מהלך הלימוד

ל.

פעמים רבות יש לנו כוונות כל כך טובות. אנחנו באמת אוהבים את החניכים, מאמינים בהם, רוצים את כל הטוב בעבורם. אבל מה לעשות, זה קשה.. חינוך זה אכן דבר לא פשוט בכלל. החניכים לא תמיד מקשיבים, ואנחנו לא מצליחים להשפיע עליהם כמו בחלום האידיאלי שהצטייר במוחנו. לפעמים יש לנו גם מעין תחושה שהחניך כרגע עשה מעשה טוב, אבל רק בגלל שאני המדריך הייתי בסביבה. יתכן שפחד מתגובה שלי, יתכן שרצה פשוט לעשות לי נחת רוח.. מתוך כל זה עולה השאלה, כיצד באמת ניתן לגעת בלבבות החניכים, ולא רק לשנות את מעשיהם מדי פעם בצורה חיצונית? האם דבר כזה הוא בכלל אפשרי?

.

ננסה לברר יחד תשובות לשאלות אלו, מתוך דברי הרב שלום נח ברזובסקי זצ”ל, האדמו”ר מסלונים, מספרו נתיבות שלום, נתיבי חינוך.

במהלך הלימוד, נסו להעלות דילמות, מחשבות, התמודדויות וזיכרונות שהיו לכם בתחום זה, ודברים שאתם פוגשים בהקשר זה ביום-יום.

.

“אחד מהעניינים הקובעים בהצלחת החינוך הוא אופן ההשפעה. רבים מתאוננים על כך, שאחרי כל הרצון הטוב ודברים היוצאים מן הלב, ולפי מיטב כללי החינוך, בכל זאת אין הדברים נשמעים, ואינם עושים את ההשפעה הראויה. הכלל בזה הוא שההשפעה של המשפיע על המקבל צריכה להיות דווקא בעת ש”חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש” רק אז “דברתי בלשוני” (תהלים לט), אחרת יפה שתיקתו מדיבורו”.

.

• מדוע רק כאשר “חם לבי בקרבי” באותו עניין עליו אני מחנך/ת, רק אז “דברתי בלשוני”? אם אני מאמין/ה במשהו אבל לא “בוערת” עליו באמת, מדוע אז “יפה שתיקתו מדיבורו”? הרי אנחנו מדברים כאן על ערכים גבוהים וחשובים!

.

מסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל על המשפט: “כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים”:

“בכלל זה והיסוד לזה הוא שיהיו דבריו נשמעים לו לעצמו… וכפי אותה המידה נשמעים גם לאחרים”. מצד אחד אפשר להבין את זה ברובד הנמוך של- אל תהיה צבוע. ברובד הנמוך, אפשר להבין את זה במושגים של “דוגמא אישית”: ליד החניכים שלי אני צריך לשמש דוגמא טובה. שלא יראו שאני נכשל. מעבר לזה אפשר גם לומר- למחנך אסור להיות אדם צבוע. עליך לחנך לדברים שאתה מאמין בהם.

.

אבל כאן מסביר הרב צבי יהודה עומק נוסף: רק כאשר הדברים יישמעו לי, לאוזניים שלי, בשמיעה פנימית אמיתית, לא רק להסכים איתם אלא באמת לחיות אותם בבערה וחיות גדולה, רק אז אצליח לקבע אותם במעשיי, ומתוך כך להעביר ערכים אלה הלאה. ההשפעה הכי גדולה שלי תהיה כאשר הרצון הטהור שלי יגדל ויתעלה.

.

וכמו שצריך תנאים מיוחדים אצל המשפיע, כמו כן מצד המקבל לא כל העתים מוכשרים ומסוגלים לקבל, והמשפיע צריך למצוא אצל המקבל את הזמן המוכשר ואת המצב הנפשי המתאים לזה, אחרת אין הדברים נשמעים, וכאינו עושה את הרושם הראוי הרי זה מזיק. וכן מצינו בחז”ל (ספרי דברים ב) שמשה רבנו עליו השלום לא הוכיחם לישראל אלא לפני מותו, בכדי שלא יהיה מוכיחם וחוזר ומוכיחם. ולכאורה מה בכך שיחזור ויוכיחן, אלא שחשיבות התוכחה רק כשנאמרת בזמן המתאים… מחנך שאינו מוצא את השעה הראויה להגיד תוכחתו, אזי הכלל שפעמים אתה מתעלם, עדיף לעשות עצמו כאילו אינו רואה…

.

• איך יתכן שיש כאן הוראה של הרב- להתעלם, “לעשות עצמו כאין אינו רואה”? הרי כל מהות החינוך היא לדבר, לשוחח, להגיב, להשפיע? איך אפשר להשפיע כשאני מתעלם מדברים שליליים שקורים אצל חניכים שלי? האם זה לא מוריד מהמעמד שלי כמחנך? האם אני לא מועל בתפקידי?
• האם נתקלתם במצבים מול חניכים, חבר’ה מהצוות, חברים או משפחה, בהם בחרתם להתעלם?
• איך אדע להחליט מתי להגיב ומתי להתעלם? איך אשמור על עצמי שלמרות שאני מדי פעם מתעלם, הדברים לא יעברו לידי, אלא עדיין ימשיכו לכאוב לי באמת?.

.

…ואילו בשעה שמוצא לנכון להגיב, צריך שתהיה תגובתו בכל להט הנפש והנשמה, באופן כזה יהיו דבריו נשמעים. וזה כלל גדול בענייני תגובה של המחנך, שצריכה להיות תקיפה וחזקה. החניך אינו שוקל מה מגיב המחנך בדיבור, אלא בעיקר כמה זה זעזע והרעיד את מעמקי נפשו, לפי זה הוא מעריך את גודל חטאו. ואם התגובה אינה הולמת את החטא, הרי זה משפיע בעקיפין להמעיט בעיניו מחומרת העניין. והיא המידה אף ב”עשה טוב”. אם מרגיש את גודל שמחתו של המחנך בעשיית מעשה טוב מסוים, יש לו מזה עידוד לעשות ככה תמיד. וכמו בעניינים גופניים, אם למשל נותנים תרופה בכדי להמית חיידקים שלא במידה מספיקה, לא רק שאינה ממיתה אלא עוד מחסנת את החיידקים. אותו דבר כשמתקיפים את החיידקים הרוחניים, התגובה צריכה להיות הולמת, לאו דווקא בכמות, בדברים קשים ומעליבים ביותר או בעונש, אלא באיכות – ולא חשובה כל כך צורת הביטוי באופן חיצוני, אלא עד כמה זה באמת נוגע לציפור נפשו של המחנך.

.

• איך מתבטאת תגובה תקיפה וחזקה של מחנך? איך הייתם מנחשים שתגובה כזו צריכה להראות, ומה החידוש של האדמו”ר מסלונים? האם אתם מצליחים להיזכר במקרה בו הגבתם ב”תקיפות”, או שנתקלתם במחנך שהגיב כך, כשבתגובה זו לא היתה כרוכה הרמת קול כלל.. האם תגובה כזו השפיעה באמת יותר על המתחנך, או פחות?

.

האדמו”ר מסלונים מסביר שלא האמירה והביטוי החיצוני הם המשפיעים על החניך, אלא- עד כמה באמת הדברים האלה נוגעים בי כמחנך, מכאיבים לי, גורמים לי לבכות בפנים..

.

כמו אותו חיסון נגד חיידקים, שכאשר הוא בכמות מעטה ואינו משמעותי- לא רק שלא ימית את החיידקים, אלא אף יחסן אותם יותר, אותו דבר גם אצלנו כמחנכים. אם נגיב כל פעם לא בצורה אמיתית, אלא כאמירה שהיא חיצונית אלינו- ככל שנגיב כך יותר, רמת ההשפעה החינוכית והרוחנית שלנו על החניכים תרד. אבל אם נגיב, אפילו רק פעם אחת, מעומק ליבנו ממש, והדבר יכאב לנו כל כך- דבר זה ישפיע על החניכים הרבה יותר מאשר אלף אמירות חיצוניות..

.

לשם דוגמא רצוני להזכיר מה ששמעתי פעם אחת מאחד שיצא לתרבות רעה רחמנא לצלן, עד שבשבת הדליק סיגריה בנוכחות אביו, ולא היה שום טעם להגיד לו אז תוכחה, רק שהאב התפרץ בבכי מר, וסיפר הלה שכבר עברו עשרות בשנים מאותו מעשה, אבל התגובה והתמונה המזעזעת הזאת עומדת למול עיניו… וכמובן תגובות מסוג זה תלויות במידת יראת השמים של המחנך ובחוזק אמונתו הטהורה.

.

סיפור דומה שמדגיש את אותו עיקרון, מספר הרב יעקב פישר, על רבו הרב נריה זצ”ל:

…והנה, שבת “זכור” הגיעה. בחור מן השמינית חמד לו לצון והתעמר ב”אח צעיר” מן החמישית. גונבה השמועה לאוזנו של הרב נריה, וכבר הוא עושה דרכו אל פנימיית השמינית- רץ לאט במעלה הגבעה – את הבחור הפוגע מן השמינית הוא מחפש. הלה, גברתן אדיר מימדים, הולך אליו מעדנות, והרב מתרומם לעומתו, מניף ידו גבוה אל עבר פניו ומנחית על לחיו סטירה מצלצלת. שנייה של שתיקה רועמת, דומה שהיקום עצר מלכת. ואז- עומדים אנו ומביטים וכמו לא מאמינים- הרב נריה פורץ בבכי, ואף הבחור בוכה ודמעתו על לחיו והם מתחבקים. נמצאו שניהם בוכים, ונמצאו שניהם מתחבקים. לרוץ לאט, לצעוק בשקט, לכעוס בנחת..

• האם נראה לכם אפשרי לחיות במעמד נפשי כמחנך, שבו: “נמצאו שניהם בוכים, נמצאו שניהם מתחבקים”? איך אנחנו כמדריכים מסוגלים “לרוץ לאט, לצעוק בשקט, לכעוס בנחת”?

.

ולסיום, פסקה קצרה להזכיר מהו את תפקידנו העצום…

חובת המחנך האמיתי הוא להדליק בכל ילד את “נר ד’ נשמת אדם” עד שתהא השלהבת עולה מאליה…

על המחנך למצוא את הדרך איך לחדור לפנימיות נפשו. והוא על דרך שמלטשים יהלומים. לפעמים יש יהלום שקשה למצוא את הזווית המתאימה שיכולים משם ללטש. אבל אם יד אומן מטפלת בו, מצליח למצוא את הנקודה המבוקשת ומתחיל ללטשו עד שמוציא מתחת ידו יהלום לנוי ולתפארת. אמנם התנאי הראשון בזה, שהמחנך יהיה חדור אמונה בהצלחתו, והחלטיות להקדיש למשימתו את כל כוחות נפשו עד שיצליח, וכל נפש תהיה יקרה בעיניו, לבל ידח ממנו נידח. וגם אם נתקלים בילד שמוחו אטום וכליו הנפשיים נסתמו, אין זאת כי אם בגלל שלא הדליקו בו את אור הנשמה, כי בכל ילד יהודי מהבהב ניצוץ אלוקי ממעל, הנקודה הפנימית של נשמה יהודית, אולם צריך להעלות בה את האש דקדושה.

.

ובשביל ללטש יהלום, עלינו להיות יהלומים חזקים ומלוטשים בעצמינו.. שנזכה בע”ה להאיר בתוכנו, ומתוך כך בכל אחד מחניכינו את אש הנשמה האלוקית שבקרבו.