איתור סניפים וכפרי בוגרים
בפעולת הבסיס ננסה להבין יחד מה משמעות החזון, החלוציות והמסירות. מתוך מבט על המסר המשמעותי של חוקת התנועה: “לחנך דור מסור לעמו, ארצו, תורתו ומדינתו”, ומתוך מסע קצר לדמותו של הרב נריה – אחד ממייסדי התנועה – איש חזון ועשייה, ננסה להבין מה משמעות הקמת התנועה וכיצד אנו מתחברים היום לחלוציות ולמסירות בדור שהכול נראה בו לכאורה מובן מאליו ולא ניתן לשינוי של ממש.
הרחבה לרכזים:
.
הפעולה תתמקד בתחילה בבעיות שאולי אינן הבוערות ביותר – קצת בעניין החינוך, בעניין חוסר החיבור המשמעותי לתורה ובנוגע להתמסרות לתרבות המערב. נראה שהבעיות שצצו בעבר במובן מסוים עוד בוערות היום – בתחום החילון, הפתיחות וחוסר החיבור לערכים משמעותיים של תורה – אך המסירות והחזון שאנו מדברים עליהם היום הם שורש עמוק בנושאים רבים ונוספים, וננסה לגעת גם בהם בהמשך הפעולה מתוך הבחנה חשובה בשני התחומים: אנו יוצאים מדרכו של הרב נריה ומדרכם של בני משפחת פרץ.
.
כדאי לשים דגש בחינוך – כנקודה משמעותית ביצירת אנשי חזון ומשמעות. האומץ לקום ולעשות טמון בכל אחד, הוא חלק מהנשמה היהודית, ויש צורך שלא לפחד אלא להאמין בעצמנו ולהתחנך לעשייה משמעותית ועצמתית.
.
בני עקיבא כתנועה שמה לה דגש הן בערכי החינוך לדור מסור הן בהבערת הלבבות לערכים רבים נוספים, ובפעולה זו ננסה לצרוף את התחומים הללו. הפעולה היא לחברי חבריא ב – המטרה הכי חשובה, כפי שנאמר בהקדמה למערך, היא לגרום להם לחשוב, להעלות נקודות למחשבה ולהבעיר בהם את העניין.
.
הכנות וציוד נדרש:
.
.
.
.
חלקו כרטיסיות שמוצגות בהן בעיות המצויות במדינה בשנים האחרונות (חילוניות, פריצות המידע, תרבות המערב, הריחוק מערכי התורה ומהלימוד שלה). בקשו מכל חבר לחשוב מה הוא היה עושה כדי לשנות את המציאות הקיימת על פי הכרטיסיות (מובן שאפשר גם לומר שאינו רואה שום בעיה ושמבחינתו הכול בסדר):
.
.
השאירו את הכרטיסיות על הרצפה ופזרו כרטיסיות נוספות של בעיות שהיו בעבר (בעיות דומות מתוך מציאות חייו של הרב נריה):
.
.
שאלו שוב את אותה השאלה, אך במקום לענות תשובה הקריאו את הקטעים על הרב נריה:
.
.
פתחו דיון:
.
.
.
פזרו כרטיסיות עם תכונות ובקשו מהחברים לחלק אותן לשני טורים: התכונות שהובילו את הרב נריה והתכונות שמובילות אותנו: מאבק, חזון, שליחות, עצמה פנימית, אמונה, קשר לארץ ישראל, חיבור לעם ישראל, רצון לקדושה, חינוך, ציונות, נקמה, להט פנימי, ביטחון, אמונה, דרך התורה, נגררות, פחד מהעתיד, אומץ.
.
שאלו שאלה נוספת וקחו את הדיון למקום אישי ופנימי יותר:
.
.
.
אחרי שנגעתם מעט בפערים ובמניעים לתגובה ובבחירת אופן הפעולה מול המציאות, עלו שלב ונסו להסביר שגם היום יש לנו כוח להיות אנשי חזון מול המציאות, לפקוח את העיניים ואת המחשבה ולהצליח להוביל שינוי משמעותי מתוך מסירות, נאמנות וחלוציות.
.
הקריאו את הקטע של מרים פרץ (בנספח) ושאלו את החברים:
.
.
כדאי לנסות להגיע לרעיונות ממשיים, הם מבעירים את החברים, נותנים להם היאחזות במשהו ממשי ומציאותי ומחברים אותם יותר לשורש החזון והעשייה. פשוט יותר לחבר למאבק ביטחוני, כי הצורך פשוט להבנה יותר מהריחוק מדרך התורה, אבל חשוב להצליח לקשר את התכונות הנפשיות בכלל ולא רק במאבק ספציפי בצבא ובמסירות נפש – “למות בעד ארצנו”.
.
.
עלו שלב נוסף – חיבור הערכים שדיברנו עליהם אל מטרת התנועה. הקריאו את החלק בחוקה העוסק ב”חינוך דור מסור”: “חינוך דור נאמן ומסור לתורתו, לעמו, לארצו ומדינתו, החי על עבודתו ברוח התורה, החותר ל’תיקון עולם במלכות שדי'”.
.
הסבירו לחברים שתנועת בני עקיבא היא מקור לעשייה חלוצית ולמסירות ומנוע לעורר את לבבות הנוער, הילדים ועם ישראל כולו. תנו דוגמאות מעשיות לדברים שהתנועה עשתה בתגובה למציאות, לדוגמה פעילות למען העברת חוק ‘יום פצועי צה”ל’, פעילות בני עקיבא העולמית לקירוב לבבות, עלייה וציונות, שינוי תאריך שבת הארגון כדי לחבר את התנועה כולה לחג הסיגד וכד’. כדאי להיכנס לאתר התנועה בתחום התקשורת ולהדפיס מקורות על עשייה תנועתית: http://bneiakiva.org.il/tikshoret-2/.
.
.
המציאות בוערת לנו מתחת לרגליים, ואנו נדרשים למצוא בנו את הכוח את החיות ואת האומץ לקום ולהיות אנשי חזון, למסור עצמנו על עשייה מתוך עצמה, גודל ושייכות לשרשרת ארוכה של אנשים שלא עצמו עיניים מול המציאות והחליטו לעשות, ובכך שינו ומשנים את המציאות עד היום. התנועה היא המקום שטומן בנו את הערכים הללו מתוך החזון הכללי שבני עקיבא הציבה ומציבה, ויש לנו תפקיד היום להבין כיצד השליחות קשורה אלינו ואיך אנחנו מתחברים אליה ומקדמים אותה בלי חשש, בלי פחד, מתוך אומץ וחזון אמתיים.
.
.
דברי מרים פרץ, ערב יום העצמאות תש”ע
.
בניי לא היו שוחרי מלחמה, הם לא ששו לקרב, אבל כשנדרש מהם להגן על עמם – לא היססו, וכפי שאמרו: “זה התור שלנו, אימא”, תמיד עמדו בראש, תמיד הובילו, כי כך צריך להיות, כי כך צריך לעשות.
.
אוהבי חיים היו, רגישים, אנשי חסד צנועים ובני תורה שלמדו להסתפק במועט ולהודות לה’ על מה שיש.
.
חינכתי אותם להיות בני אדם טובים וישרים. בביתו של אלירז בני לא תמצאו צעצוע מלחמה. אין טנקים, אין חיילים ואין רובים. ארבעת ילדיו גדלו על טוהר, תום ושמחת חיים. אפילו השמות שבחר לילדיו מבטאים את שמחת החיים שרצה להעניק לילדיו: אור חדש אוריאל בן ה-6 נקרא על שם אוריאל מתוך אמונה שיזרח עלינו אור חדש; הלל מרים, שיר ציון וגילי בת עמי בת החודשיים, שלא זכתה להכיר את אבא שלה.
.
הוא חינך אותם מינקות להיות בני אדם טובים. ראינו את החינוך הזה שבוע לאחר נפילת אלירז. בני אליסף לקח לטיול את אור חדש ביישוב עלי. על הכביש שבו הלכו הייתה אבן. אור חדש צעק לעברו של אליסף: אתה לא אבא שלי! נכון, ענה אליסף, אבל למה אתה אומר את זה? כי כשאבא שלי היה נוסע באוטו או הולך ברגל ורואה אבן באמצע הכביש, הוא היה עוצר ומזיז אותה כדי שאף אחד לא ייפגע. זה מה שאור חדש ינק מאבא שלו. דאגה לאחר, אכפתיות.
.
בהיותם אחים שכולים היו פטורים בניי משירות קרבי, אך הם ראו בשירות הקרבי בצה”ל מצווה, זכות גדולה, ייעוד ושליחות. לאחר נפילת אוריאל המליצו מפקדיו של אלירז לוותר על השירות המסוכן בסיירת, אבל אלירז לא הסכים. הוא ביקש להיות לוחם ומפקד, להוביל חיילים.
בחתימתי להיותם לוחמים חתמתי בפחד וברעדה, עין במר בוכה ולב שמח, אך גם התפללתי לה’, הדלקתי נרות, נתתי צדקה, בכיתי ושמחתי. שמחתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שותפה בבניין הארץ.
.
ימים ושבתות נותרתי בבית לבד כשהם לחמו זה לצד זה, אם בעזה, אם בלבנון ואם בשומרון.
בכל מבצע או מלחמה תליתי שלט גדול על דלת ביתי: ”כאן מבשרים בשורות משמחות”,
וכששבו בשלום כיבסתי את בגדי הצבא שלהם ותליתי אותם לראווה שכל העולם ידע: בניי שבו בשלום.
הוצאתי להם מהידיים ומהרגליים את הקוצים שדקרו אותם, חבשתי את פצעיהם ובירכתי את ה’ על כל קוץ שהיה בגופם, כמו שכתב בני אוריאל, “עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל”. וידעתי כי מי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה וייסוריה.
.
לא זכיתי כמותם להיוולד בארץ, אך זכיתי לשוב לירושלים שעליה חלמו הוריי, ללב ולנשמה, למקום הצדק והאור. זכיתי לראות את עמי שב מן האפר והעפר וחוזר לחיות חיי חופש ועוז. זכיתי לראות את אוריאל ואלירז מתפללים ליד הכותל המערבי. ראיתי אותם צועדים במדי צה”ל, וראיתי אותם עטופים בטלית ובדגל ישראל מובאים למנוחת עולמים. באותו מעמד חשתי את רוחו של עם ישראל שבה ומתעוררת לחיים.
.
מול ארונות בניי הבטתי לשמים וזעקתי בקול: “עם ישראל חי! בניי, אהוביי! האויבים פגעו בגופכם אך לא בנשמתכם, לא ברוחכם ולא ברוחו של עם ישראל, רוח הגבורה והמסירות, את הרוח הזאת לא שברו.”
.
משפחות יקרות!
.
לפעמים נדמה לנו כי קיומה של המדינה הוא דבר ברור ומובן מאליו, אך נפילתם של בנינו היא עדות כי המאבק המתמשך על קיומנו לא תם.
.
בנינו הם זן נדיר, דור חדש, דור התקומה שיודע מהי מדינה, מהי עצמאות. זה דור שבוחר להגן על חירותו ומוכן להקריב את חייו למענה.
.
מדי לילה על מיטתו ביקש בני אלירז מה’ “אנא אלוקים, עשה אותי כלי לשליחותך” אני כאן, לכל שליחות שתציב לי.
.
זכות נפלה בחלקה של משפחתי להיות שותפה בהגנה על מדינת ישראל. וגם אם השכול היכה בי פעמיים – אינני נואשת! אמשיך לחיות חיים משמעותיים של מסירות ונתינה, אמשיך להתפלל לה’ שייתן לי כוח לחתן את ילדיי ולראות בחופות נכדיי, לזכות לספר להם על אביהם אלירז ועל דודם אוריאל, על לוחמי החופש ועל העם המיוחד שלנו.