– תרפ”ד-
בשנה זו חזר הרב קוק מביקורו בארצות הברית. משעלה הרב עם קבוצת המלווים ירושלימה,
הייתה רוחו מרוממת עליו ביותר, למרות שהיה עייף ויגע מהנסיעה.
שמחת שובו לארץ הקודש הפיגה את עמל הדרך.
כשהגיע לשער הגיא, הסתכל עמוקות בהרים המתנשאים משני צדי הדרך ואור עיניו וקרנו.
ואף הוא אמר למלוויו: “גם באמריקה ראיתי הרים גבוהים, מעשה ה’ אדון כל הארץ.
אולם ההרים ההם דוממים היו. הם לא דיברו אלינו.
ואילו הרים אלו, הרי ארץ ישראל, ההרי הקודש- מדברים הם אלינו, מדברים בשפה ברורה,
וקולם הצלול נקלט יפה באוזניים וחודר למעמקי הלב.
-תרפ”ז-
ב”ה עבר עלינו אתמול יום כ”ח באייר, זה היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ב”ה לבוא בארץ חמדתו ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קדשו.
(מועדי הראי”ה)
הקטע הראשון מספר סיפור משנת תרפ”ד, 1924.
הקטע השני הוא חלק ממכתב שכתב הרב לבנו הרצי”ה שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תרפ”ז, 1927.
מהתאריך אנחנו מבינים שהרב ציין
את יום עלייתו לארץ בכל שנה, יום שבעתיד יהפוך ליום ירושלים- כ”ח באייר.
מה ראה הרב בשנים אלה- לפני השואה וקום המדינה- כשהארץ עוד ריקה יחסית מיהודים שחיים בגולה,
שגרם לו להתרגש כל כך?
התקשר אליי לאחרונה חוקר פולני מקראקוב
שכותב דוקטורט על קהילות דתיות אנטי ציוניות,
וביקש לפגוש אותי. ישבנו בבית קפה בסינמה סיטי, רשימה ארוכה של שאלות לפניו.
הוא רצה לדעת את ההבדלים המדויקים
בין סרוגים לחרדים, להבין את פרטי הפרטים
של ההשקפות בכל תת מגזר וקהילה.
הוא לא יהודי אבל שם המשפחה שלו דושינסקי (כמו אחד האדמו״רים האנטי ציוניים הבולטים),
הוא ביקר בישראל כבר 11 פעמים, גר חצי שנה בבני ברק וחולם לעשות ״גוי עליה״ (הגדרה שלו).
כשאני דיברתי על סבא רבא שלי ששרד את אושוויץ ועל שמו אני נקרא מרדכי,
הוא סיפר על סבתא רבא שלו
שנעצרה כשהבריחה מזון לגטו במסגרת השוק השחור. אני עונה באנגלית הוא כותב בפולנית,
ועל כל שאלה שעוברת הוא מסמן איקס קטן.
כשהוא סיים את כל השאלות ראיתי שעל הנייר שלו נשארה שאלה אחת רוצה הוא שאל קצת בחשש:
ומה אתה באופן אישי כאדם מאמין חושב על ההתנגדות הדתית לציונות?
לא התכוננתי לשאלה הזאת אז פשוט ביקשתי ממנו להסתכל אחורה על הנוף של ירושלים הבנויה שפרוש מאחורינו.
והסברתי: אני דתי בגלל שאני ציוני.
בדור שלנו לא ראינו את הים נבקע,
את מעמד הר סיני,
גם לא את גילוי השכינה במקדש.
אבל אני מכיר אנשים שהיו באושוויץ ורואה עכשיו מהחלון של בית הקפה
את המנופים שבונים את ירושלים
והם ההופעה הכי גלויה של אלהים במציאות שלי.
את התשובה הזאת הוא לא רשם במחברת.
אולי כי היד שלו היתה עסוקה בלהסוות דמעה.
(יאיר שרקי)
“הדבר היחיד שחסר הוא –
שיהודי יפקח את עיניו כדבעי,
ויראה איך הכול כבר מוכן לגאולה!”
(הרבי מלובביץ’, התוועדות שבת ויצא תשנ”ב)
מה מחבר אותי לירושלים? מה מאפיין את הקשר שלי אליה?
מה אני רואה בירושלים שאין בשום מקום אחר?