איתור סניפים וכפרי בוגרים
איזה מהספרים מכונה גם "משנה תורה"? (דברים)
כמה פרשות יש? (54)
כמה פרשות מחוברות יש? (12–6)
תנו שמות של זוג פרשות (ויקהל-פקודי, נצבים-וילך, מטות-מסעי, תזריע-מצורע, אחרי מות-קדושים, בהר-בחקותי)
מה שמה של הפרשה האחרונה? (וזאת הברכה)
איזה ספר מכונה ספר הישר? (ספר בראשית)
באיזה אות מסתיימת התורה? (למ"ד של המילה ישראל)
באיזו פרשה מופיעים בפעם הראשונה עשרת הדיברות? (פרשת יתרו)
באיזו פרשה מסופר על יציאת מצרים? (בא)
כיצד מכונה התורה בפרשת האזינו? (שירה)
באיזה אות פותחים כמעט כל דפי ספר התורה? (וי"ו)
מי מצווה במיוחד לכתוב ספר תורה? (מלך)
מנו שירי תורה שאתם מכירים.
כיצד מכונה ירושלים לראשונה בתורה? (שלם)
מי מהאבות מעולם לא יצא מארץ ישראל? (יצחק)
חיים באר מספר לקראת יום ירושלים, מתוך טורה של סיון רהב מאיר בידיעות אחרונות (15.5.15):
…"הסיפור השלישי הוא על הרב שלמה קוק", אמר באר. "הייתי בחור צעיר שמחכה לשחרור מהצבא כשהרב קוק, שהיה גם רב צבאי, פגש אותנו במחנה שנלר. הוא סיפר לי שם סיפור שמלווה אותי כל החיים, סיפור על הרב ראובן בנגיס שהיה מגדולי הרבנים בירושלים. הרב בנגיס היה מסיים פעם בכמה שנים ללמוד את כל הש"ס, את כל התלמוד הבבלי, והיה עושה אז סעודה חגיגית. פעם אחת, כמה חודשים אחרי סעודה כזאת, הוא קרא לקהילתו לסעודה נוספת. הציבור לא הבין מה קרה, איך הוא שוב למד את הכל כל כך מהר? הרי בדרך כלל זה לוקח כמה שנים. אמר להם הרב בנגיס: זה לימוד אחר לגמרי. יש לי את הלימוד הסדיר, ויש את הלימוד שאני לומד רק בזמני המתנה. כשאני יושב בתחנת אוטובוס, כשאני בתור לרופא. כל פעם אני לומד קצת, מנצל את הזמן הזה, בלי קשר ללימוד הרגיל. והנה, גם בדקות הלימוד הספורות האלה, כל פעם קצת, סיימתי את כל הש"ס. הרב קוק סיים את הסיפור, הסתכל עליי, החייל הצעיר שמולו, ואמר לי: אם תנצל את הזמן, גם אתה תוכל לעשות סיום כזה. תנצל כל רגע בחיים, אל תבזבז".
זה קורה. בפרשת השבוע, פרשת יתרו, עם ישראל מקבל את עשרת הדיברות. הנה תזכורת:
אומרים שבכל שנה בפרשה הזו אנחנו מתייצבים מחדש למרגלות הר סיני, ומקבלים את העקרונות האלה שוב. מוזמנים לקרוא אותם גם.
שבת שלום.
כמה פעמים ביום אנחנו אומרים או שומעים את המילים "ברוך השם"? יתרו אומר זאת השבוע, בפרשה: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה. חז"ל משבחים את יתרו שהיה הראשון להודות כך על יציאת מצרים. אבל מאז הביטוי הזה – כמו ביטויים נוספים – הפך שגור. אולי שגור מדיי.
הרב אביגדור נבנצל כותב שאנחנו אומרים לפעמים מילים נפלאות וגבוהות, אבל לא שמים לב למשמעותן: "כוח הדיבור של האדם הוא עצום. צריך לשים לב למילים שיוצאות מהפה. אדם פוגש את חברו ואומר לו 'בוקר טוב', והוא כלל אינו שם לב שזוהי ברכה גדולה. הוא פשוט התרגל שבבוקר אומרים 'בוקר טוב' ובערב 'ערב טוב'. אולם מה מסתתר מאחורי דיבור פשוט כזה? האדם מאחל ברגע זה לחברו שהקדוש ברוך הוא יעניק לו בוקר טוב. והדרך לזכות לברכת השם – היא לברך כך אחרים. אם משקיעים קצת בכוונת הלב כשאומרים אפילו 'בוקר טוב', הרי שזו הופכת לברכה נפלאה, ולא רק הרגל מתוך נימוס". (סיוון רהב מאיר)
היה היה חוטב עצים עני שחי בארץ ישראל לפני אלפיים שנה. חוטב העצים היה צועד בכל יום אל היער, חוטב עצים ומוכר אותם, ובשכר עבודתו היה משתכר בכל יום מטבע אחד בלבד. חוטב העצים היה חוזר עם המטבע שהרוויח: בחצי מערכו היה קונה אוכל לבני משפחתו, ואת החצי השני היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיאפשר לו להיכנס וללמוד תורה (באותם ימים היה צריך לשלם כדי להיכנס לבית המדרש). כך היה נוהג חוטב העצים לעשות בכל יום.
ביום שישי אחד באמצע החורף הרוח נשבה, היה קר מאוד ופתיתי שלג החלו לרדת וכיסו את הארץ במרבד לבן. הלך חוטב העצים אל היער, אבל למרבה הצער לא הצליח לחטוב ולו עץ אחד. חזר החוטב לביתו והצטער שאינו יכול לקנות יין לקידוש וקמח לחלות, אבל עוד יותר מכך הצטער על שלא יוכל לשלם לשומר כדי להיכנס וללמוד בבית המדרש.
אחרי סעודת שבת צנועה, שבה בני המשפחה אכלו מעט מרק דליל ולחם מיום האתמול, יצא החוטב מביתו. קר מאוד היה בחוץ, אבל בבית המדרש היה חם ונעים. התלמידים הצטופפו ולמדו תורה מפי רבותיהם שמעיה ואבטליון. ניגש החוטב אל שומר בית המדרש וביקש להיכנס. ענה לו השומר: "מדוע לא באת לפני השבת כדי לשלם בעבור הכניסה לבית המדרש?" השיב לו החוטב: "לצערי, היום לא הרווחתי כסף ולכן לא היה בידי לשלם לך". השיב השומר: "אם כך, לא תוכל להיכנס, בוא ביום ראשון, אולי אז תצליח להרוויח מעט כסף".
עמד חוטב העצים מחוץ לבית המדרש וליבו נמלא געגוע. הוא התאווה לשמוע את דברי התורה, הוא רצה כל כך להתמלא בחוכמת רבותיו. והינה נזכר כי בגג יש חלון שדרכו האור חודר לבית המדרש: משם הוא יוכל להקשיב! מיהר וטיפס על הגג בלי שהשומר הבחין בו, נשען על החלון ודרכו שמע את דברי התורה. הוא אפילו יכול לראות את החכמים היושבים ומלמדים ליד התנור החם. כך הוא שכב כל הלילה, הקשיב, למד ושמח.
בינתיים החל לרדת שלג כבד. השלג ירד וירד עד שהחוטב כוסה כולו בשלג ולא נותר בו כוח לקום, ומרוב חולשה וקור התעלף. התלמידים והחכמים בבית המדרש כלל לא ידעו ששוכב לו אדם על הגג ומאזין לדבריהם. הם המשיכו ולמדו כל הלילה, וכשעלה הבוקר שמו לב שמעיה ואבטליון כי האור אינו חודר מבעד לחלון וחשוך בבית המדרש. הביטו לעבר החלון ולתדהמתם ראו איש מעולף שוכב על החלון. נבהלו כל האנשים, מייד עלו אל הגג ומצאו שם את חוטב העצים. הסתכלו בו וראו שזה חברם, הלל. מיהרו והורידו אותו לבית המדרש, שפשפו את גופו והושיבו אותו ליד התנור עד שהתחמם וחזר להכרתו.
הלל, חוטב העצים העני, המשיך והתמיד ללמוד עד שנעשה חכם גדול ולבסוף התמנה לנשיא ישראל (מעובד מתוך תלמוד בבלי מסכת יומא דף ל"ה עמוד ב')
שאלו את החניכים:
סיכום: פגשנו בסיפור את הלל, שבזכות מסירות הנפש שלו לתורה נהיה אחד מגדולי חכמי ישראל. הוא לא היה מוכן לוותר אפילו על שיעור אחד, ולמרות הקור והשלג עלה לגג כדי להתחמם בדברי התורה!
"אם היו בני אדם מרגישים
במתיקות ועריבות טוב התורה
היו משתגעים ומתלהטים אחריה
ולא יחשב בעיניהם מלוא כסף וזהב למאומה
כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"
מילים: רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" (על פרשת כי תבוא דברים כו, יא)
לחן: הלל פלאי
https://www.youtube.com/watch?v=qUkbMLNKWeU&list=RDqUkbMLNKWeU&start_radio=1
הסבר:
בחומש דברים בפרשת "כי תבוא" מופיע הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" על הפסוק הזה מפרש רבי חיים בן עטר את המילים הללו: "'בכל הטוב', אין טוב אלא תורה". המילים הללו באות לעורר אצל הקורא רובד רגשי עמוק שנמצא בלימוד התורה. לא רק ללמוד את התורה, להתעמק בה ולדעת אותה, אלא גם להתחבר בלב וברגש, לחוש את הטעם המתוק שלה ולצפות כל יום ללמוד אותה מחדש. בתפילות השונות אנחנו מזכירים את הרעיון הזה בהקשרים נוספים. מדי בוקר אנחנו מברכים את ברכת "והערב נא". בברכה זו אנחנו מבקשים מה': "והערב נא" – אנא ה', עשה שדברי תורתך יהיו ערבים בפינו ובפיות כל עמך בית ישראל. בתהילים אומר לנו דוד המלך את הפסוק: "טעמו וראו כי טוב ה".
7. לימוד שיר –
התורה והאומות – אברהם פריד
(ניתן להמחיז בפעולה במהלך השבוע)
https://www.youtube.com/watch?v=EghtRqFp3uE&list=RDEghtRqFp3uE&start_radio=1
"אני עשיתי בגרות בתנ"ך. הוצאתי 89. שתים עשרה שנה למדתי תנ"ך. מכיתה א ועד יב. ואפילו פעם אחת לא עלתה בדעתי המחשבה המטורפת שכל מה שכתוב שם נוגע באיזשהו אופן בי. עכשיו אני בתוך הספרים החדשים האלה, שתמיד חשבתי שאני חדשה והם ישנים. והם מגלים דברים על עצמי ועל העולם שסביבי. אני לא מבינה כלום ונהיה לי סדר".
(מתוך הספר 'מקימי', נעה ירון דיין. הספר מגולל את סיפורה של בחורה חוזרת בתשובה)
שאלות אפשריות לדיון:
שריתה מנדלסון הי״ד עבדה במשך למעלה מעשרים שנה בהנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא, והייתה עבור דורות של חניכים וקומונריות הרבה מעבר לתפקידה כאמא של בני עקיבא.
לפני ארבעה חודשים שריתה נרצחה בפיגוע בשכונת רמות בירושלים, בדרכה לעבודה בתנועה.
תנועת בני עקיבא מתגייסים להנציח את דרכה בהכנסת ספר תורה לזכרה.