איתור סניפים וכפרי בוגרים
וידאו
מתאים ליום חול
פעילות פנים
קבוצה גדולה
קבוצה קטנההפעולה שלנו היא השנייה בנושא עם ישראל. בפעולה הקודמת עסקנו בשאלה הבסיסית במה מתבטא הקשר שלי אל העם. בפעולה זו נעסוק ברובד נוסף בנושא זה – האם אנחנו באמת אוהבים את העם שלנו? האם זה כל כך פשוט כמו שזה נשמע?
מקורות להרחבה: בחוברת ‘דרכה של תנועה’ הפסקה ‘אהבת ישראל בנשמה’.
.
ציוד נדרש:
משחק: “סבבה והכול אבל…” – במשחק הזה, כל אחד נותן הגדרה לאדם שהוא מוכן להיות חבר שלו, ושאר החניכים צריכים לענות האם הם מוכנים להיות חברים של האדם הזה. אין צורך לשחק לפי תור, אלא כל חניך שרוצה אומר. הכלל הפשוט של המשחקהוא שהניסוח הוא “סבבה והכול אבל…” זאת אומרת שהאדם הזה בסדר גמור חוץ מדבר אחד מסוים. דוגמאות למשפטים:
סבבה והכול אבל נמוך, סבבה והכול אבל גאוותן, סבבה והכול אבל אוהב ללמוד.
העניין הוא להציף סטיגמות ואמירות כאלו ואחרות כך שהחניכים בשבט ישאלו את עצמם אם הם מוכנים להיות חברים של אנשים כאלו או לא ויתהו מה חוסם אותם מלהתחבר לאנשים בעם ישראל.
שיתוף: בקשו מכל חניך שידמיין בשקט אדם שהוא לא אוהב, ושיגיד בקול למה הוא לא אוהב את אותו אדם. יכול להיות שחלקם ייתנו סיבות הגיוניות, אבל יכול להיות שחלקם ייתנו סתם סיבות שנובעות מתוך לחץ ומוסכמות חברתיות לא טובות.
הערה למדריך- מתודה זו עלולה ליצור אי נעימויות (חניך שיגיד שם בקול, ציניות אחד על השני, וכו…), חשבו מראש האם המתודה מתאימה לחניכים שלכם.
.
כתבה: “מה מעצבן ישראלים”
מצורפת גם תמונה של הכותרת הראשית בנספח 1. זו בעצם כתבה שמספרת כמה ישראלים הם אנשים לא נינוחים, סקר שמראה כמה העם שלנו לא אוהב את מה שקורה פה.
.
סרטון: “אל תתרבו”
זהו סרטון שאפשר להקרין בסניף. סרטון שפשוט מציג את השפה שמדברים בה ביום יום ברחוב הישראלי, את האמירה החדה של “אל תתרבו!”, אמירה פוגענית, שקיימת בסטטוסים בפייסבוק ובמרחב הציבורי. הסרטון ממחיש כמה מקובל לשנוא אנשים, כמה אנשים בחברה שלנו אנחנו לא אוהבים ואין לנו בעיה להגיד את זה. השפה הפוגענית שמופצת בלי להתבייש מוכיחה עד כמה השפה השולטת היא של ‘שנאת חינם’ ולא של ‘אהבת חינם’.
נבין כיצד באמת אוהבים את העם, כיצד באמת אוהבים גם את מי שלכאורה מעצבן אותנו מאוד או שונה מאוד מאתנו. נבין כיצד מלמדים זכות.
מה המשחק מלמד אותנו? כשאחד מתרומם כולם מוכרחים לעלות יחד אתו. כך, כשאחד מעם ישראל מתרומם מעט מכוח האהבה כל העם שקשור אליו מתרומם גם הוא, אפילו הרחוקים ביותר יכולים להתרומם דווקא מהאהבה הפשוטה הזו. די ביהודי אחד שראינו בו את האור, שאהבנו אותו באמת, שלא שפטנו אותו כי ראינו את עצמנו ממש חלק ממנו על מנת שכוח האהבה והחיבור לכלל ירומם את אותו יחיד ודרכו ירומם את כלל עם ישראל.
זה מה שהרב קוק מלמד אותנו בפסקה: “הַגִּלּוּי שֶׁמְּגַלֶּה הַצַּדִּיק, הָאוֹהֵב אֶת עַצְמִיּוּתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּכָל עֹז חַיָּיו, אֶת הַטּוּב הָאֱ-לֹהִי הַצָּפוּן בְּקִרְבָּהּ, פּוֹעֵל לְטוֹבָה עַל הָאִישׁ הָעוֹסֵק בַּסָּנֵגוֹרְיָה הָאֲמִתִּית הַזּאת, לְרוֹמְמוֹ מֵעַל שִׁפְלוּת הַחַיִּים הַגַּסִּים וְהַמֻּגְבָּלִים, הַהוֹלְכִים קְדוֹרַנִּית בְּזַעְפָּם הֶעָגוּם. וְהַפְּעֻלָּה חוֹזֶרֶת בְּאֹרַח סְגֻלִּי עַל כְּלָלוּת הָאֻמָּה וּפְרָטֶיהָ, לְהַכְנִיס בָּם כּחַ מְעוֹרֵר לְחֵן וּלְחֶסֶד-אֵ-ל, שֶׁיְּפַלֵּס לָהֶם אֹרַח לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה”.
(מדריכי השבטים הנמוכים – סיימו במשחק, מדריכי השבטים הגבוהים – מומלץ לסיים עם הקטע מהפסקה).
בפעולה החניכים נפגשו עם אהבה עמוקה, אמתית, כלפי אדם ששונה מהם, כלפי אדם אחר, שהוא בעצם חלק מהם כי הוא מעם ישראל. למדנו כמה קשה לאהוב אנשים שונים מאתנו, הבנו כיצד אפשר לשנות את המציאות הזו, ויותר מכך – הבנו מה יכול לקרות אם כולנו נאהב ונתאחד יחד.
מדריך יקר, חשוב שתגיע לפעולה מוכן, אחרי שלמדת את הפסקה בחוברת, ואתה יודע בדיוק מה אתה רוצה להעביר לחניכים. נסה לפני הפעולה לעבור בתוך עצמך את מהלך הפעולה. גלה על עצמך עד כמה באמת אתה אוהב את עם ישראל, מה אתה חושב על זה, ומה אתה מרגיש כלפי זה. רק כך תוכל להעביר את הפעולה באמת. בהצלחה!
האיש הזה הוא אחי / יאיר לפיד נספח 3
מצורפות גרסה מלאה וגרסה מקוצרת לסיפור. בחרו באפשרות שמתאימה לחניכים שלכם.
רואה עד הלב / “וקראתם דרור”, רונית לוינשטיין מלץ
הסיפור המקוצר:
מספר הצלם בטקס חטיבתי שבו דרור וינברג היה מג”ד:
התפעלתי מהאופן שבו דרור מתנהל בטבעיות עם קצינים בכירים מצד אחד, ומשתלב בקלות עם החיילים בגדוד מצד שני. הרבה תמונות שלו צילמתי: לוחץ יד לרמטכ”ל, צ’פחה לאלוף הפיקוד, חיבוק לרס”ר ו”תיסלם” לחיילי פלוגה מסייעת. אמרתי לו את זה בסוף הטקס, כשאספתי את הציוד שלי, והילדים עזרו לי בקיפול.
“אתה יודע מה הסוד?” שאל אותי וענה מיד בעצמו, “הגובה שלי.”
אני מוכרח להודות שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו.
“מי זה ר’ אריה לוין אתה יודע?” שאל שוב. לא ממש. “הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?” התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. “הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, הלך אפילו לבקר מצורעים.” דרור הסתכל עליי, בודק אם אני אתו. “מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר’ אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר’ אריה יראה אותו ככה. ר’ אריה ענה לו בנחת: ‘אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!'”
דרור הסתכל בחיוך לתוך עיניי, עיניו שואלות.
איזה סיפור מתוק.
“גם אני נמוך קומה,” דרור המשיך. “ומר’ אריה למדתי שזה יתרון. בגלל זה אני לא רואה את הדרגות שעל הכתף. אני רואה רק עד הלב. מי שנותן את הלב – אני אתו.”
הסיפור המלא:
רואה עד הלב / “וקראתם דרור”, רונית לוינשטיין מלץ
בית שאן מזמן לא ראתה כל כך הרבה אנשים. האמפיתיאטרון הגדול היה הומה אדם, בקולי־קולות מנגנים שוב ושוב את רפרטואר שירי הצנחנים הלא עשיר. כשהזמינו אותי לצלם את האירוע, ידעתי שלא אצטרך להתאמץ יותר מדי. הבאתי בחשבון שאם התמונות לא יצאו טוב, אוכל לשלוף את אלה שצילמתי לפני שנתיים. הכול נראה אותו הדבר, מי ישים לב? אפשר לעבוד בסבבה.
כצפוי, הקהל היה מורכב בעיקר מחיילי חטיבת הצנחנים, וכל האזור היה מוקף בכנפי צניחה בגודל לא סביר, דגלים אדומים ודגלי כחול־לבן. מיד בתחילת האירוע קלטתי את המפקדים שהגיעו. כמו בחתונה שאני מצלם, קודם כול אני צריך להכיר את ההורים של החתן והכלה. כבר קרה לי שצילמתי פעם את האימא של החתן בהתלהבות, ורק אחר כך הסתבר לי שזאת הייתה השכנה שנדחפה. אז קודם כול צריך לראות מי המח”ט ומי המג”דים ועוד כל מיני פלאפלים שמסתובבים פה.
לשמחתי, המפקדים הגיעו עם המשפחות שלהם. ככה יותר מעניין לי ואני יכול לצלם גם ילדים חמודים ולא רק מדים. לידי התיישבה משפחה של אחד המג”דים, עם ארבעה ילדים אנרגטיים שמיד עשו איתי היכרות ובדקו איך המצלמה שלי פועלת. שיתפתי פעולה באופן חלקי, כדי שהעדשה לא תישרט, ואני מוכרח להודות שגם אני נהניתי מהם. במיוחד מהילדה שהלכה להביא לי עוגה ושאלה אם אני צמא. איזה חמודים. הכיבוד היה כיד המלך אבל הבן הקטן שלהם רצה רק במבה. הוא לא אוהב כיבוד של גדולים. אימא שלו, שנראית מיומנת באירועים מהסוג הזה, שלפה מהתיק את החטיף שהוא אוהב, והגדולים שמחו בשווארמה. גם קולה וספרייט. האימא, שאחרי כמה דקות קלטתי שקוראים לה הדסה, התנצלה שהילדים מתלהבים מהאוכל. “זה תפריט שלא מקובל אצלנו,” אמרה בחיוך. “אתה יודע, מותרות. אנחנו לא מתים על זה. דרך סלולה לגידול ילדים מפונקים… אבל בטקסים של אבא — זה מותר.” בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה שקולה זה מותרות.
הילדים לא יכלו לשבת מההתרגשות והסתובבו גאים באבא שלהם, והקטן אמר: “אימא, נכון שאבא הוא המחליט פה?” ואחיו הגדול אמר לו שהוא טיפש ושיש מפקדים גם מעל לאבא: “אבא רק מג”ד וזה כינוס של כל החטיבה.” הבת תלתה עיניים שואלות באמה. גם היא הייתה משוכנעת שאבא שלה הוא המפקד הכי בכיר שיש, והדסה הסבירה מה ההבדל בין מג”ד למח”ט והאח הגדול הפטיר, “איזה תינוקות.”
הקהל התבקש לתפוס מקומות ישיבה והטקס עמד להתחיל. מה שאומר שאני צריך להתחיל לעבוד. חיילות שעמלו על הטקס ניגשו מדי פעם להדסה לשאול אם היא צריכה עזרה ושמחו כשנתנה להן להחזיק את התינוק. צילמתי. “איזה דרור קטן,” הן התלהבו וצילמתי שוב.
בסרט שהקרינו ראיתי מי זה דרור הגדול. לא כל כך גדול, האמת, אבל יכולתי לחבר בין הקצין למשפחתו. הילדים התרגשו לראות את אבא בסרט שהכינו על החטיבה. איתן אמר שאבא כן המפקד הכי חשוב כי רואים אותו הרבה בסרט, ויואב אמר שזה שטויות כי לא זה מה שקובע וחוץ מזה את המח”ט רואים יותר, ומי שלא יודע לספור שלא ידבר בכלל.
ישי צעק: “הנה אבא,” כשגילה אותו על הבמה, והדסה מיהרה להשתיק אותו. “אסור להפריע, עכשיו הרמטכ”ל מדבר.” “אימא, נכון גם אבא יהיה רמטכ”ל?” וכשניסתה להסביר לו בקיצור את שלבי הפיקוד בצה”ל ישי התעקש: “אבל איתן אמר!” פרשן צבאי בעל ידע מוכח.
הברכות על הבמה שעממו את הילדים וגם אותי. צילמתי את הרמטכ”ל עשר פעמים, וכל נואם נוסף זכה בשתי תמונות פחות מזה שקדם לו. מין נוסחה שקבעתי לעצמי, סתם שעשוע ישן. כאילו שבזה יש לי שליטה על קיצור הנאומים. כשהתקרבתי לצלם את הנואמים בקלוז־אפ ועברתי ליד שורת המפקדים, שמעתי את דרור הגדול אומר לחייל שלידו: “פומרוק, אנחנו לוקחים את זה, כן?”
הנחתי שהוא התכוון לתחרות הגדוד המצטיין. שיאו של הערב. היה משעשע לראות עד כמה שמח בהישג הזה, וכמה הילדים שלו קפצו בהתלהבות כששמעו מי הגדוד הזוכה. “במידה מסוימת הוא עוד קצת ילד,” אמרה הדסה בחיוך למי שישבה לידה, אשתו של אחד האלופים.
התפעלתי מהאופן שבו דרור מתנהל בטבעיות עם קצינים בכירים מצד אחד, ומשתלב בקלות עם החיילים בגדוד מצד שני. הרבה תמונות שלו צילמתי: לוחץ יד לרמטכ”ל, צ’פחה לאלוף הפיקוד, חיבוק לרס”ר ו”תיסלם” לחיילי פלוגה מסייעת. אמרתי לו את זה בסוף הטקס, כשאספתי את הציוד שלי, והילדים עזרו לי בקיפול.
“אתה יודע מה הסוד?” שאל אותי וענה מיד בעצמו, “הגובה שלי.”
אני מוכרח להודות שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו.
“מי זה ר’ אריה לוין אתה יודע?” שאל שוב. לא ממש. “הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?” התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. “הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, הלך אפילו לבקר מצורעים.” דרור הסתכל עליי, בודק אם אני אתו. “מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר’ אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר’ אריה יראה אותו ככה. ר’ אריה ענה לו בנחת: ‘אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!'”
דרור הסתכל בחיוך לתוך עיניי, עיניו שואלות.
איזה סיפור מתוק.
“גם אני נמוך קומה,” דרור המשיך. “ומר’ אריה למדתי שזה יתרון. בגלל זה אני לא רואה את הדרגות שעל הכתף. אני רואה רק עד הלב. מי שנותן את הלב – אני איתו.”
האיש הזה הוא אחי / יאיר לפיד
האיש ההוא – שאני שונא, העומד בהפגנות עם השלט “מוות לערבים”,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב – המגיש מימיה לשבוי, מפני שגם הוא בן אדם.
והאיש ההוא, שאני שונא, שצובע את שמו על פסל בוינה,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שמלווה לי חמישים שקל באתונה רק בגלל שאני ישראלי.
והאיש ההוא שאני שונא, שבשם ערכים דתיים שאפילו הוא לא מבין, תובע זכות היסטורית על הפרת והחידקל,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שעומד לידי ביום הכיפורים ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים.
והאיש ההוא שאני שונא שחושב ש”שלום עכשיו” הם בוגדים, והמערך הוא דפוק,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב – שנותן לי את הסיגריה האחרונה שלו בעמדת השמירה בתוך הקור של לילה לבנוני נוסף.
והאיש ההוא שאני שונא – שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדבקת אליי,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שמבזבז יום שלם כדי להחזיר הביתה את ילדם של השכנים שאיבד את דרכו.
והאיש ההוא שאני שונא, שנכנס למסעדה האהובה עליי והורס לי את הערב בקולניות המעצבנת שלו,
הוא אותו האיש שאני אוהב, שעבד כל היום במפעל ייצור, והתרגל לצעוק כדי שהרעש של המכונה לא יפריע לו.
והאיש ההוא שאני שונא, שקורא לי “אחי” למרות שהוא לא,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב
שאם ארצה או לא ארצה הוא אחי!
כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו ומעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים,
המשהו הזה לא נורא כל כך, ואם תרצה או לא תרצה, המשהו הזה הוא גם אתה!