איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבתחברי השבט החדש עומדים לצעוד בדרכיה של שיירת הל"ה. בפעולה זו נכיר את סיפור מסע הל"ה בהקשר של מלחמת העצמאות. נכיר את הגבורה ואת הערכים שהיו חלק בלתי נפרד מחברי מחלקת הל"ה ונלמד מהם משמעות ומסרים הרלוונטיים עד היום.
ציוד והכנה:
1. לבחירה: אביזרים להצגת סיפור הל"ה: מדים, כלי נשק, רעלות או מטפחות, אבנים
2. לבחירה: אפשרות להקרנת סרטון
3. נספחים מודפסים
*למדריכים: להכנה לפעולה תוכלו לקרוא את הסיפור המלא בקישור: לסיפור המלא לחצו כאן!
פתיחה – פלונטר
אפשרות א: לפרוץ החוצה
העמידו את החניכים במעגל צפוף. חניך אחד יעמוד בתוך המעגל, ומטרתו להצליח לפרוץ החוצה. חניך אחד יעמוד מחוץ למעגל, ומטרתו לפרוץ פנימה. בחרו חניך שיודע להקריא בדרמטיות, והוא יקריא את הקטע המצורף (נספח 1) מתוך המעגל תוך כדי ניסיונות הפריצה.
אפשרות ב: פלונטר
כולם יעמדו במעגל, וכל אחד ייתן יד אחת למישהו אחד ויד שנייה למישהו אחר (ולא למי שלידו), באופן כזה שהם מסתבכים זה בזה. משימתם היא לצאת מהפלונטר שיצרו בלי לעזוב ידיים (למעלה, למטה ומכל הכיוונים).
סכמו: סיפור שיירת הל"ה קרה עוד לפני הקמת המדינה! בכ"ט בנובמבר (י"ז בכסלו תש"ח), חמישה חודשים לפני הקמת המדינה, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל ולהחליפו ביישום תוכנית החלוקה, שהתוותה דרך להקמת שתי מדינות עצמאיות: יהודית וערבית. למוחרת ההחלטה פרצו בארץ מאורעות דמים והחלה מלחמת העצמאות: ערביי ארץ ישראל פתחו בהתקפות נגד היישוב היהודי בארץ כדי למנוע את יישום ההחלטה. הלחימה ברחבי הארץ התאפיינה בעימות צבאי בין הכוחות הערביים לכוח המגן העברי של היישוב היהודי בארץ. הערבים פתחו במערכה כבדה על התחבורה היהודית אל היישובים המבודדים והמרוחקים. גוש עציון נותק מלב היישוב היהודי והושם במצור. כביש צר ומפותל הוביל מגוש עציון לירושלים, והערבים חסמו אותו ותקפו בזעף כל ניסיון יהודי לפרוץ את הדרך כדי להחיש אליו סיוע ועזרה, תגבורות וציוד חיוני. במצב זה יצאה שיירת הל"ה לעזור לפתור את הפלונטר, את המצור שהיה נתון בו גוש עציון. בהמשך הפעולה נגלה את הסיפור המלא.
שלב א – סיפורה של שיירת הל"ה
אפשרות א: הסיפור בהמחשה
חלקו את השבט לחמש קבוצות, וכל קבוצה תקבל כרטיס שבו חלק מסיפור שיירת הל"ה. קראו אותה והציגו אותה לפני השבט בדרך מקורית לפי סדר האירועים (נספח 2).
אפשרות ב: סרטון
הקרינו לחניכים את הסיפור על שיירת הל"ה. בחרו באחד משני הקישורים:
שלב ב – הגמול
שאלו את החניכים: מדינת ישראל עוד לא קמה, יש מאבקים בכל הארץ על אדמות המדינה, ומגיעה השמועה על הירצחם באכזריות של 35 לוחמים, איך הייתם מגיבים? מהי התגובה הראויה?
לאחר שהחניכים יענו ספרו להם איך החליט להגיב יגאל ידין, ראש אגף המבצעים בהגנה (נספח 3).
קראו לחניכים את עדותו של אחד החיילים מהכוח שכבש את בית נטיף (אחד היישובים שממנו יצאו הערבים להילחם בל"ה. נספח 4).
שאלות לדיון:
הלוחם אומר בסוף דבריו: "הגמול היחיד הוא המשך, המשך טווייתו של חוט חיים שנקפד, המשך חישולה של שרשרת העשייה שנפסקה". מה דעתכם, האם הוא צודק?
האם דבריו מקבלים משמעות כאשר אתם עולים בהר בעקבות הנופלים?
סכמו: ערכנו דיון על התגובה הראויה על המעשה של אויבינו, קראנו בגאווה על פעולת התגמול בראשות יגאל ידין, סיימנו בדברי הלוחם האומר בדבריו כי הגמול הראוי הוא שאנחנו נמשיך את חוט החיים של הל"ה שפסק. בחלק הבא נעמיק בזה עוד.
שלב ג – "במה נוקיר זכרם המבורך?"
פזרו על רצפת החדר ציטוטים המתארים את לוחמי הל"ה (נספח 5).
בקשו מהחניכים להסתובב בין המשפטים, לקרוא ולחשוב אילו ערכים עולים מהם.
בסיום ערכו סבב שיתוף, וכל חניך יאמר איזה ערך הוא מאמץ מאותם 35 גיבורים (רעות, ביטחון בצדקת הדרך, הקרבה, גאווה, שלמות, גבורה, אהבת ישראל, אחווה) ומהי התחושה שלו לקראת המסע בעקבות הפעולה.
סיום
מומלץ לסיים במכתבו של דוד בן-גוריון להורי הל"ה (נספח 6).
סיכום
בפעולה זו עברנו מסע בעקבות גבורת 35 הלוחמים שיצאו לעזרת אחיהם בגוש עציון המבודד. סיפור גבורה זה היה למיתוס בתולדות עמנו. בשבוע הקרוב נזכה ללכת בדרכם, ננסה ללמוד מהם ולהיות אנשים שתורמים בונים ומעניקים מעצמנו למדינתנו לאור דמותם.
נספח 1
עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל, פרצו קרבות קשים, ולערבים יש יתרון רציני בכוח אדם, באמצעי לחימה ובעזרה מהצד הבריטי שעוד נמצא בארץ ישראל. היישובים היהודיים מופגזים ומותקפים, ודם רב נשפך. המצב בגוש עציון המבודד קשה מאוד: הוא נצור, ללא אוכל ומים, ציוד רפואי ותחמושת, ההתקפות הקשות מפילות חללים ופצועים רבים, ושיירות כלי רכב משוריינים המנסות לפרוץ את המצור נתקלות בחסימות ובהתקפות של פורעים ערביים. הילדים והנשים כבר פונו משם, ונשארו רק לוחמים לשמור ולהגן ולהיות קו ראשוני גם בחזית הירושלמית.
נספח 2
כרטיס 1: היציאה הראשונה
יציאת המחלקה מירושלים – לילה ראשון:
בג' בשבט ,14 בינואר 1948, פתחו ערביי האזור במתקפה שהותירה את יישובי גוש עציון במצוקה קשה, במחסור גדול של כלי נשק, תחמושת, חומרי חבישה, מצברים למכשירי הקשר ובעיקר לוחמים. במחוז ירושלים של המדינה הצעירה נפלה ההחלטה לשגר כוח של ארבעים לוחמים, בפיקודו של הסמג"ד דני מס, כדי להביא תחמושת ולהיות תגבורת נוספת ללוחמים בגוש הנצור. המחלקה התארגנה ויצאה לדרך בלילה שלאחר ההתקפה.
ההתארגנות המהירה כפתה יציאה מאוחרת – 1:00 אחר חצות, ולא נותר זמן רב להליכה. המרחק האווירי שהיה עליהם לעבור הוא כעשרה קילומטר. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים הכתיבו תוואי ארוך, עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. הניסיון הראשון להגיע לגוש עציון לא עלה יפה, המחלקה נאלצה לחזור מבעוד לילה לירושלים.
מתוך עדותו של אורי גביש – איש יחידת החי"ש במחלקת הל"ה:
"יצאנו קרוב לחצות ונסענו באוטובוס משוריין של 'המקשר'. על יד השביל שבין מלחה לעין כרם הוצב מחסום, ונאלצנו לרדת, מכיוון שעיקוף המחסום במכונית היה עלול למשוך תשומת לב, וחבל היה להפסיד את הזמן על פינוי המחסום… השטח מאוד לא נוח להתמצאות כשלא הולכים על שביל ברור… בלית ברירה ניסינו לפנות קצת מערבה ולעבור לוואדי השני, כדי לא להיתקע לתוך הבתים הקיצוניים של הכפר מלחה, אז נתקלנו במצוק. החלטנו בכל זאת לחזור לוואדי ולנסות למצוא את השביל המוביל אל הפסים (רכבת). עד שהצלחנו – 38 חבר'ה – לרדת את המצוק, הזמן התחיל לברוח… בתור תוספת מתח נשמעה ירייה בודדת, ואחריה עוד ירייה ועוד אחת… השעה הייתה כבר 3:00 לפנות בוקר, ונשארו עוד שעתיים עד אור היום. הייתה לפנינו עוד דרך של קרוב לארבע שעות הליכה. כך שההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים".
כרטיס 2: היציאה השנייה
ההכנות והשיקולים ליציאה השנייה:
ביציאה השנייה היו התלבטויות רבות בבחירת נקודת היציאה ונתיב ההליכה. לבסוף נבחרה לבסיס היציאה מהמושבה הנצורה והמבודדת הר-טוב, היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון מלבד ירושלים. כדי להגיע לשם נדרשו הלוחמים לנוע ברכב על הכביש הראשי לשפלה, במסווה של שיירת נוסעים תמימה. את הנשק העבירו בהסתר בסליק שעורר בעיות ביציאה מהר-טוב.
את ראשית הדרך תכננו סיירי המחלקה עם רפאל בן-ארויה (מפקד המושבה הר-טוב): "חיפשנו את הדרך הקצרה ביותר. רצינו לעקוף את הנקודות המסוכנות… התווינו דרך שתהיה ארוכה בשמונה קילומטר, שכן היה צורך לעקוף את המשטרה הבריטית ונקודה על מסילת הברזל… בגשר של מסילת הברזל היו נוטרים ערבים, לא רצינו שהם יתקרבו לשם, כי הנוטרים יוכלו לדווח".
המחלקה, שנמנו בה ארבעים איש, יצאה מסמינר בית הכרם בירושלים בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, אור ליום שישי, ה' בשבט תש"ח (15 בינואר 1948). הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות ומשוריינות בחלקן אל המושבה הר-טוב והגיעו אליה בין 19:30 ל-20:30.
כרטיס 3: חזרת השלושה
השלושה שחזרו לפני כולם
במהלך המסע נקע ישראל גפני את רגלו וחזר עם שני חבריו להר-טוב.
ישראל גפני: "אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי דם, ג'ליניט (חומר חבלה) וכ-1,800 כדורים. משא די כבר והכביד על ההליכה. נאומים לא היו… הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך… בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד. אני זוכר שעשינו חנייה, ודני ניגש אליי והחליט שאני חוזר. צירף אליי עוד שניים, את משה חזן ואת אורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החבר'ה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים…"
אורי גביש: "נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום-מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני. הגענו למקום לפנות בוקר… בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה, והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשריים לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול".
כרטיסייה 4: גילוי השיירה
הנקודה שנתגלתה בה השיירה
לאחר פרדת השלושה, בשעה 1:00 בלילה, צעדו הל"ה בנחל זנוֹח, ונכנסו לעמק האלה בצידו הצפוני-מזרחי, לרגלי הכפר הערבי בית נטיף.
על פי עדויות הערבים, גילה את המחלקה רועה ערבי מצוריף עם אור ראשון, סביב השעה 6:00. הרועה רץ לצוריף להודיע על תנועת מחלקה יהודית בשטח.
עדותו של הקצין הבריטי היימיש דוגין:
"הם הגיעו לאזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים, והן ראו שני צופים מקבוצת הל"ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין".
ייתכן שעדות זו משלימה את הידיעה בדבר פגישה עם רועה ערבי. אפשרות אחת היא שאכן היו שתי פגישות שונות (הרועה ושתי הנשים). אפשרות אחרת היא שהנשים העבירו את הידיעה לרועים, ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח. אין בידינו כל עדות על פגישה בין לוחמי המחלקה לרועה ערבי.
הערבים דיווחו כי מצוריף נשלחו מייד בחורים צעירים לגלות את המחלקה ולתקוף אותה. הל"ה המשיכו במעלה ואדי שאב א-סייף, כדי לעבור על האוכף שבין צוריף לג'בע. עם אור היום נתגלו במעלה הוואדי, בשלוחת קורנט אל-ג'ורון. מכאן החלה הרדיפה אחריהם. הל"ה המשיכו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה כדי להגיע לאזור הר סנסן הגבוה והשולט.
כרטיסייה 5: הקרב
סוף הדרך של הל"ה
לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם, כחמישה קילומטרים של טיפוס אל גוש עציון, שהתנשא כ-500 מטר מעליהם. למעשה, אילו הצליחו הל"ה לעבור בעוד לילה את הקטע שבין צוריף לג'בע ולהגיע למורדות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש עציון.
המחלקה הקטנה נתגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלא סיכוי להזעיק עזרה. בתוך זמן קצר תפסו את הרכסים סביב המוני ערבים חמושים שהוזעקו בשיטת ה"פזעה" (הזעקת אנשים לקרב). הטבעת הלכה והתהדקה במהירות סביב המחלקה. בשעות הבוקר עדיין היה אפשר לסגת מערבה, להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק במבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה.
הל"ה יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: "להגיע ויהי מה!" לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש עציון וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים קשים אלו הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. הם היו נכונים ליפול בקרב, ובלבד שלא ליפול חיים בידי האויב, לא לסגת מהמערכה ולא להפקיר את הפצועים.
כאשר החלו לעלות על הגבעה גילו אותם הערבים. חלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה, נ"ג 573 (שנקראה אחר כך "גבעת הקרב"), הם ראו לחרדתם כי הם מוקפים. הערבים החלו צולפים עליהם בעיקר מגבעה נ"ג 603, שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה, והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים. הערבים הסתערו כמה פעמים על הגבעה ונהדפו, אך לבסוף נגמרה התחמושת של אנשי השיירה, ורוב הלוחמים היו הרוגים ופצועים. חמישה לוחמים ניסו לרדת לנחל עציונה, ונהרגו. בשעה 17:00 נפל אחרון הלוחמים בקרב על ראש הגבעה.
(יומיים וחצי לאחר הקרב הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון. כל הגופות זוהו ונקברו בכפר עציון קבורה זמנית. לאחר נפילת הגוש אבדו פרטי הקבורה, ולא היה ידוע מי קבור והיכן. לכן כאשר הובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, היה צורך בזיהוי מחודש שלהן, אך רק 23 מהן זוהו, ושאר הגופות זוהו בגורל הגר"א שערך ר' אריה לוין.)
נספח 3
לאחר קרב הל"ה החליט ראש אגף המבצעים של תנועת ההגנה, יגאל ידין, על יציאה ל-35 פשיטות על יעדים ערביים בעומק השטח הערבי, כדי להעלות מחדש את המורל בצד היהודי ולהשיב את ההרתעה מול הצד הערבי. לא כל הפשיטות בוצעו בסופו של דבר, אך כמה מאלה שבוצעו זכו להצלחה ניכרת:60
א. פשיטה על הכפר הערבי סעסע ב-14 בפברואר, שנהרגו בה כ-60 ערבים, לעומת שני פצועים של הפלמ"ח. כדי להגיע אל היעד ובחזרה צעדו הלוחמים קרוב ל-30 קילומטר, מרחק רב יותר מזה שצעדו הל"ה במסעם האחרון.
ב. מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, שנערך ב-10–18 ביולי 1948 כחלק מקרבות עשרת הימים, נקרא על שם דני מס, מפקד המחלקה.
נספח 4
הגמול
במבצע ההר (19–22 באוקטובר 1948) הגיעו לוחמי צה"ל לעמק האלה וכבשו את הכפרים הערביים שסביבו. אחד הלוחמים בכוח שכבש את בית נטיף תיאר: "הייתי באחת החוליות שיצאה בשעתה לחפש את הל"ה, ואיני סבור שאצליח לתאר לך את הרגשתנו. אותו יום ידענו בלא צל צִלו של ספק ששוב לא נראה אותם, את דני ובנצ'יק ויורדן וכל היתר… תוך כדי פעולה שכחתי מה משמעותו של המקום שאליו נגיע מחר מחרתיים כמנצחים, ככובשים רבי עוצמה. רק בערב נזכרתי בו משום מה: בית נטיף, כפר המרצחים, כפר העלוקות… ראויים הם שנהרוס בתיהם, אבן על אבן לא נותיר –אותם בתים שראו ברצח המתועב ולא נזדעזעו… מרגע שזכרתי מה הכפרים שבדרכנו ידעתי שכך נעשה; אבן על אבן לא נותיר, לדיראון עולם. ההרים האלה שידעו מלחמות הרבה בעבר, שראו את דם הל"ה ניגר על הסלעים – ולא לשווא – הם יראו את הגמול… הגענו לכפר. תושביו לא היו בו עוד. הם ידעו כנראה מה צפוי להם מחבריהם של דני ואנשיו ונתייראו מפני הנקמה… החבריא עשו את מעשם במתיחות, בציפייה. הם רצו מאוד שכל קיר מתמוטט תחתיו ישאג נקם. שכל רעם נפץ ימלא את לִבותיהם בסיפוק הנקמה… אחרי תום המלאכה, משפגה המתיחות העשויה נשאר בפי כולנו טעם טפל… לא כיפרו בתי נטיף על עוונם, עוון השאול.
"מרחוק, מהלך קילומטרים אחדים דרומית-מזרחית, נשקפו עץ בודד אחד ושניים-שלושה שלדי בניינים, שרידים אחרונים לארבעה יישובים תאבי חיים שעמדו על נפשם, שלחמו בגבורה, שקראו אל דני להחיש להם תגבורת… הל"ה חשו להציל, להחיש חיים, לסייע לבניין לעמוד על תילו. ההרס והרצח הם ניגוד לפעלם ולא המשכו הרצוף. אין בהרס וברצח גמול. הגמול היחיד הוא המשך, המשך טווייתו של חוט חיים שנקפד, המשך חישולה של שרשרת העשייה שנפסקה. עליכם להגיע לכפר עציון ולרבדים ולעין צורים ולמשואות יצחק ולבנותם מחדש, לבצרם, להזרים אליהם מחדש חיים שוקקים, חיי אדם… זה יהא הגמול הגלום בהמשך".
(לטקסט המלא )
נספח 5
”ננצור את זכר הגיבורים אשר ידעו ללחום כאריות וליפול בכבוד” (פקודת יום של הפלמ"ח, מספר ימים לאחר הקרב)
”כי מלחמתם – מלחמה היא בעד החיים ונגד המוות. וכמוהם נוסיף ונילחם: בעוז רוח ובאהבה לאדם. רבים מאתנו יפלו עוד במלחמה זו, יקרים וקרובים עוד נשכל, אך הדרך מובילה לניצחון, לחיים, ליצירה, לעתיד" (יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח דברים שכתב לזכר הל"ה)
"בתחילתה של מלחמת העצמאות נשארתי בתפקיד מסוים בהר הצופים, שכותר ונותק מירושלים למשך שלושה ימים. כשחזרתי העירה למדתי על סוד נפילתם של שלושים וחמשת חבריי ליחידה בדרכם להגנת גוש עציון. הרגשתי עצמי מיותר בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ולא ידעתי למה אני עדיין מהלך זקוף. אמרתי אז לעצמי שאם הותיר הגורל זה או אחר מאיתנו, לא עשה זאת אלא כדי שנהא אנו שוקדים על עשייתה של אומה זו יאה למסירותם של בניה. גם עכשיו שבה ועולה בי אותה הרגשה, אותו כוח מדרבן האומר לנו שלא תרפינה ידינו, שנהא מכפילים מאמצינו למלא מקום הנופלים. לבנות עתיד טוב יותר ומזהיר יותר שיהא ראוי לקורבנם של צעירים, קדושים וטהורים".
(קטע ממכתבו של פרופ' עמוס דה-שליט ז"ל למשפחתו של עמרי טחובר הי"ד שנפל בעת מילוי תפקידו בצה"ל. פורסם ב'מדע' יד, ד, אלול תשכ"ט).
”שלושים וחמשת הצעירים האלה, כולם ממיטב הנוער היהודי, קידשו בדמם את שם האומה וחידשו את ברית הנצח שבין העם היהודי ואדמתו השדודה” (אנו – החומה החיה!, דבר, 23 בינואר 1948)
"אשריכם הורים יקרים שזכיתם לגדל בנים כאלה לישראל, בנים שקידשו שם שמים בחייהם ובמותם. אשריכם הורים יקרים שגיבורי ישראל קדושי עליון אלו יצאו מכם. בזכות בניכם קמה מדינת ישראל ובזכות דמם הטהור שנשפך נגאלנו כיום הזה, בנחמת ציון ובגאולת ישראל שהבאתם תנוחמו" (הרב שלמה גורן בדבריו להורים שכולים בהלוויית ילדיהם פורצי הדרך לירושלים, מתוך: בעוז ותעצומות, אוטוביוגרפיה, עמ' 229)
"הם לא ששו לקרב, כי לחיים ולשלום, ובשם החיים והשלום יצאו למערכה, להושיט עזרה לגוש יישובים נצור. הם הלכו להביא סמי רפואה ודם עירוי לפצועים, נשק ותחמושת למגינים" (אנדה עמיר-פינקרפלד)
"המסקנה שלי היא הגבורה האדירה של הלוחמים. אחרי הגילוי הם היו יכולים לסגת כשראו כוחות עודפים מולם, אך העדיפו להסתתר במשך כל היום ולחכות ללילה להמשך התנועה מצפון לציר המתוכנן, אלא שהגורל רצה אחרת" (אורן מס, אחיו של דני מס, מתוך כתבה באתר 'סרוגים')
"אינני יודע אם הייתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו" (דוד בן־גוריון)
"אם כי אין אני רואה את עצמי משתמש בשפתו של הסופר ס. יזהר — 'גיבור חיל' — יודע אני כי המעשים שעשוי אני לבצע מחר או מחרתיים, יתוארו כמאוד עזים. והמעשה שעושה אני כיום הוא היחיד שעשוי לתת עתה לנער יהודי, קורטוב של סיפוק" (טוביה קושניר, מהרוגי הל"ה)
יודעת את מרים, שאני אוהב את עמנו אהבת אין קץ, שאני מוכן להקריב עבור עמי זה את הכל – וגם את חיי… חשוב שבשעת הצורך… נוותר על עצמנו מתוך הכרה ומתוך רצון טוב. דווקא בימים אלה ודווקא בנסיבות שהיישוב נמצא בהן כיום נחוץ הדבר כל כך, כי ראשונית חובה זו, עד שכל סטייה מדרך זו תיחשב – בעיני, לפחות – כפשע" (יוסף קופלר, מהרוגי הל"ה)
"מצאנו עשרות קליעים ותרמילים שמלמדים על עמדות ירי, מקומות שבהם שכבו הלוחמים. אנחנו יכולים לומר איפה היה ריכוז הפצועים בשלבים האחרונים של הקרב, והיכן היו הלוחמים פזורים וממוקמים ביחס אליהם… תמונת הקרב, כפי שהיא מתקבלת כרגע, היא שלוחמי המחלקה הבריאים שכבו בעמדות במעין צורה של מארב כוכב כדי ליצור הגנה מרחבית על הפצועים, ששכבו בשקע קרקע מוגן יחסית. מדובר בתמונה של אחווה ורעות, כפי שעולה גם מהתיאורים שפורסמו. בהמשך אנחנו בשאיפה למצוא את נקודת ההיתקלות הראשונה, למרות שהסיכויים לכך נמוכים מאוד"
(מתוך דבריו של ד"ר רפי לואיס, ארכאולוג של מרחב ושדות קרב)
נספח 6
אל הורי הל"ה!
צר לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת הל"ה, בטקס העלייה של קיבוץ "לפיד" לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם ישראל בימינו, והגנת גוש עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם, כי נפלו עד אחד בעמדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם הייתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שרִיכזה בתוכה יותר תִפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מִיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממוות. "למוּת – אין דבר, אם אך יודעים בשביל מה ומדוע" – רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה שילומים לא רק להוריהם, לחבריהם ולמעריציהם, אלא גם לא לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות אבן וגם לא בספרי זיכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?
שלכם, בהוקרה ובאהבה
דויד בן-גוריון