איתור סניפים וכפרי בוגרים
מדריכים יקרים, לפניכם כמה אמצעים שונים על מנת לעורר דיון בדבר מקומה של ירושלים בחיינו- כעיר בירה, כמקום משכן הכנסת ובכלל- על משמעותה בחיינו.
מאמרו של אביב אברמוביץ’ באתר ‘mako’ הקורא להחליף את עיר הבירה של ישראל לעיר תל אביב. נשאל את החניכים: אולי הוא צודק! מדוע אנו מקובעים כל כך, הרי היום תל אביב היא הרבה יותר עכשווית ונוצצת, עיר בלי הפסקה. אולי הגיע הזמן להתחדש ולקבוע אותה כעיר הבירה החדשה? לחיזוק עמדה זו, אפשר להעמיק את הדיון בקטע ממאמרו של עמוס עוז במעריב, בין תל אביב וירושלים.
לגילאים צעירים יותר, אופציה שניה למתודת פתיחה – נפזר תמונות על הרצפה הקשורות לירושלים מכל מיני היבטים שונים. נבקש מכל חניך לבחור תמונה שמסמלת בעיניו יותר מכל את ירושלים. נערוך סבב בין החניכים וכל אחד יספר מדוע בחר בתמונה זו (אפשרות נוספת: נבקש מכל חניך שיבחר תמונה אחת שבעיניו ירושלים נמצאת היום, ותמונה נוספת- כיצד היה רוצה שירושלים תיראה בעינינו). נשאל את החניכים: היו עוד מלחמות רבות למדינת ישראל, ושחררנו עוד שטחים רבים מלבד ירושלים. מדוע יש לשחרור ירושלים יום מיוחד בפני עצמו? מה ירושלים מסמלת עבורנו?
לאחר דיון הפתיחה, אפשר ללמוד ולהעמיק עם החניכים על מקומה של ירושלים בחיינו, על הקומה הרוחנית הנוספת שהיא בונה באומתנו, על קדושתה וייחודיותה. מצורפים כאן קטעים שונים ללימוד ולהעמקה, ולאחריהם שאלות אפשריות לדיון.
נוכל לדבר עם החניכים על הקומה הרוחנית שנוספה לנו כאומה, על גבי הקומה הגשמית שקיבלנו ביום העצמאות. ירושלים, מקום המקדש והשראת השכינה, מזכירה לנו כי הבניין הפיזי של הקמת המדינה אינו מספיק, אלא הוא כלי על מנת למלאו בתוכן. חזרנו לארצנו לא רק כדי לשבת בה בשלטון ריבוני, אלא כדי שמתוך כך נקדם את הגאולה ונזכה להקמת בית המקדש ולהשראת שכינה בע”ה.
מצורף סיפור על דגן ורטמן הי”ד המביא ערכים אלה לידי ביטוי בחיי היומיום. בסיפור נראה את תפיסתו של דגן על כך שקיומו בעולם הוא כלי, על מנת ליצוק לתוכו חיים של משמעות, תכלית אמיתית, חיים בהם המהות באה לידי ביטוי באופן תמידי.
עיר הבירה שלי? תל אביב
כבר הרבה זמן שירושלים היא בעיקר שם גדול ומפוצץ, כותרת ראשית למאמרים מימין, אך לא הרבה מעבר. פרט להיותה שריד ארכיוני יהודי-דתי, “בירת העם היהודי” מנותקת ממנו. אביב אברמוביץ’ חושב שהגיע הזמן שתהיה לנו בירה בדמותנו – בלי הפסקה
אביב אברמוביץ’ | mako | פורסם 21/05/09 14:06
הוויכוחים על עתידה של ירושלים, ששוב עלו לכותרות השבוע בעקבות פגישת אובמה ונתניהו, צצים מעל פני השטח מדי כמה חודשים. כל יוזמה מדינית חדשה, פסגה דיפלומטית או מפגש בכירים בדרג כזה או אחר, מחזיר את הדיון בסוגיה הישראלית-פלסטינית אל שאלת מיליון הדולר: מה יהיה עם ירושלים?
בדיון הזה תמיד חוזרים על אותם דברים – אותן שורות, אותן נימוקים. “בירת ישראל לנצח נצחים”, אהב לומר רה”מ לשעבר, אריאל שרון. “בירתנו הנצחית לעולמי עד”, מצהיר רה”מ נתניהו היום בפני כל דורש, עד שנדמה שמדובר באקסיומה שהונחתה עלינו משמיים. אך האם ירושלים אכן ראויה לתואר עיר הבירה האמיתית שלנו? האם רוב העם באמת מחובר אל “עיר הנצח-שלנו-לדורי-דורות-נגעתי-באדום”?
בירה בזמן עבר
נדמה לי שמישהו צריך לשים את הדברים על השולחן: כבר הרבה זמן שירושלים היא בעיקר שם גדול ומפוצץ, כותרת ראשית מעולה למאמרים מימין, מרכיב הכרחי בכל נאום מדיני באשר הוא, אך לא הרבה מעבר. פרט להיותה שריד ארכיוני וסמל היסטורי יהודי-דתי בעיקרו, ירושלים היא היום בירה בזמן עבר. גבירותיי ורבותיי, אני מצהיר בזאת חגיגית: עיר הבירה שלי היא תל אביב.
נכון, ירושלים היא העיר הכי גדולה בישראל. אלא שבקצב ההגירה השלילית ממנה, לא בטוח שהיא תישאר העיר היהודית הכי גדולה. רק אתמול פורסם כי בעוד 26 שנים בלבד – לא בדיוק נצח בשום קנה מידה – מחצית מתושבי הבירה שלנו צפויים להיות ערבים. עדיין “בירת העם היהודי” לעולמי עד?
עיר בירה אמורה לרכז את מרבית מוסדות השלטון המרכזיים, מתוך רצון לקרב את השלטון לעם ואת העם לשלטון. אז עם יד על הלב – כמה מכם ביקרו אי פעם בכנסת, בית המחוקקים שלנו? כמה מכם באמת חזו מקרוב בעבודת המליאה, התארחו בבית הנשיא או אפילו קפצו לביקור בבית המשפט העליון? מבטיח לכם שלא הרבה, ובטח שלא הרבה פעמים. עכשיו רק דמיינו את משכן הכנסת בתל אביב. עם שיווק נכון וצעיר, כפי שיודעים לעשות כאן, במקום מוסד מיושן וארכאי, צעירים עוד יחלמו להיות ח”כים.
עיר לכולנו
אבל עזבו רגע את הנתונים והעובדות היבשות – כל ילד יודע שבתל אביב פשוט הרבה יותר מעניין. צעירים מירושלים הודו בכך בפה מלא בפני ראש העירייה שלהם, בכתבת חדשות 2 בשבת. חיי הלילה בעיר העברית הראשונה הפכו בשנים האחרונות לשם דבר לא רק בביצה הלבנטינית שלנו, אלא בעולם כולו. תל אביב מהווה את המרכז התרבותי והכלכלי הגדול של ישראל, ובעוד מעמדה הבינלאומי של ירושלים הולך ונשחק, מעמדה של תל אביב רק מתחזק.
אין כאן שום ויכוח: העיר הזאת שייכת לנו, היא מעוצבת בדמותנו והיא מי שאנחנו – היום, לא לפני עשרות שנים. להבדיל מהבירה הפרה-היסטורית הנוכחית, המורמת מעם, תל אביב שלי מייצגת את הציונות האמיתית, הנוכחית, הרלוונטית והבועטת. היא מציגה התחדשות תרבותית, פלורליזם, קידמה ופתיחות, אל מול הסגירות החרדית והכפייה הדתית שמבצבצת לה תחת כל אבן ירושלמית.
אני אוהב את ירושלים. נוף ההרים שלה יפהפה בעיניי, אתריה העתיקים נפלאים, ורחובותיה וסמטאותיה לא פחות מקסומים. אני גם מעריך מאוד את המורשת שלה, ומכיר בחשיבותה ההיסטורית עבור העם הזה. אלא שאין לכך קשר לשאלה האם עליה להמשיך ולשמש כעיר הבירה שלנו או לא. הגיע הזמן להתקדם הלאה, להפנים את רוח התקופה ולהחליט בהתאם. דווקא ביום ירושלים מתבקש לומר זאת – הבירה האמיתית של ישראל צריכה להיות תל אביב. עיר בלי הפסקה, למדינה בלי הפסקה.
דפי לימוד כהמשך:
“שלום וברכה בצפיה לגאולה שלימה”, פתח הרב חנן פורת את השיחה.
איך אתה חוגג את היום הזה – כח’ באייר?
“בראש ובראשונה- חוגג! אני לא מטה אוזן לאותם אלה שאומרים – אולי זו היתה איזו שהיא אפיזודה. גאולה של ירושלים היא גאולה שאין שיעור לגודלה ושמחתה, וגם אם יש מעלות ומורדות, האמת לא סרה ממקומה.
החולשות עלולות להביא לכך שהדברים מתכסים מעין רואה, אך מתברר שזו אמת שלא תחלוף-‘והנצח זו ירושלים’. כל מי שעיניו בראשו צריך לשמוח שמחה גדולה. וגם אם יש יהודים שחושבים שהאמת הזו פג טעמה – אז לא פג טעמה – ‘והנצח זו ירושלים’, כולנו שמחים שמחה שאין לה שיעור”.
אילו נקודות זכורות לרב מאותה תקופה?
“לא ידענו שירושלים עומדת לפני גאולתה ופדות נפשה. זו היתה מלחמת קיום מול נשיא מצרים השחצן שדיבר על מלחמת שמד וג’יהאד ואמר כלשון המקרא: ‘לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד’.
באותה שעת בוקר שהיינו אמורים לצנוח בפאתי אל-עריש, כדי למנוע מהצבא המצרי לבצע את זממו – להגיע לתל אביב, התברר שחוסיין הצטרף למלחמה ותותחיו החלו להפציץ את ירושלים. לכן הוחלט שמשנים את כל התכניות ועולים לירושלים. לא עוד מלחמת מגן וקיום, אלא מלחמה על ירושלים, מלחמת גאולה.
נסענו באוטובוסים המאובקים בדרכים עקלקלות, כדי להמנע מפגישה עם האויב. חשנו לפתע שאנחנו שבים לירושלים ובקולות צרודים התחלנו לשיר ‘ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, הלא לכל שיריך אני כינור’. ההרגשה הזו, ההכרה הזו שיש פה איזה סוויטש, שמלחמת הקיום הופכת למלחמת גאולה, נפחה בנו כוחות חדשים.
עלינו אל הר הצופים ומשם אל הר הזיתים, כשמגמתנו- לרדת ולהגיע אל הר הבית. בדרך להר הצופים התרחש מאורע קשה, המ”פ גיורא אשכנזי שהיה סמוך אלי, קיבל כדור בראש ונפל מתבוסס בדמו. ברגע הראשון עמדתי נדהם הייתי שבור, ואז הסמ”פ זעק לעברי: ‘חנן, אסור להפסיק צריך להמשיך!’ ואני המשכתי לרוץ. וכך המשכנו, כשעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. ירדנו להר הבית וחשנו ממש איזה אור, איזו בשורה של גאולה ובצידה כאב נורא על אובדנו של גיורא המ”פ ושל אנשים אהובים ויקרים כמותו.
זו היתה הבשורה הגדולה של מלחמת ששת הימים – הבשורה של גאולת ירושלים, עליה התפללנו בשעה שעמדנו בכותל ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת’, אפשר לומר ששלושה דברים נפרצו אז באופן נפלא: הראשון באופן הפשוט – החומות, והעיר שחוברה לה יחדיו. השני, במובן הלאומי – נפרצו השערים הנעולים בין ישראל לאביהם שבשמים. השלישי, פריצה שאין ערוך לה – ‘בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר’, ‘לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה’, והפריצה הזו, גם אם היא היתה לכאורה זמנית, אש הקודש ירדה בה ולא נתעממה גם אם אין הכל מכירים בה – ועל כך שמחה יוקדת בליבנו”.
(מתוך ראיון עם ישי קרוב, אתר ערוץ 7)
האם שחרור ירושלים דומה לשחרור ערים וישובים נוספים בארץ?
מה הקומה הנוספת שירושלים בונה בקרבנו בדרך אל הגאולה השלמה?
“יש אומרים של’שנה הבאה בירושלים הבנויה’ יש יותר עומק כשאתה בגולה. גם אני, בלילות הארוכים של בית הסוהר, בליל פסח שאלתי את עצמי: נו, וכשאגיע לירושלים, מה הלאה? איזה משמעות תהיה למילות ההגדה שם, בארץ ישראל? והנה אני בירושלים ועדיין אומר באותה כוונה שבלב ובאותה עוצמה של תקווה ותפילה: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. כי ירושלים הבנויה, בית המקדש, זה הסנהדרין, זה חיים יהודיים מלאים. דווקא כאן, מאז עליתי, אני רואה ומודע יותר לחסרונות ולעיכובים שבחיינו. דווקא כאן אני מבין יותר את התוכן הרוחני, לא הפיזי, לא הגיאוגרפי, של השאיפה לירושלים הבנויה, ובליל הסדר אני מסוגל להגיד את המילים האלה מתוך תפילה עמוקה בלב, שגם אני אוכל לתרום את חלקי בבנייתה של ירושלים זו, שהלוואי ותיבנה במהרה”.
(אסיר ציון לשעבר יוסף ביגון)
מדוע אנו ממשיכים להגיד “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, הרי ירושלים כבר בנויה ב”ה?!
מהו בניין ירושלים עבורכם? במה אנו יכולים לסייע על מנת לבנות את ירושלים?
“על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים.
הרימי, אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם” (ישעיהו מ,ט)
ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל. והנה מבשרת ציון – התנועה הציונית השואפת להחזרת המלכות לישראל, היא משמיעה את קולה בכוח, שומעים את קולה מעל במות העולם, אבל איך מדברת הציונות החילונית? היא רק תובעת מעמד בשם זכות ההגדרה העצמית של הלאומים, כמו כל הגויים המדברים על זכותם לעצמאות, לשלטון בארצם, כמו שדיברו הפולנים, הליטאים, האסטונים וכו’. היא עומדת עם כולם במישור הרגיל.
לעומת זה מבשרת ירושלים, שהיא מדברת על החזרת הקדושה לישראל, על תקומת עיר הקודש והמקדש, היא עומדת “על הר גבוה”, היא עומדת במקום הנכון, דבריה ממקום קדוש יהלכון, היא מדברת בשם ד’, אולם היא חלשה מדי, קולה אינו נשמע, היא כאילו יראה להרים קולה.
ולכן פונה הנביא למבשרת ציון ואומר: מדוע את עומדת אי שם למטה, יחד עם עמים אחרים, ומדברת בשם הרעיונות הרגילים של הגויים? עלי “על הר גבוה”, דברי בשם ד’, בשם הבטחות התורה, בשם חזון הנבואה.
וחוזר ופונה ישעיה הנביא אל מבשרת ירושלים ואומר לה: מבשרת ירושלים, מבשרת הקודש והמקדש, את אמנם עומדת במקום הנכון, את מדברת בשם ד’, אבל אין שומעים את קולך, ועל כן – “הרימי בכח קולך! הרימי, אל תיראי!”
(הראי”ה קוק, מצוטט אצל הרב נריה, מועדי הראי”ה תפב-תפג)
מה ההבדל בין ‘ציון’ ובין ‘ירושלים’? מה הבקשה מכל אחת מהן?
מה הייחודיות שכל אחת מהן מוסיפה לעם ישראל בארצו?
מדוע הקול של הקדושה חלש ואין שומעים אותו? איך אנחנו יכולים להגביר אותו?
איך ‘ירושלים’ עתידה להיות בצורתה השלמה? כיצד ישמעו אותה?
למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית.
אמר ראש הממשלה בבשרו אתמול לנבחרי העם את החלטת הממשלה להחזיר לירושלים את הכנסת ולהמשיך בהעברת משרדי הממשלה לעיר זו.
וזאת לשון הודעתו של ראש הממשלה:
לפני שבוע ימים מסרתי לכנסת בשם הממשלה הודעה בדבר ירושלים. הודעתנו עומדת בתקפה ולא חל ולא יתכן כל שינוי בעמדתנו.
כידוע לכם, החליטה בינתיים עצרת או”ם ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי כגוף נפרד. החלטה זו לא ניתנה לביצוע בשום אופן, ולו רק בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצה של תושבי ירושלים. יש לקוות שעצרת או”ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של כפיה על עיר הקודש.
אנו מכבדים ונכבד רצון כל המדינות המעוניינות בחופש פולחן וגישה חופשית למקומות הקדושים והרוצות להבטיח הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים והבניינים הדתיים בירושלים. התחייבותנו לשמור על זכויות אלה עומדת בתקפה ונמלא אותה בנפש חפצה, אם כי לא נוכל לתת יד להפרדת-אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרה והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון.
הדאגה לירושלים – במרכז דאגותיי.
מאז כינון הממשלה הזמנית, העמדנו הדאגה לשלומה, בטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים היתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על יד תל אביב, אולם למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות…
(עיתון דבר, 14.12.1949)
דוד בן גוריון לא היה אדם דתי. מה לדעתכם נתן לו את הכוח לקבל החלטה כזו ולדבר כך על ירושלים?
אם היום היו מקימים מדינה, והיו צריכים לבחור עיר בירה והיכן לשכן את הכנסת, איזו עיר לדעתכם היתה נבחרת?
הספד לדגן ורטמן, מפי אחיו מעין
“דגן לא הציב כיעד את עצם הקיום, אלא חיים של מהות כל הזמן”
אני רוצה לבקש סליחה מדגן, הוא בשום פנים ואופן לא היה מסכים לזה, כי הוא לא אהב יותר מדי דיבורים וכי הוא היה דייקן גדול. אני מדבר כי אני חושב שחשוב שלאף אחד לא תהיה טעות בהבנה של מה שקרה בעזה עם דגן ועם החיילים האחרים.
לפני הרבה שנים, אני לא זוכר בדיוק כמה, ישבנו דגן ואני בחדר שלו למטה, ברגע של חסד בלתי ברור ולא מובן. הייתה לנו שיחה כזאת, אני עד היום לא מבין איך זה קרה, שבה הוא דיבר על עצמו. הוא דיבר, בנוכחותי, אל עצמו והוא אמר שהוא רוצה לחיות את המהות – עד כאן משותף אולי לכולנו. אבל הוא אמר לי עוד שתי מילים, הוא אמר לי: “כל הזמן”. הוא אמר לי שהוא רוצה לחיות את המהות כל הזמן. מה אפשר לומר לאדם, לאח, שאומר דבר כזה? יצאתי מהחדר של דגן ובראש מתרוצצות כל מיני מחשבות: אפשר לחיות את המהות כל הזמן בעולם הזה? אי אפשר? איך חיים כך? אבל הנה בן-אדם שבפשטות כך אמר, הוא חשב לעצמו וכך אמר, שהוא רוצה לחיות את המהות כל הזמן. ידעתי אז שהשיחה הזאת תלך איתי קדימה.
אני חושב שעבור דגן, החיים לא היו עצם הקיום. הקיום בשביל דגן היה כלי. הוא היה כלי לחיים של משמעות, לחיים של תכלית, לחיים של אהבת תורה ושל יראת שמים.
אחרי שש שנים בישיבה, את הדבר הזה, חיים שהם כלי לעשייה ומשמעות – דגן מצא בצבא.
זה נכון שהיום-יום הצבאי הוא מסוכן, אבל מבחינת דגן הייתה סכנה יותר גדולה. מבחינת דגן הייתה סכנה יותר גדולה ממות של הגוף, דגן באמת פחד – מהזנחה של הרוח, מחיים שהם לא המהות כל הזמן.
אני זוכר ערב אחד במכמש. שמענו בחדשות על קצין שנפגע ואמא הצטערה בקול. דגן עמד שם בכניסה למטבח ואמר: “אמא, הוא ידע לאיזה סיכונים הוא הולך”, או משהו כזה. הוא הוסיף איזה משפט: “קצינים יודעים מה הסיכון בתפקיד שלהם והם מקבלים את זה”.
אני חושב שמי שמבין את דגן, יודע שמבחינתו הוא הצליח. הוא אמנם נמצא פה לפנינו, אבל דגן הצליח. כי דגן לא הציב כיעד את עצם הקיום, אלא חיים של מהות כל הזמן.
אני חושב שמי שמבין אותו יודע שהמסר שעולה מהדרך שבה הוא בחר, הוא מסר של אמונה בעם-ישראל ובתורה, מסר של עוצמה ישראלית, מסר שרואה במדינה ובעם-ישראל חזקים – דרך הכרחית לעולם טוב וטהור יותר.
נדמה לי שמי שבאמת מבין את דגן, יודע שההמשך היחיד האפשרי הוא להרים את הראש ולהמשיך לגדול. כאן אני רוצה להצטרף למה שאמר שחר, כי כל-כך ברור שדגן עשה את מה שהוא עשה כמשימה, כולל הכל וגם כולל התוצאה הסופית, זה חלק מהמשימה שלו ואנחנו יכולים לבחור אם להמשיך אותה או לא. אני בטוח שדגן היה רוצה שנמשיך אותה, שנתחזק, שחטיבת גולני תמשיך, שכל החטיבות שמתעסקות בלחימה ימשיכו, שצה”ל ימשיך ושעם-ישראל כולו יתחזק ולא ייחלש ממה שקרה.
אחינו האהוב, אנחנו מאוד מתגעגעים אליך.