איתור סניפים וכפרי בוגרים
נסעתי פעם במכוניתי ונאלצתי לעבור דרך סמטה צרה. תוך כדי נסיעה מהירה, ממש בנס ברגע האחרון, הצלחתי לעצור את רכבי ליד חבורת פרחחים שעמדו ושוחחו באמצע הסמטה וחסמו את דרכי המעבר בגופם. קול חריקת הבלמים והעובדה שכמעט נדרסו על ידי לא החרידו אותם. הם פטפטו בשלהם. צפרתי להזיזם והם בשלהם. צפרתי עוד ועוד – והם בשאננותם. חשבתי ברגזי – הכיצד? הרי כמעט ונדרסו ממש, ועתה הם שומעים את צפירותיי, ואף על פי כן???
לבסוף נעתר אחד מהם להקדיש תשומת לב לנוכחותי וצפירותיי, פנה אלי בביטול ואמר: “טוב, טוב, די שמענו, שמענו!”
חמתי עלתה בי – הנשמע כדבר הזה? אדם עומד בפני אפשרות ריאלית של מוות, ניצל בנס, שומע צפירות שנועדו להזיזו ממקומו לבל יידרש, והוא עוד מגיב- “שמעתי!”?!
מיד עלה בי הרהור שני: וכי אני טוב מהם? וכי שונה התנהגותי מהתנהגותם? עומד אני בראש השנה, ביום הדין בו נחרץ גורלי – “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי בחרב, מי באש, מי בחניקה… מי יטרף…”, שומע אני את צפירות השופר הנועדות להזיז אותי ממקומי, ממעמדי, ממצבי – לקום, לזוז, לפעול, לשנות, לרדת מהדרך בה אני עומד…
מאה תקיעות-צפירות, אזעקות אני שומע, ומה תגובתי? לא כלום. שמעתי, שמעתי את התקיעות.
אפשר שאדון אחרי התפילה איך היה התוקע והם התקיעות היו מוצלחות, ואמשיך לעמוד באותה סמטה צרה כל השנה, לפטפט על דא ועל הא ולא לחוש בסכנה, לא לזוז מהדרך, לא להינצל…