להפוך את הסיגד לחג לאומי

מהלך הקטע

לפני מספר חודשים התקבל בכנסת ישראל חוק אשר קובע כי “חג הסיגד” – חגם של יהדות אתיופיה, יזכה מעתה לכותרת של חג לאומי. מטרת החוק היא: “אימוץ החג על ידי הכנסת ומדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית”.

הסיגד (מלשון סגידה, כלומר השתחוויה) חל בכ”ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים. באתיופיה, היו לחג סממנים הדומים למעמד הר סיני: בני הכפרים אשר היו שרויים בצום היו מתאספים סביב הר גבוה עליו נערך טקס מרכזי; הקייסים, מנהיגיה הרוחניים של העדה, היו מתפללים על ירושלים ועל התקווה לעלות אליה וקוראים מן האורית (תרגום ספר התורה) את סיפור מעמד הר סיני ואת מעמד חידוש הברית בין הקב”ה לעם ישראל בתקופתו של נחמיה. הטקס הסתיים בשבירת הצום, בשירה ובריקודים. מטרות החג היו לחזק את הקשר של הציבור עם התורה ונותנה – הקב”ה, והוא היווה כעין יום כיפור נוסף – יום של חזרה בתשובה. מאז שובם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל, הטקס מתקיים בטיילת “ארמון הנציב” הצופה אל הר הבית.

בני עקיבא מכריזה בגאון שהיא: “תנועה של עם”. מה המשמעות של הכרזה זו? האם זהו תיאור טכני, כלומר – בפועל יש בבני עקיבא חניכים השייכים לזרמים וגוונים שונים כדוגמת העדה האתיופית או שיש באמירה עומק רוחני נוסף?  בעייני, להיות תנועה של עם, זה לרצות ללמוד, להתברך מהגוונים השונים והמיוחדים בעם ישראל, גוונים הנמצאים בבני עקיבא. העובדה שיש חניכים שונים אינה מעידה על המקום שחניכים אלו תופסים בתוך התנועה. אני יכול לדבר במונחים של דאגה, אחריות או חיבור לעם ישראל, להעביר שיעורים מצוינים על “כלל ישראל”, אך בסופו של דבר להזמין את האחר להיות כמוני – “בטח, אני תנועה של עם, כולם מוזמנים – אבל… בתנאי שעולמכם יהיה מעתה דומה לשלי”. האמירה “תנועה של עם” מחייבת הכרה בכך שלכל גוון יש תוכן רוחני מיוחד, שיש לי מה ללמוד ממנו. זה אינו שילוב מתוך חסד או פטרונות אלא מתוך התברכות ושוויון. כך למשל, אני מקפיד על כך שסניפי בני עקיבא בהם חברים חניכים רבים מהעדה האתיופית לא יכונו בשם: “סניפי העולים”. למעט מספר מועט של סניפים במרכזי קליטה, חניכים אלו אינם עולים, גם אם עלו לפני מספר שנים (רוב ילדי העדה האתיופית הינם ילידי הארץ). זו אינה סמנטיקה, זו גישה עקרונית ביחס למקומו של חניך זה, הוא אינו עולה – הוא חניך, כמוני, כמוך. הסיגד יהפוך לחג לאומי אמיתי כאשר הסיבה לחגיגה לא תהיה לטובת הגברת ההזדהות והמעורבות של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית (כלשונו של החוק), אלא משום שאנו חשים שזה תורם לנו, לחברה כולה. זה חיבור אמיתי. חג לאומי! בהקשר זה אבקש להציע משמעות עדכנית נוספת לסיגד. יהודי אתיופיה עברו מסע מפרך לארץ ישראל. מסע רגלי ארוך בתלאות נוראיות. משפחות רבות איבדו את יקיריהם במסע זה. עלייתם היא הגילוי הדרמטי ביותר בדורנו לקשר החזק בין עם ישראל לארץ ישראל. קשר אשר באתיופיה חוזק באמצעות חג הסיגד. ניתן להפוך את היום לתפילות לגאולה שלמה בצד לימוד סיפור העלייה של יהודי אתיופיה, יום שיסמל את דבקותנו במסירות בארץ ישראל.

חקיקת חוק איננה מספיקה להפוך יום על לוח השנה לחג לאומי. עתידו של הסיגד לא ברור. האם יישאר יום זה כחגם הלאומי של יהודי אתיופיה בלבד? לבני עקיבא יש הזדמנות היסטורית להוביל את המהלך. עלינו להפוך את היום ליום של למידה וטקסים לכלל החניכים. חניך שיחונך לאורך שנותיו בבני עקיבא שזהו יום חג, יראה גם בעתיד את יום זה כחגו האישי.

בערב הסיגד יצאו חניכי “השחר” – תוכנית המנהיגות של בני העדה האתיופית בבני עקיבא – לספר את סיפורו של חג הסיגד במדרחוב בירושלים. מעל חמש מאות אנשים הקשיבו, שאלו, טעמו ונהנו מהפעילות המיוחדת. אולם, את הפעילות העבירו, כאמור, בני העדה האתיופית בלבד. עלינו לשאוף כי בשנה הבאה יעמדו ליד חניכינו בני העדה האתיופית גם חניכים פרנג’ים (הכינוי למי שאינו אתיופי) אשר יסבירו את תוכנו של החג הלאומי. זהו יום חג של כולנו. 

מדי שנה חל הסיגד בשבוע של שבת הארגון. קירבה זו בין שני חגים לאומיים (הסיגד ושבת הארגון), גורמת לדחיית שבת הארגון בסניפים בהם ישנם חניכים מבני העדה האתיופית מחד ולהתעלמות של הסניפים האחרים מהסיגד מאידך. יש לדחות בשבוע את שבת הארגון ובכך לאפשר את הפיכתו של הסיגד לחג לאומי.

 יש בידינו אפשרות להתברך, להתרחב, ללמוד ולקבל כוח ממסירותם ותפילותיהם של אחינו ששבו לארצנו לאחר שנים רבות של גלות.