איתור סניפים וכפרי בוגרים
חשבו על חוויה שהרגשתם בה חדשים בסביבה, אולי במעבר לבית ספר חדש או מעבר דירה. נסו להיזכר: מה הרגשתם? האם החוויה הייתה מרגשת ומעניינת? מפחידה? האם חיפשתם את הדומה והמוכר או דווקא את השונה והחדש?
ברוך ה’ בכל שנה עולים לארץ יהודים ממדינות שונות. עם השמחה שבדבר חשוב לזכור שלעליות מלווים גם קשיים, ותהליך ההתאקלמות והקליטה לרוב ארוך וממושך.
בפעולה זו נעלה למודעות את הקושי שחווים העולים החדשים וננסה להציע פתרונות שיוכלו להקל על העולים.
בשבטים הצעירים: בקשו מאחד החניכים לצאת מחוץ לחדר, ומשאר החניכים בקשו לעמוד במעגל ולהחזיק ידיים. כשהחניך יחזור הוא יצטרך לנסות להיכנס למעגל, אך שאר החניכים לא ייתנו לו להיכנס פנימה.
שאלו את החניך: איך הרגשת כשלא הצלחת להיכנס לתוך המעגל?
שאלו את שאר השבט: האם נתקלתם פעם במצב שבו עמדתם בפני קושי להשתלב בחברה מסוימת? הסבירו: לא קל להגיע למדינה חדשה. העולים שמגיעים לארץ מדי שנה חווים קושי בהתאקלמות בחברה הישראלית. נסו לשער: מהם הקשיים שחווים העולים?
בשבטים הבוגרים: שחקו משחק התנועות או ‘חוקיות’: בחרו מישהו שיצא מחוץ לחדר, ובזמן הזה שאר השבט יחליט על חוקיות בדיבור או על סדר תנועות מסוים שינקוט כל אחד כשיענה על שאלה בתורו. כשהחניך חוזר הוא צריך לשאול את חבריו שאלות ולגלות מה החוקיות שלפיה הם עונים.
שאלו את החניך: איך הרגשת כשלכולם הייתה שפה משותפת שאתה לא הכרת?
חלקו את השבט לקבוצות של חמישה חניכים בכל קבוצה ופתחו בתחרות: כל קבוצה תקבל סיפור של ילד עולה (נספח 1). החביאו ברחבי הסניף כמה פתקים עם שאלת הבנה ומשימה הקשורה לסיפור (נספח 2). מטרת הקבוצה היא למצוא את הפתקים, לענות על השאלות ולמלא את המשימה בזמן הקצר ביותר.
לאחר שכל הקבוצות יסיימו תשתף כל קבוצה בסיפור שקיבלה, בתשובות לשאלות ובתוצר שהכינה.
לסיכום, הניחו על הרצפה תמונות של פרצופונים או מילים שמתארות רגשות.
שאלו את החניכים:
אם תעבירו את הפעולה בסמיכות לפורים, בחלק הזה אפשר לדבר על משלוחי מנות. למה אנחנו מביאים אותם? מהות המצווה היא לשמח איש את רעהו, לכן משלוח מנות לא נותנים בסתר כמו צדקה אלא בגלוי, כדי להרבות אהבה. לפעמים משלוחי מנות מאבדים את מטרתם, ואולי השנה נוכל ליצור ממשלוח המנות הזדמנות לשמח עולה חדש ולהכניס אותו למעגל החברים שלנו.
בפעולה זו נחשפנו לקשיים של העולים דרך סיפוריהם של ילדים בני גילנו שעלו לארץ ממקומות שונים. הבנו שיש מגוון קשיים בהתאקלמות בארץ והתחלנו להעלות פתרונות לבעיות הקיימות.
לסיום הפעולה אפשר להשמיע את השיר ‘תפילת העולה’: https://www.youtube.com/watch?v=I1nN7jZiOJI.
סיפורו של מנדה, בן 14, עלה מאתיופיה:
נולדתי בכפר אלפה וגדלתי שם עד גיל 12. לא למדתי בבית ספר, הייתי רועה צאן. היו לי 50 פרות והרבה עיזים .הייתי רועה את כל הצאן לבד בלי עזרה של אף אחד. יום אחד ברחה לי פרה ורצה לגשר הגיעה לגשר ונפלה מהגשר ומתה .אני רצתי מהר לספר לאבא שלי, הבית שלי היה רחוק. אבא כעס עליי מאוד שלא שמרתי טוב על הפרות .באו כ-20 איש מהמשפחה כדי לעזור לנו להרים אותה עד הבית שלי .
מאלפה עברנו לגור לשנה וחצי בגונדר. ההורים שלי לא עבדו, הם היו בבית במשך היום. יום אחד כשהתפללנו בבית הכנסת הגיע מישהו לבית הכנסת והודיע לנו שאנחנו עולים לארץ ישראל. מגונדר נסענו לאדיס אבבה במשך יומיים. ישנו בדרך בבית מלון, הגענו לאדיס אבבה ושהינו שם יומיים, ובערב עלינו למטוס לארץ ישראל. הכול היה בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע ולא ידע שעלינו לישראל. כשהגענו לארץ ישראל לקחו אותנו למרכז קליטה. אחרי חודש במרכז קליטה התחלתי ללמוד בישיבה התיכונית. כשהתחלתי ללמוד היה לי קשה, אבל לאט-לאט אני מתקדם ולומד לדבר בעברית ולכתוב. אחרי חצי שנה בישיבה אני יודע הרבה דברים.
סיפורה של יוליה, בת 18, מהעיר קוחובקה באוקראינה:
נולדתי בעיר קוחובקה באוקראינה. עליתי בגיל 15 עם אימי ועם אחי, שהיה בן 13. הגענו לירושלים עם בעלה של אימא, שהוא יהודי. משפחתי היחידה בארץ היא האבא של הבעל של אימא, שגר בתל אביב. הגעתי לארץ בנובמבר 2009 ולמדתי באולפן, הידע שלי בעברית היו המילים שלום ולילה טוב. במרכז הקליטה היו מסיבות, ובכל חג עשו משהו מיוחד שארגנה העובדת הסוציאלית, ואהבתי ללמוד שם למרות הקושי בהתחלה ללמוד את השפה. נכנסתי לכיתה י”א, כמעט ללא שפה אך עם מוטיבציה גבוהה. באוקראינה למדתי עד כיתה ט’ בבית ספר כללי. שם כל התלמידים פחדו מהמורים וישבו בשקט בכיתה. מי שמדבר מקבל ציון שלילי (הציונים בין 5-1 ,5 הציון הגבוה). המורים פונים לתלמידים בשם ובשם משפחה. אם הם פונים לתלמיד רק בשם המשפחה זה כדי להפחיד ולאיים. הלימודים קשים, המורים לא באים לקראת התלמיד, לא עוזרים.
בסוף כיתה ט’ עברתי למכללה ולמדתי חינוך מקצועי: חשמלאות. הייתי בראש מועצת תלמידים. למדנו גם כלכלה, ביולוגיה, ספרות, מתמטיקה ואוקראינית. אני עדיין בקשר עם חברים מבית הספר. אהבתי את בית הספר בגלל החברים ובגלל כמה מורים. הייתה אלימות בין התלמידים, פתרונות באלימות הם דבר נורמלי שם. בחופשות לא נסענו. היינו משחקים עם חברים, לעיתים רחוקות נסענו לים במרחק שלוש שעות נסיעה. בבית הספר לא הרגשתי שנאת יהודים. בבית חגגנו את ראש השנה, חנוכה ופסח. בארץ בהתחלה הרעיפו עלינו אהבה. ירושלים ותל אביב היו כל כך יפות ואנשים היו טובים אלינו. באוקראינה מזג האוויר עצוב ואנשים כועסים. אני לא מתגעגעת לאוקראינה כמו לבית, ישראל היא הבית שלי, אבל יש לי געגוע לחברים ולמשפחה.
כשהגעתי לכיתה י”א בישראל היו בכיתה שמונה תלמידים מברית המועצות לשעבר. שלושה בנים וחמש בנות. בי”ב הפכנו חברים. לא היה לי קשר עם ישראלים בכיתה י”א. היה לי רצון ללמוד עברית, דיברתי, כתבתי. לפעמים בהפסקות היו ניגשים אליי, אבל בדרך כלל הייתי לבד. פחדתי ליצור קשר בגלל העברית. הייתי רוצה קבוצת חברים. הטיול השנתי באמצע י”ב גרם לשינוי חברתי. היו בטיול הרבה רגעים מיוחדים. הטראומה שלי מהעלייה לארץ היא שאין לי חברים טובים.
סיפורו של ערן, בן 14, שחזר עם משפחתו לישראל מאריזונה, ארצות הברית:
שלום, שמי ערן , אני בן 14 ולומד בחטיבת ביניים אמי”ת בנים. נולדתי בארץ, וכשהייתי בן חמש משפחתי עזבה לארצות הברית, לאריזונה. במשך ארבע שנים למדתי בבית ספר ממשלתי, כן, יחד עם גויים. בגיל 11 הוריי העבירו אותי לבית ספר יהודי (דתי) ‘פניקס עברית אקדמיה’. שמחתי לעבור לבית ספר יהודי למרות שידעתי שהרמה הלימודית נמוכה יותר. בית הספר שכן במבנה גדול, למדו בו ילדים מגן עד כיתה ח’. למרות שהיו ילדים רבים לא הייתה שמירה בכניסה אלא רק מצלמות בכל מקום. בהפסקות יצאנו לחצר, שהייתה גדולה ומרווחת היו בה מתקני ספורט רבים. בצד עמד חדר האוכל, ובכל צוהריים אכלנו ארוחה מבושלת וטעימה.
ילדים לפני בר מצווה התבקשו להגיע בשעה 7:00 כדי להתפלל, וילדים לאחר בר מצווה התפללו בבית הכנסת השכונתי והיו מגיעים לבית הספר רק ב-7:30. כשהגענו לבית הספר כל התלמידים התכנסו בחצר בית הספר, עמדנו ולצידנו התנופפו דגלים: דגל ישראל ודגל ארצות הברית. שרנו את ההמנון של מדינת ישראל ושל ארצות הברית, ובסיום נכנסו לכיתות. בכיתה שלי היו 40 תלמידים, כן! הכיתות היו מלאות, זו לא הייתה בעיה. התרגלנו שלא לדבר בשיעור, שלא להפריע, הקשבנו! נתנו כבוד גדול למורים: כשרצינו לדבר הצבענו ורק כשקיבלנו אישור מהמורה דיברנו. בדרך כלל לא היו צריכים להשתמש בעונשים כי התלמידים היו מנומסים ואדיבים, אבל במקרים קיצוניים, שכמעט שלא היו, כשילד התנהג באלימות ההורים הוזעקו והילד הושעה. ב”ה הוריי אף פעם לא הוזמנו למקרים כאלו.
בסיום כיתה ח’ עזבתי את ‘פניקס אקדמי’ ועליתי לארץ. השארתי מאחור את החברים, את השכונה ואת בית הכנסת, את הזיכרונות היפים במקום ששם גדלתי, וזה לא היה קל. בתחילה מאוד התגעגעתי לכולם ובשבועות הראשונים כל הזמן חשבתי מתי נחזור, אך ככל שעברו הימים התחלתי להתאקלם, לרכוש חברים חדשים, להכיר את הסביבה, את המורים, את השפה. היום אני לומד בחטיבת ביניים. בכיתתי יש עוד עולים חדשים, בעיקר מצרפת. אני מסתדר עם כולם. עדיין קשה לי שאין בבית הספר חדר אוכל! קשה לי לראות את הילדים שאוכלים בחוץ, במסדרונות, בעמידה, כריך קר… גם בחורף. הארוחות ‘מבולגנות’ וזה ‘מבלגן’ אותי! אבל כמו לשאר הדברים, גם לזה בטח אתרגל.
סיפורו של סטיבן, בן 15, עלה ממוסקווה, רוסיה:
לפני שלוש שנים גרתי ברוסיה, בעיר מוסקווה. למדתי בבית ספר ‘אורט’, שהוא בית ספר בין-לאומי שיש גם בישראל ובהרבה ארצות אחרות. בבית הספר תמיד היו לנו נעליים חלופיות יבשות, בכל פינה היו אמצעי חימום וכל רצפת בית הספר הייתה עשויה פרקט. תלבושת אחידה לא הייתה, אבל כולם התלבשו דומה, בחולצות מכופתרות ומכנסיים ארוכים. בכניסה לבית הספר תמיד היה שומר, ובכניסה לבניין עצמו הייתה סיסמה ושתי דלתות: דלת ברזל ודלת שנפתחת רק בלחיצה מהמורה, וביניהם חדר קטן עם מקום לישיבה, בדרך כלל להורים. היו הרבה חופשות, בערך חמש פעמים בשנה, כולל חופש גדול שנמשך שלושה חודשים. בבית הספר היו לנו חדרי מחשבים והיינו לומדים תוכנות עיצוב. לפעמים היינו לוקחים רובוטים וממחשבים אותם שיזוזו כמו שרצינו, ובסוף היינו עושים קרבות ביניהם. שיעורי בית היו תמיד, לא היו ימים ללא שיעורי בית. הציונים היו תמיד גבוהים, ואם לא הילד היה נשאר עד שמונה בערב בשיעורי תגבור. התלמידים היו תמיד מתייחסים בכבוד למורים, ובכיתות היו בקושי צלילים חוץ מקול המורה. כשהגעתי לישראל בשבילי זה היה משהו חדש וממש לא רגיל. בבית הספר כולם רצים צורחים, נהנים ואפשר להיות בחוץ. זה היה בשבילי ממש מוזר, כי ברוסיה מחנכים אותנו תמיד להיות רגועים ואף פעם לא היה לנו רעש במסדרון, ופה בישראל יש כל כך הרבה חופשיות.
סיפורו של טיאגו, בן 9, עלה מברזיל:
שמי טיאגו, עליתי לארץ מברזיל, למדתי בפארה, בבית ספר שנקרא ‘שינצ’או’, עד כיתה ג’. בברזיל לומדים בבית הספר מגיל חמש. למדנו משעה 8:00 עד 12:00. את ארוחת הצוהריים אכלנו בבית. למדנו בעזרת ספרים ומחשב. למדנו פורטוגזית, מדעים, חשבון, ספורט ושעת קריאה. מורה אחת לימדה את כל המקצועות. בבית הספר הייתה בריכה ולמדנו לשחות. היו כללי התנהגות ברורים וכולם היו ממושמעים, המורה נתנה שיעורים וכולם הכינו אותם, הציונים היו מ-1 עד 10. כשהיינו חוזרים מההפסקות נעמדנו ליד הכיתה בטור וחיכינו בשקט עד שהמורה הגיעה, ורק אז נכנסנו לכיתה. כשילד קיבל עונש מהמורה הוא היה הולך לחדר של המנהלת ויושב שם.
היו לנו אספות הורים, פעילויות כמו טיולים להכרת הארץ, היה כיף ונהנינו מאוד. היו לנו גם חופשות: החופש הגדול שלנו ארך שלושה חודשים. בחופשה נהגנו ללכת לעיר, לקניון, נסענו לריו דה ז’ניירו, הלכנו לים והיה כיף. בברזיל גרנו בבית גדול בצבע לבן. בבית היו שלוש קומות: כל בני המשפחה גרו שם, גם סבתא שלי גרה איתנו.
כשעלינו לארץ הגענו במטוס לנמל התעופה בישראל, וכל הדרך התרגשתי מאוד. משם לקחו אותנו למרכז הקליטה בבאר שבע, והכרתי שם חברים חדשים. אחרי שבוע הגעתי לבית ספר. קניתי תלבושת אחידה, ספרים ומחברות. כשהגעתי לכיתה הרגשתי מוזר מאוד, היה לי קשה כי לא הבנתי את השפה. בהתחלה בהפסקות ישבתי לבד על הספסל. לאט-לאט הכרתי חברים, נכנסתי לכיתת האולפן שבבית הספר. אני מאוד אוהב את האולפן. אני נהנה שם ולומד עברית, היום אני מדבר טוב עברית, קורא וכותב ויש לי הרבה חברים. עכשיו אני מרגיש ישראלי!